לקראת תשע בערב השתנה צליל הגשם הנוקש על גג המוטורהום מ-אדאג'יו שקט ומרגיע, ל-קרשצ'נדו מהיר ועצבני. גשם זלעפות חבט בנו בפראות, הרוח טלטלה את הקרון כאילו היה יאכטה פיצפונת שנקלעה לסופה גדולה. הצצתי החוצה כדי לראות את גלי הים שהתנפצו על המזח עליו חנינו, אבל החושך היה מוחלט. היה ברור כי טעינו בבחירת חניית הלילה - חמש שעות קודם לכן היה נחמד ורומנטי להעמיד את המוטורהום לרוחב המזח, צופה אל הים הרוגש.
אבל כאשר הים גאה בשלושה מטרים ומהירות הרוח המריאה ל-75 קמ"ש, הרגשנו שעוד רגע אנו מתעופפים לצידו השני של חצי האי Applecross. החלפתי מבט מהוסס עם דורית, התלבטנו לרגע אבל החלטנו - לא זזים לשום מקום, ביתנו הנייד יגן עלינו גם כאן, גם הלילה.
שמש הבוקר האירה עלינו באור חיוור, האוקיינוס נסוג לאחור, ויום חדש זרח על סקוטלנד הירוקה. כבר ביקרנו כאן בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שאנו חוצים את התעלה עם המוטורהום הקשיש שלנו. באדינבורו הצטרפו אלינו סימונה ושמעון חוזה במוטורהום שכור, וביחד יצאנו לתור את ה-Scottish Highlands, 'הרמה הסקוטית'. סקוטלנד היא מדינה ענקית, ירוקה ודלילה בתושבים. אתה יכול לנהוג עשרות קילומטרים בלי לראות מקום יישוב, ובכל כר דשא רועים כבשים וטלאים בהמוניהם הצחורים.
עוד רועים כאן רכבי השטח של לנד רובר; גדודים של ריינג' רוברים בגילאים שונים, דיסקברים (בעיקר 3 ו-4) וכמובן, דיפנדרים מכל גיל, מצב צבירה וגודל. הם משוטטים בנופים אפלוליים ומעורפלים, בין טירות הרוסות וגשרי אבן עתיקים, המוסיפים לתמונה נופך קודר. יש בסקוטלנד שפע בלתי נתפס של מים: פלגים ונהרות שוצפים, מפלי מים ומעל כולם, אגמי Loch באלפיהם. למרות שבסקוטלנד אין הרים גבוהים ממש, התחושה היא של טיול במחוזות צפוניים בהרבה, הייתי אומר בסגנון נורבגיה או איסלנד. אבל כאן זה קרוב יותר, זמין יותר לתייר הישראלי.