במרכז הטכני של יבואנית וולוו מאיר בצומת ראם התקיים אתמול אירוע משמח: חשיפת שתי המשאיות החשמליות הראשונות של היצרן השבדי בארץ.
כמו בשוק הרכב הפרטי, גם בשוק הרכב הכבד המותגים השולטים ממהרים להשיק גרסאות חשמליות כדי לשמור על מקומם גם אחרי המהפכה החשמלית. וולוו היא השנייה שמשיקה כאן משאיות חשמליות, אחרי יבואנית מאן, אבל הראשונה שמוסרת אותן ללקוחות: חברת החשמל ותנובה רכשו כל אחת שתי משאיות חלוקה חשמליות. מאן קיבלה כבר חמש הזמנות, אבל טרם מסרה אותן. טסלה, שכבר מוכרת בארה"ב ראש גורר חשמלי, עדיין לא הכריזה על השקה שלו בישראל, כמו בשווקים אחרים מחוץ לארה"ב.
שוב כמו בעולם הרכב הפרטי, גם וולוו מייצרת כעת חלק מדגמיה באותו פס ייצור, בגרסאות דיזל וחשמל. אולם היקף המכירות של הגרסאות נטולות הפליטה מהאגזוז עדיין קטן יחסית לחדירה של החשמל לרכב הפרטי, ובכלל: ב-2022 ייצרה וולוו רק 4,000 משאיות חשמליות מתוך 145 אלף יחידות שבנתה.
אבל מעבר לאירוע החגיגי, אין הרבה סיבות לשמוח לקראת הפחתת זיהום האוויר והרעש שמייצרות המשאיות. במאיר אמנם בונים בין השאר על שוק משאיות פינוי האשפה, שלו הם מציעים משאית ראשונה שמסוגלת לעמוד בדרישת החשמל של דחסני האשפה הקולטים את תכולת הפחים, ולאפשר פעולה שקטה בהרבה מהמשאיות הנוכחיות, מה שיאפשר הפעלה שלהן גם בלילות עם הפרעה מינימלית לתושבים, ויכולת להשתמש בצי יותר בשעות שהכבישים ריקים, הוא לא מפריע לתנועת כלי רכב פרטיים בשכונות, ובתפוקה גדולה יותר.
אבל כמה סיבות עיקריות יהפכו את המשאית החשמלית לעניין נדיר בארץ, לא משנה מי היצרן.
המחיר: תוספת הסוללות מכפילה אותו. הטיפולים זולים רק ב-30%, כי מול צריכת הבלמים הנמוכה, היעדר צריכת שמן ושאר רכיבי מנוע, עומדת העלות הגבוהה של חלפי המערכת החשמלית כרגע. במאיר כבר תמחרו לפני כמה חודשים חבילת ליסינג ללקוחות שבה העלות הכוללת של גורר חשמלי למשאית סמי טריילר ללקוח הייתה דומה לזו של דיזל, תוך הקפדה על טעינת לילה בתעריף זול יותר, והפער בין מחירי החשמל והסולר. אבל אז זינקו הריבית ושער השקל. פער של 63 אלף שקל לכל מחזור החיים זינק ל-235 אלף שקל. מחיר גורר חשמלי אגב עומד כעת על 2.45 מיליון שקל, לעומת 1.09 מיליון שקל לדיזל.
התשתית: המשאיות החשמליות עושות שימוש באותה מערכת טעינה איטית או מהירה שמשמשת מכוניות פרטיות, אבל עמדות הטעינה הקיימות לא בנויות לקלוט כלי רכב בגודל של משאית. כל שימשו במשאית חשמלית יהיה מותנה ביכולת שלה להשלים את המסלול ללא טעינה בדרך, גם בחורף כאשר הטווח מתקצר בכ-15%, ללא טעינה בעמדות ציבוריות, או עם טעינה במרלו"גים שבהם היא פורקת או מעמיסה סחורה, ובכל פעם מתעכבת לכחצי שעה, ובטעינת 250 קוט"ש יכולה להוסיף קילומטרים רבים. אבל זה יחייב השקעה של מאות אלפי שקלים בכל מרלוג בהקמת שקעי טעינה מהירה צמודים.
הטווח: עם כ-200 ק"מ טווח למשאית החלוקה וכ-300 ק"מ לכבדה, המשאיות החשמליות לא יוכלו לעבוד בכל מסלול חלוקה או איסוף, מה שיגביל את השימוש בהן ואת הגמישות - בטח על רקע מגבלות הטעינה בדרכים.
הסבסוד: או נכון יותר, היעדרו. בניגוד לרכב חשמלי פרטי שלו מעניקה המדינה הטבות מס ואגרת רישוי, היא טרם השקיקה תכניות מקבילות למשאיות חשמליות. בזמן שממשלות באירופה מסבסדות רכישה של משאיות כאלה והקמת עמדות טעינה עבורן, בזכות הקטנת זיהום האוויר שהן מביאות, ממשלת ישראל אינה עוסקת בכך. במצב כזה מעבר לרכישת כמויות קטנות של משאיות לצרכי גרינווש, לא נראה כאן רכש משמעותי - בניגוד לשוק הרכב הפרטי שם כבר עומד נתח השוק של החשמליות על 15%.
המימן: בעולם כבר מקדמים מעבר של שוק הרכב הכבד לתאי דלק - מערכת שמייצרת חשמל ממימן במשאית עצמה. התדלוק מהיר, אין פליטת מזהמים, והנסיעה חשמלית. יונדאי כבר מפעילה בארץ שתי משאיות מימן בניסוי עם בז"ן וסונול, והשוק האירופי מכוון למכירה מסחרית של משאיות כאלה ב-2025. מרצדס כבר נערכת לייצור משאיות מימן, וולוו תחל בכך רק לקראת סוף העשור. השימוש במימן חוסך גם את המשקל הכבד של הסוללות במשאיות, 1.5 טון במשאית החלוקה ו-2.5 טון בגורר ה-44 טון. בחלוקה מדובר בתוספת משמעותית מבחינת הפגיעה בכושר הנשיאה של המשאית, מה שמחייב את בעליה להצטייד באחת כבדה מדיזל, ועלול לחייב אותו בנהג עם רשיון כבד יותר, שמשכורתו גבוהה יותר. ירוק כן, אבל לא בכל מחיר.