נכסי צ'וק ברזל: קלישאות הרכב של המדינה

אז מה הסיפור הזה של "יד ראשונה מרופא"? המושג הזה ליווה אותנו כל כך הרבה שנים והגיע הזמן שנברר אחת ולתמיד למה לכל הרוחות העובדה שהאיש רופא במקצועו מהווה אסמכתא למצב המכונית שלו? הוא היה עושה לקרבורטורים שלה רנטגן? ממלא את הצמיגים בגז הרדמה? והאם זה משנה אם אני קונה מכירופרקט, רופא ילדים פרוקטולוג או פתולוג. אגב, אם להתרשם מהמודעות נדמה שסטטיסטית בשנות ה-80 ישראל הייתה המדינה מספר 1 בעולם באחוז הרופאים לנפש. אבל זו רק דוגמה אחת למושגים האלו שמרוב שהיינו אומרים אותם כל כך הרבה פעמים הפכו לקלישאות מוזרות. אז יצאנו לקושש כמה מהטובים יותר שהתקבעו בזיכרון המוטורי הלאומי שלנו.

מכיוון שמכונית בישראל תמיד נחשבה להוצאה משמעותית מאוד, עם השנים הפכה שמירת הערך של המכונית והיכולת למכור אותה הלאה לאחד הפרמטרים החשובים ביותר בסל השיקולים של הצרכן הישראלי. ופעם, כאשר רצית למכור מכונית היו שתי דרכים מרכזיות לעשות את זה: שלט על הרכב או מודעה בעיתון.

במשך שנים התפרסמו לוחות המכירה של המכוניות המשומשות בימי שלישי ובעיתוני סוף השבוע. בעידן של פרסום בלוחות אינטרנטיים חינמיים ובפייסבוק זה נשמע לנו הזוי, אבל מחירה של מודעת מכירה יכל להגיע גם למאות שקלים כאשר כל חריגה ממספר המילים המוקצב שעמד על 8 הייתה מייקרת את העסק עוד יותר. לא נדיר היה למצוא מודעות שהיו יותר כתב חידה מאשר אינפורמטיביות; DL, שניה, 1,300, שמורה, 98,000 ק"מ, מטאלית, ואת מספר הטלפון. כאשר החלו המכוניות להיות יותר ויותר מאובזרות נכנסו לחיינו הקיצורים והשילוש הקדוש - ה"כ, נ"מ, ח"ח - מי שלא חי את זה אז לא יבין גם היום.

לכל אחד היה טיפוס שכונתי כזה, זה שהיה מסתובב סביב המכונית שקניתם פעם, פעמיים, בועט בצמיגים דופק על הפח ומכריז את פסק הדין לגבי הרכב. לפעמים הוא אפילו היה מרחיק עד כדי הצהרות משונות כמו "זה אוטו לאירופה" רוצה לומר - לא מתאים לחום של ישראל. "אין מי שיטפל בזה בישראל", "לא קונים ידני מחיפאים או ירושלמים - הכל עליות והקלאץ' גמור". עובי הפח של האמריקניות היה עדות לבטיחות שלהן, והפח הדקיק של היפניות הפך אותן למלכודות מוות. כמובן שמדובר בשטות מוחלטת, מה שקובע הוא תכנון המכונית ואיזורי ספיגת האנרגיה שלה. בגדול, מכונית כבדה וקשיחה תעביר את האנרגיה בתאונה ליושבי המכונית.

עכשיו, צריך לומר את האמת, את חלק מהסטיגמות האלו על המכוניות של פעם היו יצרניות שהרוויחו ביושר, כולל המכוניות של אלפא שהמהירות שלהן בכביש התחרתה רק במהירות בה הן החלידו. הבולמים המתוחכמים בסיטרואן BX ואחריה בקסנטיה שהביאו לכך שלא היו שתי מכוניות בגובה זהה והיו גם המכוניות של רובר שהגיעו עם מחוג מיוחד בלוח המחוונים שהראה את ירידת הערך בזמן אמת...

אנשים שמתגעגעים ל"פעם" נוטים לפעמים לעשות למציאות טיפול שמקביל לחידוש רהיטים - שיוף יסודי ואז צביעה בשכבה עבה מאוד של צבע. הם לא תמיד זוכרים שהמכוניות האלו שהם מתגעגעים אליהן באו בעסקת חבילה עם תמותת ילדים, גזענות ממוסדת, יותר מדי בירוקרטיה, פחות מדי דיאודורנט ועוד. אלו היו גם שנים בהם היה ממש לגיטימי לקרוא למכונית כמו רנו דופין - משפחתית. תזכורת: הדופין שהוצגה ב-1956 הייתה אבולוציה כבדה של הקאטר שבו שבעצמה הוצגה ב-1947, היה לה מנוע אחורי בנפח 850 סמ"ק שתיזז ביום טוב 33 סוסים. היא וחברותיה כמו פיאט 600, פיג'ו 203, החיפושית היו מכוניות שהמהירות המירבית שלהן הייתה נגזרת של שיפוע הכביש והתאוצה ל-100 יכלה להימדד עם שעון שמש.

עכשיו, איך שהוא, לאירופים המכוניות האלו בדרך כלל הספיקו, אבל להם יש רק גבעות כמו הדולומיטים, הפירנאים ואת האלפים, הם לא צריכים להתמודד עם המפלצת האימתנית שנקראת הקסטל. עם השנים הפכה השאלה "עולה את הקסטל?" לאבן הבוחן שהפרידה בין מרכבות האלים לבין אלו שהיו דרגה אחת מעל ללכת ברגל. למעשה, יחד עם התרגום הישיר של היחס בין נפח המנוע להספק, לפיו כל 100 סמ"ק היו שווי ערך לכ"ס יחיד, מה שהוליד פה את ה"הונדה חצי" בשל מנוע 50 הסמ"ק שלה.

כמו לא מעט מושגים בישראליות, גם זה שנקרא "וילה וולוו" הוא משהו שמתגלגל לכולם על הלשון, וכולם בטוחים שהם יודעים מה הוא, אבל האם אנחנו באמת יודעים? ובכן, כנראה שמקור הצירוף הזה הוא הפרזה שנולדה בשנות ה-70 כאשר רצו לנגח את מדיניות קליטת העלייה והסל הנדיב לו זכו, כביכול, אלו שבחרו לעלות לישראל.

המונח וילה וולוו המתחרז כל כך, הפך עם השנים לסוג של מיצוי החלום הישראלי - בית צמוד קרקע ומכונית פרטית, רצוי כזו עם ניחוח יוקרתי מהודר כמו זה הנוטף ממי ששימשה מכונית השרים במשך שנים כאשר המדינה עוד העדיפה לתמרן באלגנטיות סביב בחירה ברכב גרמני לבכיריה.
מי שכן מינפו את מטבע הלשון הזו היו אנשי מפעל הפיס, שבסוף שנות ה-80 ערכו הגרלות תחת השם "וילה + וולוו" שהיו הפרס הגדול בהגרלות ה"רב פרס".

או.קיי, אז בלי להיכנס לפרטים שיפילו אתכם יותר מארוחת ליל הסדר - הסיפור בגדול הולך כך: עם קואליציה מקרטעת אחרי פרישת ש"ס מהממשלה, "פיתו" בקואליציה שלושה חברי כנסת שפרשו ממפלגת "צומת" (אלכס גולדפרב, גונן שגב ואסתר סלמוביץ) להצטרף לקואליציה.
גולדפרב, שבמקור היה בעל דעות ימניות ואיתן נכנס לכנסת, מצא את עצמו בממשלה בראשות מפלגת העבודה, וכאשר עשו בקואליצה מאמץ להשיג רוב להסכם אוסלו ב' ב-1995, נטען כי גולדפרב הצביע בעד ההסכם אך ורק כדי לשמור על תפקיד סגן השר שהוענק לו. תפקיד שחלק מההטבות הנלוות לו הייתה מכונית חדישה - מיצובישי גלאנט. קצת כמו הסיפור של "וילה וולוו", נדמה שהכותרות וה"מותג" היה חזק הרבה יותר מהמציאות. האם זה אכן היה האתנן שהוצע לחבר הכנסת? ההיסטוריונים הפוליטיים עוד יתווכחו על זה - אבל אנחנו יכולים לומר לכם דבר אחד - מיצובישי זו לא הייתה - אלא טויוטה.

במסגרת ניסיונות השכנוע של חברי הכנסת ש"ערקו" למחנה השני הופעלו לחצים ציבוריים ובמשכן עצמו. על דוכן הנואמים בכנסת אמר ח"כ בנימין נתניהו את הדברים הבאים: "אתם יכולים לכפות עלינו את ההסכם הזה עם רוב דחוק של חבר כנסת אחד, מן הגרועים, מן הגרועים שבגונבי הקולות שידעה הכנסת הזאת. היום אתם בקושי הבאתם אותם בהבטחות, רציתי לומר במיצובישי, אבל שמעתי שסגן השר קיבל טויוטה, טוב בטויוטות" וחבר הכנסת נתניהו צדק ודייק כפי שיאשר מאוחר יותר גולדפרב - זו אכן הייתה טויוטה.

ויש פה פיתוי אדיר לתת פרפראזה על אמרתו של קרל מרקס על זה שההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. אבל אנחנו ערוץ הרכב בוואלה, אז נוותר.

אז נכון שעבור רובנו זה לא יותר ממערכון של הגשש החיוור, אבל תאמינו או לא, בהוראת שעה המתחדשת מדי כמה זמן - במקרה חירום מלחמתי המדינה יכולה לגייס כלי רכב אזרחיים תחת תקנות משק לשעת חירום.

אז מצד אחד, אם יש לכם כלי דו גלגלי, רכב שטח, משאית, כלי צמ"ה, מלגזה ועוד מספר כלי רכב המוגדרים כך בחוק - טכנית - הם מועמדים לגיוס. מצד שני, ביום שבו צה"ל ידרוש מכם למסור את כלי הרכב הפרטי שלכם לטובת המדינה, אנחנו מסתכלים על קטסטרופה מלחמתית שבאמת, אבל באמת, מצבו של הרכב שיחזור אליכם, אם יחזור אליכם יהיה הדאגה הקטנה ביותר שיש לכם על הראש.

והיו גם האביזרים, הו האביזרים. אותו מצעד כעור, מיותר, מופרז, טובל בחוסר טעם מביך ומטופש של דברים שעשינו למכוניות שלנו. בואו נפתח את הסיפור הזה של נעל תינוק תלויה מאחורה ליד האגזוז, באמת, בואו נדבר על העניין הקריפי הזה של פאקינג נעל תינוק תלויה על אחורי המכונית - מי שאני מדבר עליו יודע טוב מאוד למה הוא סותם את הפה. והמאווררים על הדשבורד, מה איתם? אז כן, מזגנים היו דבר שגם בבתים לא היה מובן מאילו - בטח לא במכונית שהיה להן קושי להניע את עצמן בלי להתחמם לדעת, בטח שלא לתמוך במותרות כמו מזגן. הפתרון היה אותם מאווררים קטנים שהתחברו לשקע המצת ונקדחו לתוך הדשבורד - רמת היעילות? אוגר עם אסטמה שמשתעל לתוך קשית של טרופית.

עוד ברשימה אפשר לציין את פיסות הגומי ובתוכן חוט ברזל שנועדו לייצר הארקה בין גוף המכונית לקרקע, את מושבי החרוזים שהבטיחו למנוע כאבי גב, כי ברור שיצרניות הרכב שמשקיעות מיליונים בתכנון המכוניות שלהן בסוף ידלגו על האפשרות לשבת על גולות עץ מושחלות על חוט. החדשות הטובות: עדיין מוכרים את הדרעק הזה, נודר. והיו עצי הריח אלו שאם נכנסתם לרכב שעמד כמה שעות טובות בשמש, היה סיכוי טוב מאוד לטשטוש הכרה בשל מכת הכימיקלים שהכתה בכם. העצים שבאו בשלושה ריחות עיקריים - צהוב אדום וירוק היו תלויים מהמראה ונותרו במכונית גם הרבה אחרי שהפסיקו לייצר ריח עד שהתפוררו לאבק.

אפרופו דברים מתנדנדים מהמראות, איך אפשר בלי הדיסק שהיה תלוי מהמראה - שריד ארכאי לימים שבהם רדיו-דיסק ברכב היה אביזר כה יוקרתי, אבל רק עם דיסק תלוי מהמראה יידעו שיש לך כזה ברכב. אל אופנת תליית הדברים מהראי הצטרפו עם השנים גם יצירות של הילדים מהגן - מעין מובייל דוחה ועליו תפילת הדרך עם טביעות אצבעות בגואש - כי אין דבר שיגן עליכם יותר מחתיכת נייר מתנדנדת מול הפרצוף בנסיעה.

ומה עוד נעלם מהנוף? המדבקות. אחח... איפה הימים שבהם יכולת לדעת איזה שמאלן מסריח/ימני פאשיסט/ כהניסט/משיחיסט/יפה נפש ומחבק פרות עומד לפניך רק לפי כמות וסוג המדבקות שעל הרכב, לדעת שלפחות ברמזור הבא יש מצב לאיזה ריב טוב. מה היום? היום אנחנו תקועים רק עם הברסלבים ואלו עם המדבקות מרתון המטופשות שלהם - לכו לעזאזל - בשביל לעשות 42.2 ק"מ המציאו את המכונית - כן, זו שאתם נוהגים בה.

אבל הכי חבל על הכיסויים. בחייכם, מתי ראיתם בפעם האחרונה מכוניות מכוסות? למה שלא תהיו בני אדם ותכסו את המכוניות שלכם.