"על הנגב יורד ליל הסתיו ומצית כוכבים חרש חרש", יש סיכוי שאת המילים הנפלאות האלו של שיר הרעות כתב חייים גורי שלחם בחזית הנגב בסוף מלחמת השחרור תחת שמי המרחבים האלו שסביב בסיס צאלים.
73 שנים אחר כך, ושוב ליל הסתיו מצית כוכבים חרש חרש, אבל הפעם את הכוכבים האלו מגבירים אמצעי ראיית הלילה של מדריכי בית הספר לניוד מבצעי - הבלנ"מ - כאשר הם גולשים עם ההאמרים שלהם על השבילים הלבנים בחשיכה מוחלטת. האתגר המרכזי בנהיגה הזו היא לייצר רצף תנועה כמה שיותר אחיד, וצליל מנועים מונוטוני שלא יסגיר את כיוון הנסיעה, כמות הכלים או המהירות שלהם.
זו תצוגת תכלית שעורך סגל המדריכים לקומץ הלוחמים שהגיעו להכשרת הנהיגה המבצעית המיוחדת, זו שבסופה בתום מספר שבועות יוכשרו כנהגי שטח ליחידות הסדירות בגדודים ובסיירות של צה"ל. בשפה קצרה, במילות מפתח ספורות מעביר גוני, קצין ההכשרות את שם התרגולת לנהגים ואלו פוצחים בסדרת תמרוני פניות מתואמים. זו שחייה צורנית, רק שאת הספורטאיות מחליפים האמרים מגושמים בליווי גרגורי V8 בטרטור דיזל ונהמת תמסורות הנעה.
כמה שעות לפני כן, אנחנו יושבים עם סא"ל ניב אסף, מפקד בית הספר במשרד שלו. אסף, נשוי + 2 מתגורר בכפר יהושוע בעמק יזרעאל - פס הייצור של כמה מנהגי השטח הטובים יותר שקמו לצה"ל - צמח בגדוד 50 של הנח"ל, עבר פציעה בפעילות מבצעית בחברון וחזר לפקד כסמג"ד גדוד 931, מפקד ההכשרות של גדס"ר הנח"ל בתקופת מבצע צוק איתן, מ"מ מבצעים מיוחדים במגלן, בין לבין גם השלים לימודי משפטים וממשל בבין תחומי, ועוד תפקידים במפקדת העומק בקריה ועוד. הרשימה הזו היא לא רק תיק עבודות מרשים, היא בעיקר הייתה אפשרות להביא איתו לפיקוד על בית הספר לניוד מבצעי ראייה כלל צה"לית רחבה מאוד. כזו שנוגעת בכמעט כל היבט שקשור להנעת כוחות רכובים תחת צורך מבצעי החל ברמת הביטחון השוטף בגזרת איו"ש ועד ניוד כוחות מיוחדים.
כאשר הוא הגיע לפני קצת יותר משנתיים ליחידה, האתגר שעמד בפניו היה לא פשוט. לקחת את היחידה המקצועית אבל קטנה הזו ולהפוך אותה לבית ספר לניוד על כל המשתמע מכך - החל מנגיעה בכל סוג של נהיגה בצה"ל שנחלקות כאמור בגדול לבט"ש, תמרון ועומק, עבור באפשרות להכשיר על כל סוג של רכב גלגלי שקיים בצבא - מכלים מהירים המשמשים את יחידות ספר המדבר כמו קאן אם מאבריק, לטנדר איסוזו די מקס, עבור בהאמר, משאיות ייעודיות, בפנתר הממוגן שבו נעשה שימוש לשינוע כוחות לילה לילה למחנות הפליטים ובפעילות מבצעית בערי הגדה, בקרוב מאוד בנגמ"ש "איתן" וגם על כלי רכב עתידי אותו לא ניתן לחשוף בשמו עדיין.
אבל להפוך יחידת הדרכה לבית ספר זה הרבה יותר מכך, על מנת לבצע ברמה הגבוהה ביותר את אחת ההכשרות הבעייתיות ביותר בצבא, נדרש גם שינוי יסודי הרבה יותר. מבחינת אסף, אחד ההישגים שהם מעבר להבאת נער בן 18 לרמת נהיגה מבצעית גבוהה מאוד הוא להביא את הבלנ"מ למקום שמאפשר לעשות את זה - זה כולל שינוי תרבות יחידתית, נורמות, הרגלים, מנהגים, הטמעת כלים והכשרות. והתוצרים הם יותר מאותו מספר לא נתפס של 4,000 נהגים בשנה ואימון 120 מסגרות שונות, הם גם הכנסה של מושגים מתחום הניוד (כינוי למכלול פעולות התספוק, פינוי פצועים וניוד כוחות) לבנק הידע וההכשרות של היחידה, הסדרה של תורת הניוד בכרך ייעודי של מבק"א - המפקדה שאחראית לתחום הבטיחות בכלל בצבא היבשה ועוד.
לא מעט גלגולים עבר תחום ההכשרה של הנהגים המבצעיים בצה"ל, ראשיתו ביחידה של משוגעים לדבר שלא הפסיקו להטיף על הצורך להפוך את הנהג המבצעי למקצוע בפני עצמו, המשיך להתגלגל למדור בבית הספר למודיעין וסיור, משם הפך לבית הספר לניוד מבצעי, מאז גדל, הורחב והוכפף לגופים שונים, למרבה הצער הטריגר לחלק מהשינויים האלו היו תאונות קטלניות ביחידות השדה בשל פערי מיומנות נהיגת שטח. וכך ממסגרת למסגרת הוא הגיע עד לגלגולו הנוכחי תחת מרו"ם (מרכז הטסה והכשרות מיוחדות) ביתם של יחידות נוספות כמו עוקץ והלוט"ר. וכמו גלגוליו של בית הספר, משתנים גם "תנאי הקבלה" אליו.
אם בעבר תנאי הסף הראשוני לקבלה כמדריך בבית הספר היה היותך קיבוצניק או מושבניק (באופן דומה למנגנון ה"מיון" לתפקיד הנהג ביחידות המיוחדות והסיירות) ובשיטת חבר מביא חבר, היום הסיפור כבר שונה לגמרי. ואם בשלב הראשון היו יוצאים לאתר את המדריכים מיחידות השדה השונות, מהן היו מאותרים 30 מגויסים בשנה, היום המיונים נעשים כבר בשלב הקדם צבאי וההיקפים עלו בהתאם מ-30 ל-50 וכיום ל-100. מה מחפשים? "את האנשים שאוהבים את העולם הזה, שהם גם בעלי זיקה לנהיגת שטח, או כמו שאני אומר, הם צריכים לאהוב שלושה דברים - שטח, מקצוע ומדינה" מתמצת ניב את הסיפור.
מסלול המדריך מתחיל בהכשרת רובאי בבסיס הטירונים של הצנחנים ומשם עולים המיועדים להדרכה ליחידה למסלול שכולל בין השאר 30 שבועות של נהיגה ושטח, כאשר אחת הסדרות המרכזיות והמסכמות בו היא "דרום צפון" בו מתגלגלים מפארן בערבה ועד רמת הגולן בהאמרים בסדרות נהיגה בכל אחד מתאי השטח של מדינת ישראל. במהלך השירות שלהם משובצים הלוחמים גם לפעילות מבצעית במשימות ניוד כוחות לוחמים והשתתפו בפעילויות רבות במהלך המבצעים "שומר חומות", "עלות השחר" וגם כיום ב"שובר גלים" עם יותר מ-100 פעילויות רק בשנה החולפת. איך מגשרים על הדואליות הזו של שגרת הדרכות לבין הצורך לעבור לעבודה במתח מבצעי? אני שואל אותו והוא מסביר שאכן הצורך לנוע בין תרגול, פעילות מבצעית והדרכה דורש שינוי משמעותי בדפוס הפעולה, אבל היתרונות של הדואליות הזו עולים על החסרונות שבה, "למעשה, השילוב הזה הופך אותנו למדריכים טובים יותר" כאשר הבלנ"מ הוא למעשה המקום היחיד שבו לוחמים בפועל הם גם מדריכים.
לפני כשנה בא סא"ל ניב אסף בא למפקדיו ואמר שהוא רוצה לנסות לשלב נשים ביחידה, מתוך תפיסה שאומרת שיש רצון לאתגר את רמת ההדרכה, שיש בהחלט נשים בצה"ל שיכולות לתת "פייט" מקצועי והדרכתי, ומצד שני הוא רוצה לבנות מסלול שלא הופך את הבלנ"מ ליחידה מעורבת, "לא כי יש לי משהו נגד, אלא כי אני חושב שבהתפתחות של הבלנ"מ זה עוד לא השלב". המפקדים, בכל הרמות הממונות דרכן צריך לעבור שינוי כזה ראו גם הם את הדברים באופן דומה, הפורמט שנוצר דומה במודל שלו למה שנעשה ביחידת עוקץ.
שני מחזורים של מדריכות כבר סיימו את ההכשרה שלהם והשלישי נמצא כעת בעיצומו. "זה לא נטול אתגרים וקשיים, למצוא את הקצינה הנכונה ומפקדת הצוות הנכונה שתוביל, את התמהיל ההדרכתי הנכון". אני מתעקש להבין מסא"ל אסף במה זה שונה מחיילים גברים? "שונה" הוא אומר ואחרי שהות והבנה שאני לא אסתפק במילה הזו הוא מפרט "כשאתה מפקד על מדריכה זה לא כמו שאתה מפקד על מדריך. לא בהקשר הכשירות או היכולות, אלא בהקשר שבו למשל למדריכה יש בעיה רפואית, ההתייחסות צריכה להיות של מי שמבין את הצורך להתייחס אחרת לבעיה הרפואית. אין שום הבדל או פשרה ביכולות המקצועיות, אבל אתה דורש מהמפקד הבנה אחרת". מסלול ההכשרה של המדריכות עומד על 18 שבועות, קצר יותר משל הבנים בשלב זה בשל היקף ההדרכה השונה והכשירויות הנדרשות מהן (בין השאר הוא אינו כולל את הנהיגה החשוכה למשל), מבחינת כלי הרכב בהם הן מתמקדות. אולם בכל הקשור לעמידה ביעדים, ההישגים הנדרשים והיכולות - אין הבדל - כולל 35 שבועות שטח בשנה, השתתפות מלאה בתרגילים בהם לוקחת היחידה חלק.
והתוצאות בשטח מדברות בפני עצמן, לפי הנתונים של הבלנ"מ אחוזי ההצלחה של הכשרת צוות המדריכות הוא כמעט 100% לעומת ממוצע של 75-80% של מעבר קורס בכלל בית הספר. "והדבר הכי מרגש שהיה הוא שהלוחמים שהעבירו את המדריכות את המסלול הראשון, נתנו את סיכות הלוחם שלהם למדריכות שסיימו מסלול. כשראינו את הלוחמים מקבלים ככה את המדריכות, הבנו שהצלחנו להטמיע את התהליך. הוא לא שלם, ויש לו עוד הרבה היבטים, אבל הוא לא מובן מאילו".
בשלב זה את המדריכות עדיין מאתרים ליחידה מתוך היחידות של הגנת הגבולות, משם בסיום הטירונות שלהן הן מצטרפות ליחידה. "אם הפיילוט הזה יצליח, נעבור לאיתור קדם צבאי, מכיוון שהתהליך שבו אתה לוקח מישהו ממשהו אחר שהוא רצה להיות בו הוא לעולם תהליך שמייצר חיכוך ופשרה. כשאתה בוחר את זה מבראשית זה נראה אחרת".
ההישגים של המדריכות ביחידה לא מסתיימים באחוזי ההצלחה של מעבר ההכשרות. בין בוגרות הכשרת ההדרכות יש כבר כאלו שחזרו מקורס מכ"ים, מצטיינת אלוף פיקוד התמרון, היחידה עצמה זכתה בפרס הרמטכ"ל ומשהו שלא פורסם בעבר, המדריכות גם הן משולבות בפעילות מבצעית, כרגע בגזרת פארן ובעתיד ישנה כוונה לשלב אותן בפעילויות מבצעיות נוספות.
בהמשך היום אני מתלווה בשלב הראשון לקבוצת ההכשרה של מדריכות הנהיגה. סגן מסרט או בכינויה היחידתי "מסי" יושבת במושב הימני של ההאמר המוביל, כאשר את מושב הנהג מחליפות בניהן המודרכות. בין הוראות הכיוון שהיא מעבירה להן, היא מתרגלת אותן בין השאר על תפעול "עיוור" של הגיר ותיבת ההעברה, מתקילה אותן בשאלות על איך נכון לדעתן להגיע למכשול הבא, מה אתגרי הנהיגה בסוג השביל הזה או האחר, מזכירה להן לשלוט בקצב של שאר השיירה ואחרי שהיא מטפחת בהן לכל אורך הדרך את הביטחון ביכולות של הכלי - גם מעודדת אותן לטפס איתו את העליות התלולות של תל מילחה לקפה של שקיעה בין כביש 6 לפיתולי נחל שקמה. מסי מסבירה לי מה היא מחפשת אצל המודרכות שלה - "בעיקר את ההבנה של קריאת השביל, ניתוח הקרקע וטכניקות הנהיגה שנגזרות ממנה. לדעת שגם כשהן כבר לא יהיו לידי, הן יידעו לעשות את העבודה ברמה הכי גבוהה שיש".
מכאן הן ימשיכו לחניון הלילה, שם צוות המטבח כבר פורק את ציוד הבישול ומרים חדר אוכל בשטח. אני מתאפק שלא לצאת בומר טרחן ולספר שטונה מעושנת ותירס חם מקופסת שימורים היה פסגה קולינרית כשאני הייתי כאן לפני לא-חשוב-כמה שנים. "בסוף, לחייל שמגיע אחרי יום קפוא של נהיגה ולילה עוד יותר קפוא - לקבל קערה של מרק טוב וחם עושה את כל ההבדל" מסביר צחי, סגן מפקד היחידה שמשלים איתנו את הסיור.
"בניגוד לכל תרגולת חי"ר, בנהיגה אין יבש לפני רטוב" אומר סא"ל אסף ניב באחד המשפטים שיהדהדו לאורך כל הכתבה הזו, "ברגע שמניעים את הכלי - הוא יכול לעשות תאונה" ויש תאונות, אחת לחצי שנה מתהפך כלי, כלים ניזוקים, ובהחלט נדמה שמבין כל ההתמודדויות, עם הצדדים הלוגיסטיים, החימושיים, המבצעיים, המתודיים - אם יש משהו שמאתגר כל כך בשילוב של בני 18, האווירה האקסטרימית והתחרותית, האדרנלין שמציף את הדם וכל זה על כלים עם יכולות גבוהות אבל גם פוטנציאל נזק לא מבוטל - זה ההיבט הזה, הבטיחותי. וכאן פעם אחרי פעם אני מקבל תזכורות להקפדה על כל נקודה. באופן שבו הנהגים מתייחסים לכלים, לשמירה על הניקיון, הציוד, כלי הרכב, הרצינות בה כל נהג עובר על הרכב טרום יציאה וסורק אותו עם החזרה. המוטו של היחידה "הנוסעים לאט מגיעים מהר" הוא גם הדיבר הראשון של היחידה ומוטבע על מחזיקי המפתחות בצורת העקרב - אחד מסמליה כהומאז' לזה של קבוצת המדבר ארוכת הטווח - אם כל יחידות הסיור שפעלה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
בחזון שלו, של עוד שנתיים ואולי גם עוד שנה, הוא רואה קציני ניוד שצמחו בבית הספר מפקדים על מחלקות ניוד בצבא הגדול, מיישמים את תורת הניוד האחידה שנבנית פה. את היחידה ממשיכה גם בפעילות הנוספת שלה במישור החברתי-ישראלי כמו שיפוץ מצפה הבשור שמושחת מדי פעם, ניקוי היערות והשטחים בהם הם מתאמנים, צביעת בתים של שורדי שואה ועוד. לצד אלו גיוס חברות מאמצות כמו "מטרו-בס" שתורמות ציוד לחיילים כמו אוהלים וכיסאות לשהייה בשטח.