לפני מספר ימים פורסם כי איש העסקים צדיק בינו, שבפרוטפוליו העסקים שלו נמצא גם הבנק הבינלאומי, חשוד כי בשבוע שעבר פגע בכלי רכב וברח ממקום התאונה. מדובר בתאונת שרשרת, במהירות נמוכה יחסית, בה היו מעורבים שלושה כלי רכב, בכביש שבין מלון מנדרין לבין צומת גלילות. נהגת באחת המכוניות שהיו מעורבות בתאונה אושפזה בעקבות האירוע. על פי הפרסום, רכב השטח מסוג מרצדס של בינו פגע במכונית שלפניו, אך בהתאם לעדותה של עדת ראייה, הסתלק מהמקום. חוקרי משטרה שהגיעו לזירה זיהו כי בכלי הרכב בו פגע הוטבעו הספרות לוחית הרישוי שלו על הפגוש האחורי. בירור קצר במסוף העלה כי מדובר בצדיק. לטענת עורכי דינו הוא כלל לא ברח מזירת התאונה אלא עזב את המקום רק אחרי ששוחח עם נהגת הרכב שבו פגע, ואחרי שהצדדים הבינו כי לא נגרם נזק במסגרת התאונה.
החקירה עדיין בעיצומה, אך המקרה שהסתיים הפעם בשלום, העלה שוב לכותרות את הדיון סביב תופעת תאונות הפגע וברח בישראל וסביב קולת הענישה של עבריינים שהורשעו בעבירה זו. מבדיקה שנערכה באמצעות עמותת 'אור ירוק', עולה כי הזמן הממוצע בו נכלא נהג שהורשע בעבירה זו עומד על שנתיים ושבעה חודשים בלבד, זאת כאשר מדרג הענישה בעבירה זו מתיר לשופט לגזור על הנאשם עונש של עד 14 שנות מאסר. ולא מדובר על תופעה קטנה בהיקפה. 807 בני אדם נפגעו בתאונות פגע וברח בשנת 2019, לעומת 720 בני אדם שנפגעו בתאונות פגע וברח בשנת 2018 - עליה של 12%. מנתוני אור ירוק עולה עוד כי בכל יום נפגעים בממוצע יותר משני בני אדם בתאונות שבהן הנהג הפוגע הסתלק ממקום התאונה. כיצד יתכן כי חרף מימדי התופעה והצורך של בית המשפט לשלוח מסר מרתיע, נהגים שהורשעו בהפקרת אדם שנפגע מנהיגה רשלנית, מוצאים את עצמם משתחררים כעבור פרק זמן כל כך קצר מבית הכלא?
על מנת להבין זאת שוחחנו עם עורך הדין אלירן בלוטמן, מומחה לדיני תעבורה
בוא נתחיל מהשורה הסופית, האם בתי המשפט לא מקלים עם המורשעים? הנתון שמציגה עמותת אור ירוק, מטריד מאוד ומציל צל כבד על מידת האפקטיביות של הענישה ולא פחות, על המתאם בין חומרת תוצאות העבירה לסנקציה המגוחכת שמוטלת על הנהג.
השאלה הבסיסית אינה קשורה לאופי הפגיעה ולחומרת הפציעה אלא לשאלת המודעות. המחוקק עושה אבחנה בין נהג שהיה מעורב בתאונה ועליו היה לדעת כי נפגע אדם או עשוי היה להיפגע - ולא עצר, לבין כזה שהיה מודע לכך שזו הובילה לפגיעה, אך בחר שלא לעצור ולהזעיק עזרה. העבירה הקלה יותר, נכללת בסעיף 64 (א) וטומנת בצידה עונש מירבי של עד 3 שנות מאסר. הרשעה בעבירה החמורה יותר64' (ב) שכוללת כאמור יסוד של מודעות, מאפשרת לשופט לשלוח את הנהג ל-7 שנות מאסר. וקיימת עבירה חמורה עוד יותר, סעיף 64 (ג) על פיו נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קט דינו - מאסר של עד 14 שנים.
האתגר הגדול שעומד בפני המשטרה הוא לרדת לחקר האמת ולהצליח לאסוף ראיות חותכות לגבי יסוד המודעות. על המשטרה להוכיח מבחינה עובדתית את מחשבותיו של פלוני בעת שעשה את המעשה ובענייננו, שמתוך מחשבה פלילית הוא ברח ממקום התאונה והפקיר את הפצוע. וכאמור, מדובר על אתגר שכן במקרים רבים, זולת הנהג, איש לא היה בזירת ביצוע הפשע ואין כל ממצאים פורנזיים או פעולות שעשה קודם לכן, שיכולות להעיד על כוונתו.
בוא נרד רגע מהשיח המשפטי למציאות בשטח:עוצמת החבטה שמורגשת בתא הנהג לאחר פגיעה בהולך רגל, אינה דומה לפגיעה בשום אלמנט אחר שנמצא בסביבת הכביש. אי אפשר להתבלבל. זה לא רק שעליך לדעת, אלא נדמה כי אין אפשרות שלא. מה אנחנו מפספסים?
ישנם לא מעט מצבים בהם עוצמת החבטה כה חלשה, עד שלעיתים בלתי אפשרי להבחין. כך למשל, כאשר מדובר על פגיעה של משאית שנוסעת ברוורס בהולך רגל. ולדוגמה כלי רכב שפגע במהירות נמוכה עם צידו בילד קטן. הנהג יחוש חבטה אך לא בהכרח שיקשור אותה באופן אינטואיטיבי לפגיעה בהולך רגל, כל שכן אם מדובר על רכב מסחרי גדול. הנהג עשוי לתפוס בחושיו את הפגיעה כאילו היתה זו עליה על מהמורה.
בסופו של דבר, זה "משחק" של הוכחת יסוד המודעות. כיצד המשטרה אוספת ראיות ולא סתם, אלא כאלו שמוכיחות מעבר לכל ספק סביר כי אכן הנהג היה מודע לפגיעה אך ברח?
תכלית החקירה היא לרדת לשורש האמת ולהבין מה התרחש באותה נקודת זמן. במרבית המקרים, טוענים החשודים כי הם לא ברחו, אלא פשוט לא הבחינו. בנקודה זו נדרשת המשטרה לבצע שורה ארוכה של פעולות חקירה, שחלקן הגדול מתבצע בחדר החקירות תוך נקיטה של לא מעט מניפולציות חקירתיות, על מנת לבסס תשתית ראייתית מוצקה ככל שניתן. כך למשל, בוא ניקח מקרה בו נהג נסע בקרבת גן ילדים ופגע בילד שחצה את הכביש והמשיך לנסוע. הנהג טוען כי שמע מכה אך לא שיער כי מדובר על ילד. בשלב זה נכנס לתמונה מושג אותו מכירים לרוב רק השוטרים, שעלול לסבך עד צוואר את הנחקר. המדובר על 'עצימת עיניים' שמתאר מצב בו במודע הנהג הפגין אדישות למתרחש, ולפיכך, קיימת חזקה כאילו ידע. הרעיון של "עצימת עיניים" נוצר במקור על מנת להתמודד עם עבריינות מתוחכמת - עבריינים שיודעים מהן הדרישות הבסיסיות של המשפט הפלילי ויודעים שאם הם יהיו מודעים הם יורשעו, ולכן מתרחקים מהעבירה ומהנוגע לה בצורה מכוונת ומודעת. על מנת להילחם בתופעה זו, נקבע כי בחירה מכוונת להתעלם מעובדות שוות ערך למודעות.
לפיכך, בשלב הראשון, החוקר לא יצלול עם החשוד ישר למים אלא ינסה לייצר שיחה ידידותית, תוך העלאה של שאלות פתוחות, חלקן היפוטתיות בשביל לנסות ולהוביל אותו בהמשך למצב בו דבריו מעידים על עצימת עיניים, והכל תוך יצירת מצג של סביבה ידידותית ורצון לסייע. ברגע שהחשוד מרגיש בנוח יחסית, עוברים לשלב השיחה הכללית, לדוגמה על רמת התשתיות בארץ, על חוסר האחריות של מערכת החינוך ככלל ושל ההורים בפרט, שמאפשרת לילדים להסתובב כך בקרבת כבישים ללא שמירה. החשוד לא מרגיש שסוגרים עליו. הכל נעשה כאילו היה מדובר על שיחת סלון עם חבר. על מי מנוחות.
לאחר שבוצעה פעולת 'ריכוך', החוקר מתחיל לסגור על הנחקר, אבל שוב, בעדינות. הוא לא ידבר באופן נקודתי על המקרה שלו אלא יציב בפניו דוגמה למקרה דומה שארע, מתוך רצון להוביל את החשוד לאמירה שמעידה כי קיימת אפשרות שגילה אדישות כשישאל אותו שאלות ספציפיות למקרה בו היה מעורב.
ומה קורה אם החשוד דבק בגרסתו?
יש לשוטרים עוד לא מעט כלי חקירה בארסנל. כך למשל, הם יכולים לעמת אותו עם סרטון שלכאורה קיים, בו הוא נצפה עוצר את הרכב. הנחת היסוד היא כי העצירה שימשה לצורך בחינה של הסיטואציה, בטרם קיבל החלטה לברוח. בשלב זה, עשוי החוקר לצאת מהחדר ובמקומו ייכנס חוקר נוסף, חייכן הרבה הרבה יותר.
ובכל זאת, אף שהמשטרה מצליחה בסופו של יום להוכיח יסוד מודעות, בלא מעט מקרים, במקום 7 שנות מאסר, זה נגמר בענישה קלה משמעותית כגון 3 או 4 שנים מאחורי סורג ובריח. הציבור נוצר הרושם שהרחמנות של השופטים סוללת את הדרך להפקרה הבאה.
בתוך מנעד השיקולים של בית המשפט, נלקח בחשבון גם העבר התעבורתי של הנהג ובמקרים של גיליון נקי יחסית, הדבר מטה את הכף לכיוון של הקלה בענישה. כמו כן, בלא מעט מקרים, הנאשמים מביאים חוות דעת פסיכיאטריות וסוציאליות שמצביעות על כך כי הם הגיבו וברחו כאילו היו מעורבים בפיגוע. מדובר על מצב שדומה במהותו לפוסט טראומה בה האדם מגיב באופן בלתי נשלט ופועל מתוך אוטומט. כן, אני מבין לחלוטין את זעקת השבר של הנפגע או משפחתו על קלות הענישה אך בית המשפט מסנן רעשים אלו ובוחן באופן אובייקטיבי את מכלול הנסיבות והראיות ובכלל זה, גם את מצבו הנפשי המסוים בו שרה הנהג בשניות שלאחר הפגיעה.