ותיקי הדור זוכרים את אבירם ברקאי כשועל שטח רב יכולות, פקח שמורות הטבע בשנות השמונים, מדריך טיולים בנגב ובמצרים, אושיית שטח מוכרת ונחשבת. אבירם הוא צירוף בלתי אפשרי של מאצ'ו קשוח ורומנטיקן חסר תקנה, אדם המכיר בערך עצמו אבל יודע גם לצחוק על השטויות והכשלונות שלו. הוא כותב באותה התלהבות על 'האחת והיחידה' וגם על 'עולמו המופלא של הדיפרנציאל'. תענוג לעיניים שכך קוראות.
אבירם כתב שמונה ספרי מסלולי שטח, שני ספרי אחזקת אופנוע ושני ספרי חילוצים; מעולם לא ידעתי שיש כל כך הרבה לכתוב על כבל הכננת. יום אחד נתקף אבירם על ידי חיידק טורף והוא צלל למעמקיה של מלחמת יום הכיפורים. כל מי שהיה שם נתקף באותו חיידק, אבל רק אבירם עשה מזה מחקר אקדמי עמוק, תוך שהוא מראיין מאות לוחמים ומפקדים, שריונאים וטייסים. ספריו "על בלימה", "בשם שמיים", "אנחנו על השחור" ואחרים, מגוללים את סיפור מלחמות ישראל, עושים צדק עם לוחמים ושריונאים שקולם לא נשמע, אבל פצעיהם פתוחים עד היום.
ספרו האחרון "הרוב טוב, תודה", מתנתק ממוראות המלחמה אל התחביב הנושן, תובנות חיים, שטויות ורכילות של אייקוני שטח רבים. הספר מקבץ סיפורים קצרים ואופטימיים על שטח וג'יפאות, חברותא ואהבת הנחלים הגדולים. באותה רוח מתכוון אבירם לשלוף מהבוידעם את תאוות הטיולים שנדחקה הצידה בשנים האחרונות, לחזור להוציא מסעות והדרכות, אנחנו כבר מחכים.
כבונוס קבלו נא טעימה קצרה מהספר. הפרק "עונג שבת" המספר בלשון רהוטה וחייכנית כיצד יכול גם הג'יפאי הטוב ביותר להיקלע למסכת של הסתבכויות, תקיעות וכמעט-תאונות. הכל בגלל צירוף של הישגיות ורומנטיקה, יסודיות טכנולוגית עם שטותניקיות של גימנזיסט שגנב את האוטו של אבא - ותמיד, אבל תמיד, מחפש את הגבול הדק שבין ריגוש רגעי לבין קטסטרופה מוטורית. תוכלו להשיג את הספר בחנויות צומת ספרים וסטימצקי, ובמהדורה דיגיטלית ב"עברית".
פרק מספרו החדש של אבירם ברקאי: "עונג שבת"
אולי הייתי צריך להיות ער יותר לסימנים. להבין שישנם ימים שהקלפים מחולקים מראש לרעתך. למשל הכלבה. חובבת טיולים מושבעת שבשבת המדוברת עשתה סימנים שהיא מעדיפה להמשיך לישון. "שיהיה" אמרתי לאחת ויחידה. "עד חמש, גג שש, נחזור. פחות הפלצות בדיפנדר. שומרת ערנית בחזית הבית. מתאים לנו."
בסיומה של נסיעת כבישים מזרחה פגשנו את ים המלח, וטיפסנו למצוקי דרגות, והתכבדנו בהתזות אור שבת המלכה על רמת המדבר, וחצינו את ערוץ הדרג'ה, והתעקלנו בין גבעות הקירטון. והאחת ויחידה, מאחורי ההגה, הייתה כולה התרגשות.
עולם הרפואה, והמסלול שעשתה, לא הכשירו את זוגתי לנהיגת שטח. מאז שהכרנו היא עשתה הכול כדי לסגור את הפער. פעם, ברגע של חסד, שיתפה אותי בסיבות להתרגשות שאוחזת בה בעודה רוכנת מאחורי ההגה: "הדיפנדר הוא מאהב סמכותי ומשרה ביטחון. אתה לעומתו, אישי האהוב, עדיין מהוסס. לא סגור על עצמך. שניים כמוכם על אותה פלטפורמה? צירוף משלים ומסעיר."
שברנו ימינה לאום דאראג', "טירת הקסמים". וצותתנו לרוח בראשי הקניונים. ואהבנו את הציפורים הנודדות בלי לשאול למה ואת עדרי היעלים אשר הילכו כאדונים באחוזתם. ופריחת הרתמים בישמה את הערוצים. וגדיים בני יומם קיפצו בצד אמותיהם והייתה גם ארנבת שהובהלה מרבצה ולהקת עורבים התעופפה מרעמת עץ רחב צמרת.
ככל שהעמקנו אהבנו עוד ועוד את שראינו ושמענו.
הכול הרגיש כמו פיסות פאזל במשחק מדברי. וכולן נכנסו בדיוק מושלם למקומן.
ואז הגענו לכתף חצרון.
"אני בעד לבדוק את 'המסלול האדום' שיורד דרומה לנחל עדשה והר-לטאות," אמרתי.
"מה שתחליט אהובי", היא ענתה, כולה רטט מאחורי הגה הדיפנדר.
"במפה אומנם כתוב עבירות קשה אבל אני זוכר את זה כ- Piece Of Cake".
"מה שתחליט אהובי," חזרה ואמרה.
אז גלשנו לביר אל-בטיחיה, ואחר כך עלינו ירדנו וגם התעקלנו, ולחיקו של ואדי אם-רחם נכנסנו, ושוב טפסנו, וגם קיפצנו ולפתע...לפתע ה ו א היה שם. ישר ממול.
בור ע נ ק. לא הדרדלה של מרכז הארץ. בור-בור. כזה שרק גשמי המדבר יודעים לחצוב לעומקים כאלה. ושיפוע צד חריף בצדו.
כן, הייתה אופציה לחזור על עקבותינו ולהמשיך במסלול המקורי. המתוכנן. אבל זאת היתה כ א י ל ו אופציה. שכן לצדי ישבה זאת שראתה בי את מורה הנבוכים הפרטי שלה בכל ענייני השטח, כ ו ל ל התגברות על בורות ענק במדבר, ואולי בגלל זה היא נשענה לאחור, נעצה בי מבט מתגרה ואמרה: "Piece Of Cake? בוא תראה לי איך עוברים את זה".
שעה. זה הזמן שנדרש לי למילוי הבור.
יעלים סקרנים עצרו מהליכתם. שתי טריסטרמיות היטיבו את מקום תצפיתן. עורבים קצרי זנב קרקרו מעל. ו ה י א? היא היטיבה ישיבתה על הצוק, תמכה ראשה בין ידיה וחקרה - "אתה בטוח שזה מספיק? לא צריך עוד סלעים?".
האמת, ה י א דאגה שאשתה מים. וגם הוסיפה: "כל הכבוד אהובי. כול הכבוד".
בסוף אמרתי "זהו. נגמר" ונכנסתי לדיפנדר. שילבתי LOW נעול, בחרתי הילוך שני, התעלמתי משיפוע הצד החריף, הידקתי את אחיזתי על גלגל ההגה. ועברתי.
האחת ויחידה ירדה מהצוק, הטריסטרמיות עשו קולות של הקלה ואני הכרזתי, "זהו. נגמרו ההפתעות. מעכשיו הכול יהיה קל ופשוט".
הגה הדיפנדר חזר לידי זוגתי, ובעוד היא מתענגת על גרגורי המנוע, חגגתי את הצלחתי מול הבור המפלצתי בשירת פורקן צווחנית וסוערת.
בעודי צווח בקול גדול "העפילו, העפילו אל ראש ההר העפילו", ראיתי את הערוץ הצר, זקוף הכתלים, ושמעתי אותה שואלת אם צריך הכנות מיוחדות.
"סעי רגיל," עניתי.
אחר כך היה רעש וזוגתי אמרה שהדיפנדר לא נוסע.
העפתי מבט אל ידיות ההילוכים ותיבת ההעברה וראיתי שהן בסדר.
פתחתי את הדלת, זינקתי החוצה ו...מצאתי עצמי מתבונן בשני גלגליו האחוריים של התפלץ הבריטי כשהם מונפים באוויר באדיבות פגוש אחורי שנשען על דופן הערוץ, ופגוש קדמי המחופר בגדה הנגדית.
ניסיתי לצאת בנסיעה. כלום.
את חפירה, מעדר, שיחים, שמיכות, קורות עץ, נדחו בבוז על ידי הגלגלים ונטחנו - מי לאבק. מי לסמרטוטים. ומי לשבבים.
חלפה שעה. "לכאן-לכאן," צעקתי לעבר צללית שהופיעה בקו האופק.
"אתה רוצה נחבר גמל נמשוך ג'יפ?" שאלה הצללית שקבלה מתאר של בדואי על גמל.
לא ג'ומעה. תודה לא. ואז נזכרתי בשפאלות החדשות.
בעוד האחת ויחידה מחזרת אחרי הגמל של ג'ומעה נאבקנו שנינו בדיפנדר הסורר. הרמנו. ריצפנו. חיזקנו. השחלנו. התפללנו. ויצאנו.
נפרדנו בחום. היא מהגמל. אני מג'ומעה.
בהמשך הדרך שיניתי את רפרטואר השירים למשהו נוגה יותר.
כשהגענו לכביש ירד הערב וכוכבים ראשונים שיבצו את מסך הרקיע.
"השארנו בבית כלבה עצובה ורעבה", הזכירה לי זוגתי.
"לא נורא, אוטוטו אנחנו שם. הכלבה תהיה בסדר", גייסתי את הטון המשכנע שלי.
כשהגענו לשפלת יהודה קריין החדשות תיאר תאונת דרכים שארעה בהמשך הדרך.
"יהיו פקקים," אמרתי. "נקצר בשטח."
"אתה מכיר את השבילים?"
"בטח."
באמת הכרתי. אבל לא ראיתי כל כך טוב. והלילה היה חשוך. ולדיפנדר פנסים "על הפנים". ושכחתי שיש שדות. וזה היה נגיעה לפני הקיץ. והשדות דרשו השקיה מסיבית. בום.
הדיפנדר נעטף בזרועותיה של ביצה טובענית, בחיבוק כבד חרסית.
חיפשתי עוגן לכננת. אין.
ההיי-ליפט שקע בבוץ.
אורות היישוב הקרוב היו רחוקים משהערכתי.
בתום הליכה-ריצה של שעתיים נעתר לי איכר מקומי, הגיח מתוך הסככה עם טרקטור גדל ממדים ורצועת גרירה בת עשרות מטרים.
כש"קול האורלוגין קרא חצות, ובפונדקים כבה הנר", פתחנו את שער הכניסה לבית ומצאנו כלבה מטורפת מגעגועים, רעב וזעם.