מיתון תנועה בערים: עכשיו זה הזמן

ערי ישראל הולכות ומצטופפות, כל מי שמבקר בהן או נוסע בכבישים רואה זאת. יחד עם זאת, הצפיפות הזו היא עדיין נמוכה פי שלושה עד ארבעה מהצפיפות הממוצעת בערים אירופיות מרכזיות דוגמת ברצלונה, פריז או אתונה. משום כך מקדמים מינהל התכנון והמועצה הארצית לתכנון ובנייה תכנית להגדלת הצפיפות בערים במסגרת תכנית המתאר הארצית תמ"א 35. מובן כי ציפוף הערים יגדיל את מספר משתמשי הדרך ויוסיף שימושים במרחב הציבורי, דבר שידרוש פתרונות תשתיתיים.

אחד הפתרונות הללו הוא מיתון תנועה (Traffic calming). מדובר במהלך תכנוני שמטרתו להאט תנועת מכוניות בעיר כדי לשפר את הבטיחות ולצמצם מפגעי רעש וזיהום אוויר. במסגרת מיתון תנועה מוגבלת מהירות תנועת כלי הרכב ברחוב ל-30 קמ"ש (לכל היותר), וכן מתבצעות פעולות פיזיות לשדרוג המרחב כחלק מתפיסה של הפיכתו לידידותי יותר להולכי הרגל - הצרה של הנתיבים והצמתים, הגבהת מעברי חצייה, הרחבת מדרכות, סימון נתיבי הכביש להקצאה מחדש של זכויות דרך, הפקעת חניות לרכב פרטי לטובת סימון שבילי אופניים ועוד.

מיתון תנועה מביא בהכרח להאטת הנסיעה, לשיפור שדה הראיה בכביש ולנקיטת משנה זהירות על ידי כל משתמשי הדרך. הקשר בין מהירות נסיעה לבין הנזק בתאונות קטלניות או פציעות קשור הוא ברור ומוכח, ומכאן שאזורים ממותני תנועה הם בטוחים יותר הן עבור הולכי הרגל, הן עבור רוכבי הכלים הדו-גלגליים והן עבור הנהגים. נתונים שפרסם משרד התחבורה הבריטי מגלים כי להולך רגל שנפגע ממכונית שנוסעת במהירות של 48 קמ"ש, יש סיכוי של 45% למות כתוצאה מהפגיעה, ובמהירות של 64 קמ"ש הסיכוי מטפס ל-85%. כאשר המהירות יורדת אל מתחת ל-30 קמ"ש, הסיכוי שהתאונה תהיה קטלנית הוא קצת יותר מ-5%.

עיריית תל אביב-יפו קידמה מהלך להפיכת עשרות רחובות במרכז העיר לרחובות ממותני תנועה, על ידי הגבלת המהירות בהם ל-30 קמ"ש ועד כה סומנו במסגרת התוכנית הזו 380 ק"מ. זהו רק צעד ראשון במהלך רחב יותר של חיזוק תחושת הבטיחות במרחב הציבורי, בעיקר עבור הולכי הרגל, אך גם עבור הרוכבים על אופניים וכלים דו גלגליים זעירים. לצד זאת, עלינו לפעול להכרזה ולאכיפה של האטת תנועה גם ברחובות של 50 קמ"ש, שבהם נוהגים להאיץ מעבר למותר.

מבט מעבר לים מגלה שמדינות רבות בעולם, בעיקר באירופה, נוקטות מהלכים דומים: ברובע Mohabit בברלין, לדוגמה, נקבע אזור מיתון תנועה עם מגבלה של 30 קמ"ש ונמצא כי איכות החיים וערך הנכסים במקום עלו בהתאם בצורה משמעותית. בנוסף, חלוקת הרובע לאזורי מיתון תנועה הוסיפה 10 דונמים של שטחים ירוקים על חשבון כבישים וחניות, כמות התאונות הקטלניות ירדה באופן מהותי וכמות התאונות ללא נפגעים ירדה בשיעור של 30%. מהירות הנסיעה הממוצעת ירדה מ-50 קמ"ש ל-36 קמ"ש ושיעור תאונות הדרכים בהן מעורבים ילדים ירד ב-70%.

כמובן שמהלכים כאלה צריכים להיות חלק מתפיסה כוללת ולא רק פתרונות אד הוק. עלינו לייצר שיטה סדורה שבבסיסה עומד הרחוב כמוטה הולכי רגל. הרשויות המקומיות אינן זקוקות לאישור משרד התחבורה כדי להכריז על אזור מיתון תנועה, אולם בהחלט נדרש גם גיבוי חוקי מהכנסת שיאפשר, למשל, גם לאכוף את המדיניות החדשה, בין היתר על ידי הצבת מצלמות אכיפת מהירות, כפי שמתבצע בהצלחה רבה בנת"צים ובאמצעים נוספים.

הריחוק החברתי שנכפה עלינו מחייב יצירת מרחבים גדולים יותר עבור תושבי העיר והמבקרים בה, על מנת שיוכלו לעמוד בהנחיות. לסיטואציה הזו יש הרבה מן המשותף עם החזון התחבורתי של עיריית תל אביב-יפו לשנת 2025 - התניידות של 25% ממשתמשי הדרך בכלים זעירים וקלים. מיתון התנועה הוא כלי מצוין להגיע לשם, ואין זמן מתאים לכך יותר מעכשיו.

הכותבת היא סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו, מחזיקת תיק התחבורה

הרעיון לצמצם היפגעות משתמשי הדרך באמצעות הגבלת מהירות הוא רעיון וותיק מאוד, על העובדות של הנזקים המופחתים במקרה של קונפליקט בין כלי רכב או הולכי רגל כתלויי מהירות אין וויכוח. על היותה של מהירות גורם לתאונות יש גם יש.

אמנם ניתן להסכים כי אין דין זהה למיתון תנועה בעיר ומחוצה לה. בעוד הערים הן סיטואציה רבת רכיבים וסבוכת משתנים - הכבישים הבינעירוניים, כאשר אלו מתוכננים ומבוצעים נכון הם סיפור אחר לגמרי ואל לנו להתבלבל.

קחו למשל את מצלמות המהירות. אלו שמחוץ לערים אינן אלא מלכודות מיסוי דרקוניות, חסרות היגיון, הצדקה וכפי שהתברר גם חסרות משמעות בהיבט הפחתת כמות התאונות והנפגעים. הצבתן הייתה נגועה מראשיתה בסילוף עובדות ובידוי בדיקות אם לא חמור מכך. לעומת זאת, שימוש בהן כמצלמות רמזור או בתוך ערים יהיה יישום הרבה יותר אפקטיבי לשיפור הביטחון בכביש.

בהתייחס לאמצעים הפיזיים למיתון תנועה, בין האפשרויות הנמנות והמיושמות בעולם נמצא סימוני כבישים, צביעת איזורים בעלי מקדם סיכון בצבעים בולטים, שילוט, הגבהת מעברי חציה, הצרת נתיבים ועוד.

אולם גורם ממתן תנועה אחד הוא בעייתי במיוחד, אבל למרבה הצער אליו רצות רוב הרשויות המקומיות - הבאמפרים או פסי ההאטה. פגע רע זה עליו כתבנו בעבר תורם בעיקר לביטחון הכלכלי של מוכרי החלפים לרכב ופחות לביטחון הפיזי של משתמשי הדרך. הם פוגמים באחיזה של הרכב העובר עליהם, מעודדים האצות לאחר המעבר עליהם, ויחד איתם מגיעים פגעי רעש וזיהום אוויר ומהווים סכנה לכלים דו גלגליים. בהיעדר תקן מחייב, כל רשות מקימה את המכשול הזה כראות עיניה ברמת היזק כזו או אחרת.

המעבר לכבישים ידידותיים להולכי הרגל ורוכבי האופניים באמצעות מיתון תנועה בערים הוא מבורך. האופן הביריוני והפתרונות הקלים בדמות מצלמות המהירות והבאמפרים הם שלטי האזהרה שצריכים להנחות את המתכננים של המהלך.