ואולי הציפיות שלנו פשוט גבוהות מדי? אולי כי במשרד שרושם 32 שרים ב-75 שנות מדינה, שזה ממוצע של שנתיים וארבעה חודשים לשר במשרד, למי יש כוח להתחיל להזיז דברים? על מגורים בבית במשך תקופה כזו מעט מאוד אנשים ישקיעו בהחלפת ארון מטבח חורק, נחשו איך זה גורם להתייחס למשרד עתיר תקציבים האמון על תשתיות ארוכות טווח? נכון שמעמדו השתדרג מאז הפך אותו ישראל כץ לאימפריה בעשור של קדנציה חריגה במשכה. אבל בפן אחד, הוא פשוט לא מצליח להצליח, לא גוזרים בו סרטים, אין בו וועדים חזקים, הוא לא מצטלם טוב, הוא עולה הרבה ונותן מעט - הבטיחות בדרכים.
שמות משרדים, כולל נפיחות כמו "משרד משאבי המים", "ההסברה", "ירושלים ומסורת ישראל", בדרך כלל יתארו את תחום האחריות שלהם - ביטחון, פנים, חינוך, תקשורת, חקלאות וכו'. ויש גם את מי שרובנו מכנים פשוט "משרד התחבורה" אבל שמו המלא הוא "משרד התחבורה והבטיחות בדרכים" לפחות מאז 2013, אז שונה שמו. והשם הזה חשוב כי למרות שלא תמיד המשרדים באמת ממלאים את התפקיד שבשמם, במקרה של משרד התחבורה, אנחנו בפער משמעותי בפן של "והבטיחות בדרכים".
בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שחובר על ידי אסנת אלגום מזרחי לקראת דיוני ועדת המשנה לבטיחות בדרכים בראשות ח"כ בועז טופורובסקי, מפורט רצף של תוכניות בתחום המאבק בתאונות הדרכים. הראשונה והרצינית בהן הייתה בשנת 2005, אז אומצה "תוכנית לאומית רב-שנתית לביטחות בדרכים" הידועה יותר כ"דו"ח שיינין". היעדים בה? עד שנת 2010 מספר ההרוגים לא יעלה על 360 בשנה ועד שנת 2015 יירד למתחת ל-300 הרוגים בשנה. בפועל - את שנת 2010 סיימנו עם 375 הרוגים, את 2015 עם 356 הרוגים. עד כמה המצב חמור? הוא לא ירד מ-300 הרוגים גם בשנת 2020, שנת קורונה עתירת סגרים ומיעוט סיבות טובות לצאת מהבית ו-5 שנים אחרי שנת היעד.
מה עוד קרה בשנים האלו? בעוד מספר ההרוגים נותר מעל 300 בשנה, התקציב של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הגוף שאמון בפועל, מתוקף חוק בין השאר על תכנון, גיבוש מדיניות, הפעלת גופי מחקר, פיתוח הידע וביצוע תוכניות העבודה של בטיחות בדרכים הלך ודולדל מסמכויותיו, ממעמדו, מתקציבו. ב-2004 התקציב שלו עמד על 121 מיליון שקל, טיפס עד כדי 328 מיליון ב-2008 ומאז, שנה אחרי שנה גולח עוד, קוצץ עוד, רודד יותר, הסתמך על כספים תוספתיים. משנת 2022 התייצב תקציב הבסיס על 70 מיליון שקלים ואליו מצורפים כספים תוספתיים לפי פרויקט. פה דווקא המצב השתפר מאז 2022, שלפניה מגדירים ברלב"ד את התוספות כ"פרוטות".
בחזרה לעשור האבוד של הבטיחות בדרכים, זה שהתחיל ב-2010 אז הייתה אמורה לבוא לידי ביטוי הירידה בהרוגים, בדו"ח שחיברה המועצה האירופית לבטיחות בדרכים ובה נמדדו מדינות על ביצועיהן בתחום הבטיחות בדרכים על פי המדד של צמצום מספר ההרוגים, מצאה את עצמה ישראל במקום ה-30 מתוך 32 מדינות. אז זה מנחם שיש תחום בו אנחנו גרועים אפילו יותר מכדורגל של הנבחרת הבוגרת, אבל אם זה לא היה עצוב זה היה עצוב אפילו יותר. אנחנו מדברים על עשור בו שיעור ההפחתה הממוצע במדינות האחרות היה 37% ואצלנו 18.7%. זה עשור בו נרשמה תמותה עודפת של 310 ילדים, נשים וגברים שלו הייתה המדינה מתגייסת באמת להצלה שלהם, היו פה היום.
לא רק זה, אפילו כאשר מדינות אחרות נכשלות, אנחנו מצליחים לעשות את זה יותר טוב. בשנת 2011 מגבש האיחוד האירופי תוכנית להפחתת מספר ההרוגים ב-50% עד שנת 2020. בשנת 2022 מפורסם הדו"ח של התוכנית וממנו עולה כי רוב המדינות לא הצליחו לעמוד ביעד וההפחתה עמדה רק על 31%. שיעור ההפחתה המקומי? 4.7%.
ניצנים של תקווה נראו בנובמבר 2019 כאשר הרלב"ד מכריזה על תוכנית לאומית רב שנתית בשם "50 עד 30" כלומר הפחתה של 50% בהרוגים (ביחס לנתון של 2019) עד שנת 2030 - כלומר 127 הרוגים בשנה. עכשיו תחזיקו חזק, כי יש פה רצף אירועים עם שורה תחתונה בעייתית:
- נובמבר 2020 - החלטת ממשלה על הקמת צוות מנכ"לים בין משרדי לגיבוש התוכנית
- מרץ 2021 - התוכנית מונחת על שולחן הממשלה ה-35. באותו חודש מתפזרת הכנסת והממשלה.
- מרץ 2022 - מוצגים עקרונות התוכנית הלאומית בוועדת הכלכלה של הכנסת
- יוני 2022 - מתפזרת הכנסת והממשלה ממש עם קבלת החלטת הממשלה להקמת אשכול יישובים בהם יקודם פיילוט בטיחות חדש.
- יוני 2023 - תוכנית חומש עדכנית של הרלב"ד מוצגת וחלקים ממנה מאומצים בתקציב 2023-2024.
כלומר, מאז נובמבר 2019 ועד החודש הנוכחי לא תוקצבה תוכנית לאומית כוללת אלא רק חלקים ממנה וגם זה רק עכשיו. וזה לא יוצא דופן בתחום: בסוף 2016 התכנסה ועדת הכלכלה של הכנסת והמליצה על שורת פרויקטים לקידום - בין השאר חובת הטמעת טכוגרף דיגיטלי והקמת מאגר נתונים מקוון של פסולי רישיון - יותר משש שנים חלפו, צוותי עבודה הוקמו, מה קרה בפועל? בין הפותרים נכונה יוגרל טכוגרף דיגיטלי ומנוי חינם למאגר הנתונים.
עו"ד יניב יעקב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, מסר בתגובה כי "תאונות הדרכים הם מחדל מתמשך. בישראל לא אושרה ותוקצבה תכנית לאומית רב שנתית לבטיחות בדרכים מאז תכנית שיינין שפורסמה בשנת 2005. הכי קל תמיד להאשים את הנהגים, הרוכבים והולכי הרגלת אבל על שולחנה של שרת התחבורה והבטיחות בדרכים מירי רגב מונחת תכנית לאומית רב שנתית אשר הוגשה לשרה בזמן כהונתה הקודמת בתפקיד וכן תכנית שהכינה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בשנה החולפת ואושרה בממשלה הקודמת ללא התקציב הנדרש. ללא תכנית לאומית למאבק בתאונות הדרכים אשר תהווה מפת דרכים ברורה לכל הגורמים האחראים על החיים שלנו בכבישים, מדינת ישראל להשתרך מאחורי כמעט כל מדינות אירופה ואנחנו האזרחים נמשיך לשלם מחיר יקר".