חיזוק התחבורה הציבורית הוא החזון של שרת התחבורה מרב מיכאלי. 79.5% מהתקציב פיתוח התחבורה מושקע בתחבורה ציבורית - סכום שיא והכוונה להמשיך ולהגדיל אותו בשנים הקרובות. החלטה זו של השרה מיכאלי היא שינוי נדרש ומבורך, שעיקרו תכנון לטווח ארוך שמבקש לייצר פתרון מערכתי כחלק מהמהפכה בעולם התחבורה, באמצעות קידום ושיפור התחבורה הציבורית והשיתופית שבמשך שנים נדחק ברשימת סדרי העדיפויות של ממשלות ישראל ושרי התחבורה והבטיחות בדרכים בפרט.
יותר נת"צים, יותר רכבות, יותר השקעה בשבילי הליכה ואופניים. יותר הנגשה בתחבורת מיקרו מוביליטי, יותר מחשבה מחוץ לקופסא ופתרונות חדשניים כדוגמת קידום תחבורה אוטונומית ואפילו רחפנים. יותר פתרונות להסעת המונים אשר יוציאו את ישראל מהפקק ופחות הזדמנויות פופוליסטיות לצילום וגזירת הסרטים בחנוכת מחלף חדש כפתרון תחבורתי שמזמן חלף מהעולם.
חזון התחבורה הציבורית של השרה מיכאלי, לצד החזון האוטונומי, הם המענה הנכון ביותר לטווח הארוך ואני גאה על ההזדמנות לסייע לה בקידומו כמ"מ יו"ר הקואליציה וכיו"ר ועדת המשנה לקידום הבטיחות בדרכים. אך בדרך לעתיד טוב יותר, צריך לייצר גם מענים מידיים. לתכנן את העתיד, אך לפעול גם בהווה. אחדד שוב, החזון הוא הכרחי וחשוב. אך לצד הדאגה לעוד עשר ועשרים שנים, עלינו לשמור על חיי אדם גם היום. כמו שבביטחון, בבריאות ובחינוך לא היינו מסתפקים בהשקעה בתוכניות ארוכות טווח, תוך הזנחת הליקויים העכשוויים, כך בדיוק צריך להיעשות בתחבורה ובבטיחות בדרכים.
המלחמה בדרכים, היא המלחמה הכי קשה ועקובה מדם. כמעט 300 איש נהרגו בכבישי הארץ מאז תחילת השנה. בממוצע, מעל ל-300 משפחות חדשות מצטרפות בכל שנה למעגל השכול המיותר. הכביש הוא המקום הכי מסוכן להימצא בו, יותר מאשר כל מקום אחר במדינה. לכן, בדיוק כפי שאנו מתייחסים לסוגיית האלימות בחברה הערבית כמצב חירום שיש להקדיש לו משאבים, כך עלינו לעשות גם ביחס לבטיחות בדרכים - לייצר מדיניות ולהשקיע תקציבים בהגנה על חיי אדם ובפתרונות מיידיים ולא רק לבקש מהציבור להמשיך ולחכות בסבלנות (או להיהרג לשווא) לרגע בו תהיה כאן תחבורה ציבורית טובה, נוחה ויעילה.
אם נתקן מחר את כביש 232 בעוטף, מחר נציל חיים. אם נטמיע מחר מערכות למניעת סטיה מנתיב ולא רק ברכבי יוקרה, מחר נציל חיים. אם נתקין מחר עוד פסי האטה בסביבת מוסדות חינוך, מחר נציל חיים. אם נתאים את מעקות הבטיחות לרוכבי אופנוע, מחר נציל חיים. נעשה חטא לעצמנו וכנראה גם לילדינו, אם לא נשכיל להרים לצד דגל התחבורה הציבורית העתידית המבורכת, גם את דגל השמירה על חיי משתמשי הדרך בהווה. לבנות עתיד טוב יותר, אבל לא לשכוח את החיים עצמם, כאן ועכשיו. זו תהיה טעות להשקיע בסלילת מאות קילומטרים של כבישים חדשים, אבל אנו מחויבים להשקיע בחיזוק תשתיות הכבישים האדומים ובטיפול במוקדי סיכון אשר ללא השקעה, בוודאות יגבו חיי אדם.
לצד ההשקעה האדירה והמבורכת בתחבורה ציבורית "המיושנת", עלינו לזכור כי המהפכה החכמה בעולם התחבורה, הכוללת פתרונות של הסעת המונים, מדברת בבסיסה על תחבורה אוטונומית, קישורית שיתופית וחשמלית. רכבת קלה, כבדה או מטרו יהוו פתרון מצוין אשר יוריד את הרכבים מהכביש, יצמצם את גודשי התנועה ויסייע במאבק בזיהום האוויר אך הוא מותאם למאה ה-19 ולמאה ה-20. אלו לא הפתרונות אליו צועדת האנושות עם הקדמה הטכנולוגית. בעתיד הנראה לעין לא יהיו עוד רכבים פרטיים ולא בטוח נצטרך מסילות רכבת אלא מחשבה על נתיבי אוויר לתחבורה מעופפת כאשר עולם התשתיות ישנה. המציאות תשתנה.
ונחזור להחלטת שרת התחבורה והבטיחות בדרכים בממשלה הנוכחית. אין ולא יהיה פתרון אינסטנט שיעביר בין רגע מאות אלפי נהגים לתחבורה הציבורית. לכן, עלינו להשקיע גם כאן ועכשיו. חלק מהדברים הללו נמצאים בתקציב הנוכחי, בחוק ההסדרים ובזכות שיתופי פעולה שנרקמו למען הצלת חיי אדם - עשרים מיליון לקידום הבטיחות בקרבת מוסדות חינוך, עשרה מיליון לחיזוק מערך האכיפה, ארבעים מיליון להתאמת מעקבות הבטיחות לרוכבי אופנוע, שיתוף פעולה עם רשות שוק ההון למאבק בנהגים שיכורים, הטמעת הטכוגרף ברכבים כבדים, הקמת מפרצי מנוחה ועוד. זה הרבה אבל בטח לא מספיק. יש עוד הרבה מאוד מה לעשות. לכן, אל לנו אם מרוב מחשבה על העתיד, נזניח את ההווה.