אישה אחת על אופנוע, כל הדרך מאיראן לישראל

מבחינות רבות מדינת ישראל היא גן עדן לרוכבי דו גלגלי. מזג האוויר פה מספק תנאים מעולים עם מעט ימי גשם וקור קיצוני הוא די נדיר. יש נופים מכל הסוגים ורוב השטחים פתוחים לרכיבה ולא שייכים לידיים פרטיות. תנאים שרוכבים במקומות אחרים בעולם יכולים רק לחלום עליהם.

יש דבר אחד, עם זאת, שקשה עד בלתי אפשרי לישראלי לעשות, משהו שהוא בשגרה ברוב העולם, לרוב הרוכבים - טיולים חוצי מדינות. היכולת לצאת מהבית לטיול "בחו"ל" כמעט ולא קיימת. עד שזה יקרה, נאלץ להסתפק בלשמוע סיפורים של אנשים אחרים, כמו זה של קולין דה-רנקור (Colline De Rancourt) , שהגיעה לישראל ברכיבה מצרפת דרך איראן וערב-הסעודית, על גבי אופנוע הודי, רויאל אנפילד הימליאן.

קולין, ארכיאולוגית צרפתייה בת 36 התחילה את מסעה בצרפת ורכבה לאורך החוף האדריאטי, יוון, טורקיה ומשם לאיראן, הנסיכויות האמירויות, ערב הסעודית וירדן. היא עצרה לחניית ביניים בארץ, וזו הייתה הזדמנות מצוינת בשבילנו לדבר עם מי שפגשה באופן הישיר ביותר את מי שגם כיום נמצאים מבחינתנו בעולם אחר לגמרי.

מה גורם לבחורה לעלות על אופנוע למסע חובק עולם?
"אני רוכבת כ-13 שנה וכך גם כל האחים שלי ובן הזוג שלי" מספרת קולין. "תמיד אהבתי לטייל ומבחינתי השילוב של טיול ואופנוע הוא טבעי. חלק מהחוויה של רכיבה עצמה היא מיוחדת. ברגע שאתה רוכב על אופנוע, אתה בחוץ ולא סגור בתוך מכונית, הרבה יותר נגיש לאנשים המקומיים וגם הם אליך".

בגדול, ישראל לא הייתה ברשימת היעדים שלה. התוכנית המקורית הייתה להמשיך לקמבודיה, אך המצב הגיאופוליטי שם השפיע על המסע והיא החליטה לשנות מסלול לעבר דובאי. מסוכן? חששות? "חלק ממטרת המסע היה להיכנס לאזורים פחות מוכרים ושיש בהם גורם מרתיע. בערב הסעודית חיכה מכר שלי מצרפת, או ירדן, מקום שעבדתי בו בעבר כארכאולוגית. ישראל, לא מוכרת לי בכלל ורציתי להכיר גם אותה".

אפשר למצוא היום לא מעט רוכבות חובבות שעושות דברים מדהימים וניתן לעקוב אחרי מעלליהן ברשתות החברתיות. הגדולות שבהן ממש הופכות את זה למקצוע, עם תמיכה מיצרניות בתחום.

הסיפור של קולין שונה בנוף הקוסמופוליטי הזה. את ההיכרות עם המפיץ המקומי של רויאל אנפילד היא יצרה, כשנכנסה לסוכנות בתל אביב כדי לברר על טיפול לאופנוע. שלומי טבת, מנהל מותג רויאל, הבין די מהר מי עומדת מולו ודאג לה לטיפול ואירוח. לא תמצאו בחשבון האינסטגרם שלה עשרות או מאות אלפי עוקבים, ולמרות שהיא משתפת בו את הסיפור שלה, היא כותבת בצרפתית בלבד.

"התכוננתי לנסיעה הזאת במשך שלוש שנים. מבחינת עלויות - לקחתי כאמת מידה את שכר המינימום בצרפת, כ-1,500 יורו, ורציתי להראות שאפשר לטייל, עם אופנוע, באותו הסכום. יש בצרפת גם אפשרות לקבל שנת שבתון, כמעט בכל עבודה, כך שניצלתי גם את זה. במשך זמן ההכנות כמובן שחסכתי כסף לטיול".

אולם בעוד קטגורית אופנועי האדוונצ'רים נמצאת בשיא תפארתה, עם אופנועים שרק הופכים להיות גדולים ומשוכללים יותר. קולין נוקטת בגישה מעט יותר ספרטנית עם הבחירה של דווקא בהימליאן.

"המחיר של האופנוע היה חלק מהשיקולים בבחירתו ללא ספק. גובה המושב הנמוך יחסית גם היה יתרון מבחינתי וכך גם המשקל, למקרה שאצטרך להרים אותו אם ייפול. הפשטות של האופנוע הייתה גם סיבה טובה לבחור בו. היא מאפשרת טיפול לבד, אם יש צורך, גם באזורים פחות נגישים לעולם המערבי. אישית אהבתי גם את המראה - לי זה מזכיר אופנוע מהסרט מקס הזועם".

מעבר להכנות הפיננסיות גם האופנוע נזקק לשינויים, גם אם מעטים: "החלפתי את הבולם האחורי והתקנתי שרשרת מחוזקת ופנסי ערפל. פירקתי את המושב האחורי ובמקומו התקנתי ארגז כלים, אך לא הרבה שינויים מעבר לכך. לקחתי איתי גם מעט חלקי חילוף במקרה הצורך, כמו רפידות בלם, פילטרים, רגליות ומנופים.

"למזלי למעט תקלת חשמל בגבול בין טורקיה לאיראן, שם כנראה שהתעסקו לי באופנוע במעבר גבול ויצרו איזה קצר, שאותו חשמלאי מקומי עזר לי לתקן. לא הייתי צריכה להשתמש בשום קישורים מכאניים. מעבר לכך לא הייתה לי אף תקלה, אפילו לא תקר"

ואם היית נתקלת בבעיות, הייתה לך יכולת להתמודד איתן לבדך?
"לפני שש שנים חשבתי להפוך למכונאית אופנועים, כך שלמדתי את התחום ללא קשר לטיול".

למרות הסכמי אברהם, כנראה שיעבור עוד זמן עד שנוכל אנחנו כישראלים לרכוב במדינות כמו ערב הסעודית או איראן, כך שבאופן טבעי, מעניין מאוד ללמוד מה הן התחושות במדינות אילו מבחינת הביטחון האישי וגם הבטיחות ברכיבה עצמה.

"באיראן יש רק אופנועים קטנים, והרבה מהם, כך שצריך להיות מאוד מרוכזים בזמן הרכיבה. האיראנים אנשים מאוד מסבירי פנים, מחבקים ואפילו הייתי אומרת שמגנים עליך בתור תייר. אמנם בתחילת הדרך באיראן פגשתי רוכבת גרמניה, אבל בהמשך רכבתי שם בעיקר לבד, ללא שום בעיה, לא הרגשתי לרגע לא בטוחה.

באיראן התחושה מצד האוכלוסייה היא הוכרת תודה. מבחינתם אופנוענית היא מקור להשראה. הייתי שם ממש אחרי שהתחילו המהומות סביב מחאת החיג'אב, ולמרות כל זה, כולם היו מסבירי פנים, ולא פעם הציעו לי להתארח אצלם".

"בערב הסעודית המצב הפוך לגמרי. אין שם כמעט בכלל אופנועים ואין כמעט נשים במרחב הציבורי, בטח לא בפנים חשופות. המבטים היו עוינים והתחושה הייתה מאוד לא נעימה". "בדובאי ובאבו דאבי היה בטוח, מאוד קוסמופוליטי, לרגע לא חששתי. יש שם הרבה מאוד תיירים ועובדים זרים. אבו דאבי אמנם יותר שמרנית מדובאי, אבל אפשר לראות שם הכול - מנשים שהולכות עם חצאית מיני ועד כאלו בלבוש מסורתי".

ואיך היה בישראל לעומת המקומות האחרים?
"ההגעה לישראל הייתה סיומת נהדרת לחלק של המזרח התיכון, כי בתחושה שלי היא הקרובה ביותר למדינה אירופית. הנופים והאנשים אמנם שונים במראה מאירופה - אבל עדיין הנוכחות של העולם המערבי אצלכם מאוד בולטת".

איזה רגעים תזכרי מהמסע?
"היו הרבה רגעים יפים. קבלת הפנים מארגון הרוכבות באיטליה ריגשה אותי מאוד ובטורקיה ואיראן האירוח החם ליווה אותי כמעט בכל מקום, והיה עבורי רצף של אירועים נעימים. אם אני צריכה לבחור רגע אחד בלבד, כנראה שאבחר בטורקיה, באתר גבּקליטפּה, אחד מאזורי הפולחן העתיקים ביותר שידועים לאנושות והיה חיבור מקסים שלי כאופנוענית וכארכיאולוגית. לא בניתי את המסלול כדי להגיע לאתרים ארכיאולוגים מסוימים, אבל כל דבר שיכולתי לעבור בדרך ולראות, כמובן שניצלתי את ההזדמנות. הצבע והיופי של ההרים באיראן גם כן זכורים לי כרגעים מרוממי רוח".

מה היה הרגע הכי קשה?
"אם אני צריכה לבחור ברגע שלילי, כנראה שכל חווית הרכיבה בערב הסעודית. התחושות שם היו ממש לא נעימות והיה שלב שחשבתי לא להמשיך ולחזור על עקבותיי לדובאי".

אז מה בהמשך? האם יש כבר מחשבות על ההרפתקה הבאה?
"אני רוכבת כבר ארבעה חודשים ומתכננת לחזור הביתה לקראת חג המולד, כשאני שולחת את האופנוע מישראל ליוון ומשם ארכב הביתה. בהמשך יש לי תוכנית קטנה עם הבעל של אחותי: הוא גרמני ויש לו בבית אופנוע מתקופת מזרח גרמניה. אנחנו מתכננים לרכוש מכונית מסחרית ולהביא את האופנוע לצרפת. בדרך אנחנו מתכננים לעצור בבלגיה, אצל חבר, שאיתו אנחנו רוצים לתכנן מסע באסיה. במסע הזה אנחנו מתכננים לרכוש את האופנועים במקום ולא להגיע ברכיבה מאירופה".