הכרזות של כנס האקלים בגלזגו כבר הועברו למחזור, את הכיסאות קיפלו, המנהיגים הלכו הביתה להתעסק באומיקרון ואת ההצהרות הגדולות כולם מקווים שישכחו וימשיכו הלאה. אבל בסוף, מדינות לא נבחנות בכתיבת נאומים אלא בכמה הן עומדות מאחורי ההצהרות שלהן. בכל הקשור לרכב חשמלי בישראל
המעבר לתחבורה יבשתית מצומצמת פליטות נעשית היום בשני אופנים מרכזיים: תחבורה ציבורית ומעבר לכלי רכב פרטיים פחות מזהמים. בקבוצה השנייה נכללות מכוניות היברידיות, היברידיות פלאג אין וחשמליות. אלו הרבה פעמים יקרות יותר ממכוניות בנזין רגילות ולכן במדינות שמעוניינות לקדם את המכוניות הללו ניתנים תמריצים כאלו ואחרים לעידוד המעבר לשימוש בהם. במקביל גם מחיר המכוניות האלו ירד ונצילות החשמל שלהן שופרה, כך שהטווח שלהן ארוך יותר משמעותית.
הדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שחובר על ידי רינת בניטה, מצביע על השינויים שעבר שוק הרכב החשמלי בישראל. שכן עם מערך תחבורה ציבורית לא אטרקטיבי, בטווח הקרוב למדינת ישראל יש דרך התמודדות אחת מרכזית לצמצום פליטת המזהמים - עידוד מכוניות ירוקות.
ח"כ יריב לוין יוזם דוח הממ"מ: "ממשלת ישראל חייבת לעודד באופן משמעותי מעבר מהיר ככל האפשר לשימוש ברכב חשמלי. הדבר חיוני לשם הפחתת זיהום האוויר ומטרד הרעש, ויביא גם לחסכון גדול בעלויות וביוקר המחיה למשקי הבית שיעברו לשימוש ברכבים כאלה".
ואכן, על פי נתוני משרד התחבורה חל גידול קבוע ברכישת כלי רכב חשמליים או פלאג אין בשנים האחרונות בישראל. בתחום החשמלי המלא עברנו מ-155 מכוניות בלבד ב-2018 ל-11,271 כלי רכב ב-2021 (יותר ממחצית מהם הן מודל 3 של טסלה). במילים אחרות, בשנת 2021 נמכרו בישראל פי 5 מכוניות חשמליות מכל השנים הקודמות גם יחד. בתחום הפלאג אין מדובר ממעבר בין 3,693 כלי רכב ב-2018 ל-13,610 בשנת 2021. וישראל לא לבד, גידולים כאלו וגבוהים מאשר כאן נרשמו לפני שנים בסין ונרשמים גם כיום בשווקי אירופה וארצות הברית.
ובעוד כולנו יכולים לנשום קצת יותר עמוק לאור הנתונים האלו, למדינה הסיפור הזה הרבה פחות קורץ. עם הכנסות עתק מתחום הרכב שמסתכמות ב-40 מיליארד שקלים בשנה וחלק נכבד מהן מגיע ממיסי הקנייה ומיסוי הדלק שעומד על 65 אחוזים, אגרות הרישוי (המוזלות במכוניות חשמליות) - תהיו בטוחים שבאגף התקציבים באוצר וברשות המיסוי האורות דולקים עד מאוחר בניסיון להבין מאיפה מאזנים את ההכנסות האלו שילכו ויצטמצמו.
אבל אולי הם לא צריכים לדאוג כל כך, שכן אחד הגורמים שיכולים להאיץ או לגרום לעיכוב הכניסה של המכוניות החשמליות לישראל נמצא בידי משרד אחר בממשלה - משרד האנרגיה. בדו"ח של מרכז המחקר מסופר מה עלה בגורל אחת היוזמות לקידום עמדות הטעינה הציבוריות למכוניות חשמליות. זו שפרסם המשרד ב-2018 באמצעות ארבעה קולות קוראים לסיוע במימון בן עשרות מיליוני שקלים להקמת עמדות טעינה לכלי רכב חשמליים. היעד המוצהר - 2,500 עמדות טעינה עד סוף 2020. אז סוף 2020 עבר וגם סוף 2021 מאחורינו. נכון לדצמבר 2021 עומדות לרשות הציבור 190 עמדות טעינה ובהן 871 שקעים - 35 אחוזים מהיעד בלבד. אגב, גם באלו, חלקן של העמדות המהירות - אלו המספקות את פתרון הארכת הטווח הקריטי יותר - נמצאות במיעוט מבוטל. 97 אחוזים מהעמדות הינן איטיות, אחוז וחצי מהירות ואחוז וחצי אולטרה מהירות. כך שמבחינה זו, היעד של 111 עמדות טעינה מהירות ואולטרה מהירות לא מגיע אפילו לרבע מהיעד. מה גם שרוב עמדות הטעינה (כ-61 אחוזים) מרוכזות בתל אביב או באיזור המרכז.
אז הפריסה דלה, קצב ההקמה איטי ויש מעט מאוד עמדות מהירות - מהסוג הרלוונטי באמת. טוב, זו בטח בעיה שכל המדינות שמנסות לשלב מכוניות חשמליות בצי הרכב מתמודדות איתה לא? אז זהו שלא.
בהשוואה למתרחש במדינות אחרות, בהן רואה הממשלה ערך בקידום תשתית הטעינה הציבורית, הסיפור הישראלי עגום אפילו יותר. דוגמאות? בבקשה. בסין עלה מספר עמדות הטעינה הציבוריות המהירות ב-44 אחוזים בין 2019 ל-2020 ועומד על 310 אלף. במדינות אירופה עומד הממוצע על גדילה בשיעור של 55 אחוזים בין 2019 ל-2020.
זוכרים את ועדת האקלים? ההבטחות משם שגובו על ידי הצהרות על מעבר למשק אנרגיה דל פחמן עד 2050 פחות נוצצות.