למשך כמה שנים בודדות פעלו בישראל במקביל שלושה מפעלי רכב פרטי, מפעל משאיות ושני מפעלי הרכבה למשאיות. זה קרה בסוף שנות ה-60, מאז שנחנך בנצרת עילית, היום נוף הגליל, מפעל תע"ר שייצר מכוניות פורד אסקורט ומשאיות דודג'.
התעשייה הזאת הוקמה בעידוד ממשלתי כדי ליצור מקומות פרנסה ותעשייה במדינה שהייתה אז דלה במפעלים, פירנסה עשרות אלפי ישראלים וייצאה אלפי כלי רכב, בעיקר לשוק הביטחוני.
תעשייה שהצליחה לשרוד בחסות הטבות מס ולמרות הקושי לגייס ולשמר שותפים בין לאומיים שהעדיפו להיכנע לחרם הערבי, וחבלות קבועות מצד הפוליטיקאים והפקידות הממשלתית של מפא"י ואחדות העבודה, שהתעקשו לנהל את פעילותה במקום להשאיר לכוחות השוק לפעול, מקטינים את הסיכוי הנמוך ממילא שיהיה בארץ מפעל רכב גדול אחד שיקיים את עצמו.
כיום היחידים ששרדו הם מפעלי הרכבת האוטובוסים מרכבים והארגז, וחברות שמתמחות בכלי רכב צבאיים וממוגנים, כמו פלסן וכארמור. תומקאר פועלת כיום בארץ רק בתחום הביטחוני.
כשמדברים על תעשיית הרכב הישראלית עולה מייד לראש תמונה של סוסיתא "קוביה", אבל הפעילות בארץ הייתה הרבה יותר מגוונת. נכון, רובה הייתה הרכבת מכוניות מערכות CKD שהגיעו מבריטניה, ארה"ב, יפן וצרפת, באף אחד מהמפעלים לא היו מכבשי פלדה ענקיים ופסי הרכבה למנועים או לתיבות הילוכים, ואפילו מפעל הסוסיתא אוטוקרס, היחידי שבנה מוצרים מקוריים - עד להקמת מפעל רכבי השטח תומקאר - התבסס בעיקר על הנדסה בריטית. אבל עד סוף שנות ה-70 זה היה הנוף המוטורי שלנו.
מה נשאר ממנו? לרגל יום העצמאות ה-75 אלה נתוני משרד הרישוי, שהצלבנו עם יוחאי שנער מאתר israelmotorindustry.org המצוין ועם מועדון החמש. הנתונים מתייחסים רק למכוניות שהורכבו לאחר הקמת המדינה, ולא כוללים את פעילות הרכבת דגמי סטנדרט הבריטיים בשנות ה-30 בחיפה.
הנתונים הם רק של כלי רכב שיש להם כרגע רישוי תקף, ולא כוללים כאלה הממתינים לשיפוץ או לגילוי. דגמי ג'יפ הם השורדים הבולטים, בזכות הפשטות הטכנית וקלות האחזקה שלהם, אך גם העובדה ששנים, עד להגעת רכבי ה-4x4 היפניים, לא היה להם תחליף עבור חובבי השטח. מבין דגמי המכונית הישראלית האחרונה בולטים הרום כרמל 1301 שיוצרו עם מנועי קרייזלר, למרות שדגמי ה-1300 עם מנועי פורד היו נפוצים יותר. אבל האחרונים נרכשו לא פעם בעבר לצרכי קניבליזציה, כשהמנוע והגיר שלהם מושתלים במכוניות אחרות. בשנים האחרונות רכבי הפייברגלס כבר מקבלים יחס אחר, ונמכרים בעשרות אלפי שקלים ואף במאות אלפים כשמדובר במכונית הספורט הישראלית היחידה, הסברה.
קייזר אילין: המפעל הראשון
המפעל שהקים אפרים אילין נפתח ב-1951 ליד חיפה בשם קייזר אילין, ונסגר בשם א.אילין תעשיות כאשר נמכר למתחרה הגדולה שלו אוטוקרס ב-1969. במהלך שנות פעילותו ייצר המפעל 48,514 כלי רכב, מהם 19,400 כלי רכב פרטיים, 28,500 כלי רכב מסחריים, 564 משאיות עד 12 טון ו-50 משאיות כבדות יותר. השורדות:
ג'יפ וויליס 1952-1965: 87
וויליס טנדר וסטיישן 1954-1965: 43
סטודיבייקר לארק 1961-66: 8
רנו קאטר שבו 1957-9: 3
רנו דופין 1958: 2
רנו פורגונט 1957-58: 2
הינו קונטסה 1965-66: 2
הינו בריסקה אחת, 1966
אוטוקרס/רום כרמל: המכונית הישראלית
המפעל שהוקם בידי יצחק שובינסקי ולדיסלב שנלר ב-1958 התמחה בבניית מכוניות פייברגלאס, מה שאפשר ייצור בסדרות קטנות ללא השקעות גדולות במכבשי מתכת גדולים ויקרים. אולם הקשר שלו עם בריטיש ליילנד הביא לכאן גם מכוניות אנגליות מקוריות כמו טריומף. ב-1971 פשט המפעל רגל, שמו שונה לתעשיות רום כרמל, והוא ייצר מכוניות עד 1981.
סוסיתא 1960-1978: 25
רום כרמל 1978-1981: 11
טריומף 1970-73: 3
סברה 1963-64: 2
כרמל דוכס 1966: 1
תעשיות רכב: המצליח ביותר
המפעל האחרון שהוקם בידי ג'ו בוקסנבאום היה גם המצליח ביותר, הרבה בזכות מוצרים רלוונטיים, החל מפורד אסקורט שהייתה משפחתית מודרנית ומוצלחת שהושקה בארץ במקביל להשקה באירופה, הטרנזיט המסחרית ודגמי ג'יפ שייצורם עבר אליו, ואת הדגמים הצבאיים שלהם בנה עד לעשור שעבר. המפעל גם פיתח רכבים מקוריים כמו האביר, והסופה על בסיס דגמי חטיבת ג'יפ של קרייזלר. המפעל, שהחל לפעול
ב-1966, נסגר ב-2019.
ג'יפ 1965-1992: 788
סופה 1993-2004: 690
פורד אסקורט 1969-1981: 14
אבירים אזרחיים 1991-1992: 3
ליילנד אשדוד: מונופול בחסות ממשלתית
יצרנית המשאיות הבריטית דרשה וקיבלה מונופול על מכירת משאיות בארץ כתנאי לפתיחת המפעל ב-1962. זה לא הפריע לה להיכנע ב-1977 לחרם הערבי ולצאת מפעילות בארץ. במהלך השנים בנו במפעל משאיות, שלדות אוטובוסים, כאשר לפס ההרכבה מצטרפות גם משאיות מק. הפעילות הסתיימה ב-1984, אחרי הרכבת 12,045 משאיות ושלדות אוטובוסים.
ליילנד רויאל טייגר 1965-1975: 3
