הניסיון להפחית את מספר הולכי הרגל שמוצאים את מותם או נפגעים במעברי החצייה, אינו נושא פרי. לא פחות מ-81 הולכי רגל נהרגו בשנה החולפת כאשר לדאבוננו, לא מעט מהם - ילדים וזקנים. למציאות מזעזעת זו יש גם ביטוי כלכלי - מנתוני אור ירוק עולה כי בכל שנה מסתכם הנזק הכלכלי למדינה מתאונות דרכים שבהם מעורבים הולכי רגל ב-2.4 מיליארד שקלים. על מנת לשטח את העקומה, מבקש משרד התחבורה לתקן את פקודת התעבורה ולאסור החל מהחודש הבא על כל שימוש בטלפון במהלך חציית כביש. כל מי שיתפס מדבר, מקליד או אף מתבונן, צפוי לענישה פלילית בדמות קנס כספי.
לכאורה מדובר על מהלך מתבקש אך בפועל, אין בו שום צורך. כבר כיום קיימת לכוחות האכיפה תשתית חוקית להשליט סדר במעבריי החצייה. מדובר על תקנה שמכוחה נאסר השימוש בטלפון במהלך החצייה, הקובעת כי להולך הרגל אסור לרדת לכביש מבלי שנקט בזהירות מספקת בשעה שרכב מתקרב אליו.
וכמה דוחות נרשמו להולכי רגל מכוח התקנה שכבר קיימת? אין לדעת. לאחרונה פרסמה המשטרה כי במרוצת שנת 2020 נרשמו לא פחות מ-623 אלף דוחות, תוך פירוט של סוג העבירה, ללא התייחסות למספר הקנסות שהוטלו על הולכי רגל. מדוע? ניתן להניח בזהירות המתבקשת כי מספרם נמוך באופן קיצוני ביחס למספר הדוחות שנרשמו לנהגים בגין אי מתן זכות קדימה במעבר חציה.
הבעיה אם כן, אינה טמונה בהיעדר חקיקה ותקנות אלא באכיפה סלקטיבית. מעטים הולכי הרגל שחשים קונפליקט בשל החשש להיקנס בטרם יחצו את הצומת באור אדום או שלא במעבר חצייה. נדמה כי רבים כלל לא חוצים אלא מתהלכים בנינוחות ושמים את מבטחיהם רק בהשגחה העליונה, מתוך ציפייה כי היקום יסתדר לקראתם. האכיפה הבררנית מטמיעה בהם אדישות שבתורה פוגשת לא אחת חוסר ריכוז מצד הנהגים. מכאן ועד לתאונה קטלנית, המרחק קצר.
ובכלל, שיעור ניכר מההרוגים הינם קטינים שאינם עומדים בדרישות הסף של הכשרות המשפטית. המחשבה כי ניתן להשית את הקנס על ההורים אינה ריאלית ולא תעמוד במבחן בית המשפט. יש שגורסים כי אפשר להענישם ע"י עיכוב הוצאת רישיון הנהיגה, אך נדרשת סמיכות זמנים הגיונית בין מועד ביצוע העבירה והעונש שמוטל בגינה.
האפשרות להעביר את הנטל לידיו העמוסות של השיטור העירוני, תבוא בהכרח על חשבון משימות אחרות שמוטלות עליו. לא ניתן לארוב להולך רגל ולסייר גם יחד ברחובות על מנת לאתר חוליות גנבים ובלתי אפשרי לרשום דו"ח ולשעוט בו בעת לקריאה של אישה שחווה אלימות מצד בעלה. ומה עם פקחי הרשויות המקומיות? נכון להיום, העברת נטל האכיפה אליהם מצריך שינוי חקיקה והגדלת השכר המשולם להם.
והבעיות ממשיכות לצוף - אף אם התקציב יימצא, מערכת בתי המשפט לתעבורה על שופטיה המעטים, תאלץ להתמודד עם הכבדה דרמטית במספר הבקשות להישפט, בטענה כי לא התבוננו בטלפון במהלך חציית הכביש וכו'. כבר כיום היא מוצפת בבקשות של נהגים שהואשמו בעבירה דומה, ובמקרים רבים, בשל קשיים ראייתיים שכרוכים בהרמת נטל ההוכחה בעבירות אלו, הם מזוכים או מגיעים להסדרי טיעון מקלים.
אז מה כן נדרש לעשות? ראשית, לחדול מלחפש פתרונות פופוליסטים, בדמות תיקון דרקוני של פקודת התעבורה. מצבת הכוחות הנוכחית, אינה מאפשרת לבדה אכיפה יעילה של העבירה, בלא שהדבר יפגע בשמירה על שלום הציבור ורכושו ומסופקני אם בכוונת המדינה להוסיף מיליארדי שקלים בכל שנה לתקציב המשרד לבטחון פנים.
הפיתרון צריך להיות משולב: ישראל סובלת מהזנחה רבת שנים של תשתיות הולכי הרגל, ובפרט במעברי החצייה. בדצמבר 2019 ערכו מתנדבי עמותת אור ירוק תצפית על מעברי החצייה והתוצאות אינן מפתיעות: ב-59% ממעברי החצייה לא היו פסי האטה וב-52% לא היה שילוט שמתריע על הימצאות הולכי רגל.
לפיכך, ראשית כל, על המדינה והרשויות להגדיר את הטיפול במעברי החצייה כמשימה לאומית ולהקפיד כי אלו יהיה צבועים לאורך כל ימות השנה. במקביל, יש למצוא תקציב חד פעמי לצורך התקנת פסי האטה מול מעברי החצייה האדומים והמסוכנים. מעבר לערך שטמון בשמירה על קדושת החיים, גובה ההשקעה מתמגד אל מול הנזק הכלכלי הרב שנתי לקופת המדינה.
אולם אין בכך די - יש לסמן את הולכי הרגל כמחוללי עבריינות תעבורתית. אומנם שיעור ניכר מהאחריות לתוצאותיהן הטרגיות של התאונות מוטל על הנהגים ורבים מהם מפרים את החוק ברגל גסה, אך האכיפה הסלקטיבית מטמיעה בהולכי הרגל הנחת יסוד מסוכנת כאילו מדובר על עבירה זניחה וחסרת משקל. לצורך כך, במקום לבזבז הון עתק על קמפיינים מיותרים שהצלחתם מוטלת בספק, יש לעבות את מערך האכיפה. במקביל, יש להגדיל את הקנס שמוטל על הולכי הרגל ל-1,000 שקלים, עם נוכחות מורגשת של שוטרים שאורבים להם ומהר מאוד תיווכחו כי רבים מיישרים קו עם החוק. ומה עם הילדים? את דפוסי העבריינות הם רוכשים בין היתר מהוריהם. הצפייה בהורה מציית לחוק תטמיע את החובה. זה אומנם לא יפתור כליל את הבעיה אך בהחלט עשוי לתרום משמעותית.
הכותב הוא מומחה לדיני תעבורה