על פניו הודעה לקונית ושגרתית, במסגרת מתיחת הפנים לאטלס, הקרוסאובר של פולקסווגן לשוק האמריקני, יופסק שיווק מנוע ה-V6. לא משהו מאוד חריג בתעשייה שמפנה עורף למנועי בנזין גדולים. אבל לבעלי אוזן רגישה ותאי זיכרון פעילים ההודעה על יציאתו לגמלאות של מנוע ה-V6 בנזין של פולקסווגן צלצלה אחרת לגמרי...
הרבה חדשנות הביאה איתה הגולף MK3 בשנת 1991. רשימה חלקית: כריות אוויר מלפנים, תצוגת זמני טיפולים בלוח המחוונים, צבע מבוסס מים, הסטיישן הראשונה בשושלת הגולף, מנוע הטורבו דיזל הראשון במכונית קומפקטית, זה היה הדור בו ABS הפך לסטנדרט בכל הגרסאות (מ-1996), אבל עזבו הכל - אם אתם הייתם בגיל הנכון בשנות ה-90 היה רק דבר אחד שעניין אתכם בגולף - גרסת ה-VR6.
אם לאמריקנים היו אלו מכוניות השרירים שרקחו לראשונה את הקונץ-פטנט של הרבה מנוע במעט מכונית - לאירופים הייתה את הגולף VR6. עכשיו, תראו, הנתון של 174 כ"ס במכונית קומפקטית ועוד ממנוע 2.8 ליטרים יישמע לכם היום כמו משהו שבטח עבד על פחמים. אבל שלא תטעו - כאשר ראינו אחת כזו עוברת ברחוב עם הרעם הכבוש מהאגזוז שלה... אח, כמה רצינו כזו. לו רק ידענו כמה גרוע היא פנתה.
אז מה הפך את אותו VR6 לאחד ממנועי הבנזין המוצלחים ביותר בכל הזמנים? זה שבשלב זה או אחר היה תחת כמעט כל מכסה מנוע של מכוניות מתוצרת פולקסווגן בפרט וקבוצת פולקסווגן בכלל ואפילו יצרניות אחרות לגמרי? ובכן, מנועי V6 לא היו דבר חדש בתעשיית הרכב וגם לא מנועי V בעלי זווית צרה יחסית בין הצילינדרים. לנצי'ה עשתה את זה עם מנועי V4 עוד משנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-70.
העניין היה השילוב והיישום. השילוב בין מנוע V6 על האופי החלק שלו ובין זווית צרה של 15 מעלות בין הצילינדרים (לא 45, 60 או 90 מעלות) והציפוף שלהם זה לצד זה, אפשרו לדחוס אותו לרוחב תא המנוע. וכאשר הוא נמצא בצורה הזו, הוא יכול להתאים למכוניות הנעה קדמית.
וברגע שאפשר לשים אותו לרוחב התא ולשדך אותו למכוניות הנעה קדמית, לפולקסווגן היו הרבה מאוד שימושים בו. אנחנו מכירים אותו בעיקר בגולף. אבל למעשה הוא היה עוד קצת לפני כן בקוראדו ובפאסאט. ואחר כך גם בוונטו/ג'טה, גרסאות מאוחרות יותר שימשו את החיפושית החדשה, את הטרנספורטר, אודי A3, Q7, סקודה סופרב, סיאט לאון, טוארג וכל זו רשימה חלקית מאוד.
שני מנועי V6 שחוברו להם יחדיו יצרו את ה-W12 המפורסם של בנטלי. גרסה מקוצרת שלו עם 4 צילנדרים שימשה כבסיס למנוע ה-W8 שהחברה ייצרה במשך שנים ספורות. הייתה גם גרסה בה נוספו עוד שני צילינדרים ויצרו את ה-VR8, שני מנועי VR8 בזווית של 90 מעלות בין השניים יצרו את ה-W16 שנמצא בבוגאטי ווירון. הוא היה בפורשה קאיין V6 בגלגול המוקדם שלו ואפילו הושאל למרצדס לשימוש בויטו המסחרי, בפורד גלאקסי ובקרוואנים של וונבאגו האמריקנית.
היו מעט מאוד מנועים שהבסיס שלהם היווה פלטפורמת הנעה במשך יותר מ-30 שנים ה-VR6 היה אחד מהם.
עכשיו בואו, זה לא שהוא היה נטול בעיות כן? הוא היה גומר סלילי הצתה בקצב מבהיל, בשל הזווית הצרה בין ראשי הצילינדרים הייתה להם נטייה להחממות יתר, או לגרום ליחידת ניהול המנוע לחשוב שהוא בהתחממות יתר ולכבות את המנוע, משאבות המים זרמו כמים, בכלל, בשל האופן בו הוא מילא את כל חלל תא המנוע עבודה עליו הייתה סיוט נוראי. וגם כאשר הכל היה עובד כשורה הוא היה שתיין דלק נוראי. וגם כאשר הגיעה הווריאציה המתקדמת יותר שלו זו שנודעה בתור ה-V5 הסתבר שהיא עשתה את כל הדברים האלו, אבל בתוספת חוסר איזון בסיסי בהיעדר הצילינדר השישי.
בעיות או לא, המנוע עצמו בבסיסו היה כל כך טוב, שגם אחרי שנגמרה האפיזודה הקצרה של מעשה בחמישה צילינדרים, וחזרה ל-V6, המנוע על גלגוליו ושיפוריו, עם מעבר מ-12 ל-24 שסתומים, שיפור בחומרים מהן היו עשויות הסעפות, ניהול המנוע ושאר הרכיבים הוא המשיך כאמור להתגלגל שנים בשלל הדגמים של היצרנית, מתגלה כסוס עבודה שפשוט היה צריך שטכנולוגיות הייצור יסגרו את הפער כדי לממש את הפוטנציאל שלו.