יש המון קסם ביפן ובתרבות היפנית, הרצינות בה הם מתייחסים לטקסים, גינוני הכבוד, המקום אותו תופסת ההערצה למומחיות של בעלי מקצוע בתחומם, ההירתמות של פריטים באומה כדי לנוע בצורה מתואמת לעבר המטרות שלה, ההליכה על התפר בין שמרנות לחדשות ועוד.
אבל יש גם צד אחר, מוזר, אפל, משונה. האומה שהחליטה שיהיה ענף ספורט שכדי להשתתף בו אתה צריך להיות גבר שמן. זו שהפכה ערבי קריוקי לאירועים ביזאריים לחלוטין, שצעירים בה בוחרים להסתגר שנים בתוך דירות ולהתנתק מהעולם החיצוני, חברות שמהן ניתן לשכור אנשים שיגלמו בני משפחה או חברים, רחצה משפחתית משותפת ואנחנו רוצים לומר שאנחנו לא שופטים או משהו, אבל אנחנו כן לגמרי.
וכאשר זה עובר לארבעה גלגלים אין מי שמבטאת את הביזאר היפני יותר מאשר יצרנית אחת בשם מיצואוקה. אז מה הסיפור ולמה היא כל כך נהנית להתעלל בנו.
"מטרתנו היא להיות חברה ללא תחרות ויחודית בתעשיית הרכב היפנית", כך נאמר בעמוד הבית של יצרנית המכוניות העשירית ביפן מיצואוקה. אפשר לומר שהיא בהחלט עמדה בשתי המטרות האלו, מעט מאוד אנשים ינקבו בשם שלה כאשר יתבקשו לומר את כל יצרניות הרכב היפניות שהם מכירים ולגבי הייחודיות, נו טוב, תסתכלו בתמונות.
היצרנית הזו נמצאת בשטח כבר הרבה מאוד שנים, מאז 1968 אז הוקמה. בשנת 1982 היא מוציאה את המכונית הרשמית הראשונה שלה, לא ממש ברור מה היא עשתה ב-14 השנים בין לבין, אבל עיצוב תעשייתי היא בטח לא למדה. המכונית הראשונה שהיא מייצרת היא ה-BUBU 501, מיקרוקאר זעירה במראה שהוא בין מחדד שולחני לבין כיפת הקרטון שמחלקים בכניסה לכותל. חרוט בעל שלושה גלגלים עם מנוע 50 סמ"ק שתי פעימות, אקזמפלר יחיד אפילו מסתובב עם רישוי בישראל והועמד לאחרונה למכירה.
שלוש שנים לאחר מכן מתחילה היצרנית את הפלירטוט הארוך שלה עם מכוניות במראה קלאסיקות בריטיות. פלרטוט זו אולי מילה עדינה מדי למה שהיא מעוללת בניסיונות לייצר מעין רפליקות של MG או מורגן ישנות. אחת מהן ה-505 C הייתה מכונית שברגע הראשון נראית כמו רודסטר בריטית רגילה, עד שרואים אותה עם נהג בפנים ומבינים שמדובר בבדיחה. למכונית עם מנוע הצילינדר היחיד בנפח 50 סמ"ק היו 5 סוסים, אורך של 2.48 מטר ורוחב של 1.15 מטר - כלומר, יש מצב שהייתם יכולים לקפוץ מעליה בלי תנופה אם לא היה יושב בה מישהו. אם כן, יכול להיות שהוא היה חוטף בעיטה בראש, אבל מגיע לו.
קחו את נקודת הפתיחה הבעייתית הזו והנטייה היפנית לקיטש, שלבו אותו עם המופרזות של האייטיז ותקבלו את נקודות הקיצון שהגיעה אליה היצרנית לקראת סוף שנות ה-80 עם ה-BUBU קלאסיק SSK בשנת 1987. מכונית שמנסה להיות רפליקה של מרצדס SSK אבל על בסיס פולקסווגן חיפושית, כל כך כעורה שזו הפעם הראשונה שאני ממש שמח שלא מצאנו תמונה משוחררת מזכויות יוצרים כדי לשים פה. הרחיקו ילדים מהמחשב, סגרו את הדלת, פתחו כרטיסיה של גלישה במצב אנונימי ותריצו חיפוש בגוגל.
דווקא סוף העידן הזה סימן את אחת הרפליקות המוצלחות יותר של מיצואוקה עם ה-BUBU 356 ספידסטר, רפליקה לפורשה 356. הסוד? הם העתיקו אחד לאחד ולא שינו כלום. הם הצליחו לעשות את הדבר האחד הטוב הזה במשך שנה בלבד, בין 1989 ל-1990.
בתחילת שנות ה-90 החברה מגבשת לעצמה את הפורמט בו היא דבקה עד היום - לקחת בסיס של מכונית יפנית קיימת ולחרב אותה עד היסוד עם עיצוב שיש בו יותר קלישאות בסרט נינג'ות. במקרה שלה קראו לה Le-Seyde או ל"לסייד" בעברות. ואם נדמה לכם שזה נשמע רע, הו, חכו שתראו תמונה שלה. הבסיס כאן היה ניסאן סילביה S13 שנמתחה לאורך של יותר מ-5 מטרים ובסיס הגלגלים שלה היה 3.42 מטר רק בשביל קנה המידה לרולס רויס קולינן, שהוא בהחלט רכב גדול יש בסיס גלגלים של 3.29 מטר.
אין כמעט מכונית מיינסטרים יפנית שלא התגלגלה בשלב זה או אחר להיות מתחת לאחד המרכבים של מיצואוקה. הניוארה שהתבססה על הונדה אקורד, הריי שהתבססה על מכונית קטנה של מאזדה לשוק היפני, ריוגה שהייתה ניסאן פרימיירה ומאוחר יותר על בסיס הסאני, ניסאן קיוב שהיית ההבסיס ל"יוגה" שהתחזתה למונית לונדונית.
ואפילו לא מכוניות עממיות במיוחד כמו במקרה של ההונדה NSX שהייתה מתחת ל"אורוצ'י", הניסיון הראשון של מיצואוקה להעמיד מכונית ספורט של ממש. מה שהחל בתור קונספט בשנת 2001 (בסמוך להצגת נעלי הקרוקס, אבל אני לא רומז כלום...) וחזר לעוד שתי הופעות אורח עד שנכנס לייצור סדיר ב-2006 כדגם 2007. המכונית קרויה על שם דרקון יפני מיתולוגי בעל 8 ראשים, חבל שאף אחד מהם לא היה פנוי להוריד את מי שאחראי לעיצוב שלה. מה שכן, על הגדרת העבודה שלה היא ענתה מצוין "אורוצ'י היא המכונית לנסוע בה כדי למשוך תשומת לב מכולם", אפשר לעשות את זה גם אם תופרים חלציים של חזיר למצח - רק אומר.
הפסקת הייצור של ההונדה NSX בשנת 2005 שלחה את החברה לפתח שלדה ייעודית, המנוע שנבחר לעשות בו שימוש היה זה של טויוטה בתצורת V6 בנפח 3.3 ליטרים עם 233 כ"ס, לא בדיוק החומר ממנו עשויות מכוניות על, בטח לא עם תיבת חמישה הילוכים אוטומטית.
במקור הכוונה הייתה לבנות אותה בסדרה מוגבלת ואקסלוסיבית של 400 יחידות בלבד. בסופו של דבר, למרות שהמספרים לא מוחלטים, לא נבנו יותר מ-100 מכוניות. המחיר לעומת זאת בהחלט היה אקסלוסיבי - הוא התחיל באיזור 100 אלף דולר שבאותן שנים קנו לכם למבורגיני לא רעה בכלל והאמירו עד 175 אלף דולר למכונית האחרונה שנבנתה ב-2018 שעוצבה במיוחד בהשראת סדרת האנימה היפנית דווילמן.
בשנת 2008 חוזרת מיצואוקה לסורה ומעמידה רודסטר בעלת מראה, איך נגיד, מאתגר. קוראים לה הימיקו, אבל אל תקראו לה, אתם לא רוצים שהיא תבוא. ולמרות שהיא מבוססת על מאזדה MX-5 מבחינת היצרנית מדובר על לא פחות מגרנד טורר. על מנת לעבור את הטרנספורמציה הזו, מוחלפים כמעט כל חלקי הגוף בכאלו מפלסיק מחוזק ובזמן שהיא מפורקת, מאריכים את בסיס הגלגלים ל-2.91 מטר תוספת של 60 ס"מ) על ידי תוספת למרכב מאזור הקורה הקדמית קדימה כדי לתת לה את קו מכסה המנוע הארוך ולנו בחילה. הקטע שבאמת מוזר? על כל מכונית כזו עובדים 45 אנשי מקצוע, 45 אנשי מקצוע שתאמינו או לא, בסוף מסתכלים על זה ואומרים "פשש, הצליח לנו". משנת 2018 עד היום מיוצר הדור השני של ההימיקו, שגם משווק בבריטניה, שם היא עולה החל מ-25 אלף ליש"ט.
כיום מונה היצע הדגמים של מיצואוקה שישה דגמים. הוא מתחיל ב-Like-T3 רכב חלוקה עירוני עם שלושה גלגלים, עבור בשלוש מכוניות הנוסעים שלה ה- Viewt שחודשה לאחרונה על בסיס היאריס, ה- Galue על בסיס המקסימה וה- Ryugi על בסיס הטויטה קורולה. המכונית הרביעית היא ההימיקו על בסיס המאזדה MX5.
דווקא הרכב החמישי של החברה שהושקר בשנה שעברה נוטה להציג מראה מוצלח למדי, במושגים של מיצואוקה זהו ה-Buddy שלוקח את הטויוטה ראב4 והופך אותו למעין רכב שטח אמריקני עם שילוב של בלייזר ישן עם קצת קמארו.
אפרופו אמריקנה, עד לאחרונה הייתה בהיצע עוד מכונית מבוססת מאזדה MX5 בשם ROCK STAR והייתה פשוט העתקה בוטה של קורבט C2 עם קצת שברולט קורבייר מונזה, אני מדבר על העתקה ברמה של סינים שרואים את זה ואומרים "חבר'ה, די, הגזמתם לגמרי וזה לא לעניין".
אז מי את מיצואוקה? הלצה שיצאה משליטה וקיבלה חיים משלה? האם הם עלו פה על משהו ששאר העולם לא מבין? מה משאיר אותה בעניינים? ובכן התשובה לזה טמונה במבט מאקרו על החברה כולה.
באתר שלה, בחלק שמדבר על המבנה והמודל הכלכלי מגלים את התשובה. מבחינת נשיא החברה אקיו מיצואקה, מה שאנחנו רואים פה כיצרנית הוא העיסוק הצדדי שמהווה סך הכל 9.4% מהמחזור אותו מגלגלת החברה הדי קטנה הזו עם הון של 100 מיליון יין יפני (כ-2.6 מיליון שקל). ואת מה שכנראה כן מאפשר לה להותיר חותם הרבה יותר גדול ממשקלה הסגולי - האומץ לעשות מה שבא לה בלי לשים ראמן על מה שנחשוב עליה.