מכונות מלחמה: המכוניות שצמחו ממלחמות

אינספור מאמרים אקדמאיים, עבודות ומחקרים בוצעו על ההשפעות שהביאו עימותים צבאיים לאורך ההיסטוריה. השפעות גיאוגרפיות, כלכליות, דמוגרפיות, תרבותיות ואפילו קולינריות. אבל יש זווית אחת מאוד מעניינת לסיפורים האלו, כזו שמעט מאוד אנשים אפילו חשבו עליה. ההשפעה שהייתה להם על כלי הרכב שעיצבו את ההיסטוריה המוטורית.

נראה שאין שום רשימה שבה המכוניות בכתבה הזו יכלו להיפגש. ועדיין, כאשר מסתכלים על העולם מבעד לשמשת המכונית, לכולן יש מכנה משותף. כל המכוניות האלו חייבות חלק ניכר מההצלחה שלהן או לפחות לפופולריות הציבורית שלהן מעימותים צבאיים.

טוב, אי אפשר לדבר על מכוניות ועימותים צבאיים בלי לגעת בג'יפ המקורי. רכב השטח הזעיר (במונחי 2023), היה תוצאה של סיפור סינדרלה אמיתי. איך בעקבות מכרז של צבא ארה"ב, הצליחה חברה קטנה להעמיד רכב ששינה את ההיסטוריה ואיך בשל נסיבות המלחמה תהילת העולם נגזלה ממנה.

אחרי מאות שנים של שימוש בסוסים ועגלות, מלחמת העולם הראשונה הכניסה לשדה הקרב כלי רכב מנועיים. הטנק והאופנוע הם המוכרים ביותר, אבל נעשה גם שימוש במשאיות קלות וכלי רכב אחרים לסיור, תצפית ושינוע מפקדים. אבל אחרי המלחמה שני דברים היו ברורים, הראשון הוא שנגמר הסיפור של סוסים ושדה הקרב העתידי מחייב שימוש בכלים כאלו. השני היה שיש צורך ברכב ייעודי, כפול הנעה, בעל יכולת תנועה בשטח קשה, שרידות, פשוטת מכאנית וקלות הובלה.

רעיונות לפיתוחים כאלו הועלו במהלך שנות ה-30 וניסיונות להגדיר את הצרכים המדויקים נעשן לצד בניית שלל אבות טיפוס. אבל האירוע שהכניס את כל התהליך להילוך גבוה היה פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בתחילת יולי 1940 מזמין הצבא האמריקאי חברות להציג הצעות לרכב שיהיה בין השאר: כפול הנעה, בעל יכולת נשיאה של שלושה חיילים, כושר העמסה של רבע טון, מהירות זחילה של 5 קמ"ש ומהירות מירבית של לא פחות מ-80 קמ"ש, בעל שמשה מתקפלת, לפחות 16.5 ס"מ של מרווח גחון בנקודה הנמוכה ביותר ואורך של עד 2.03 מטר.

את ההצעות היה צריך להגיש בתוך 11 ימים בלבד, להעמיד אב טיפוס בתוך 49 ימים ו-75 ימים להשלים בנייה של 70 יחידות לבחינה. הראשונות להיכנס לתחרות היו וויליס ובנטאם, שתי יצרניות קטנות שהאחרונה בהן גם התנסתה כבר בפיתוח משותף עם הצבא, בהמשך הצטרפה פורד לתחרות גם כן. את משוכת בחינת ההצעות עוברת באנטאם הקטנה ולמרות שההצעה של וויליס הייתה זולה יותר, בקשת ההארכה בזמנים שביקשה הורידה את הניקוד שלה. החברה נכנסת לקדחת גיוס כוח אדם והשגת אמצעי ייצור כדי לעמוד בתנאי המכרז, משתמשת במכלולי מדף ומצליחה לעמוד בכל דרישות הצבא.

רק שהיה עוד עניין, לעמוד בהצלחה במבחנים ולייצר כלי רכב בהיקף הנדרש למאמץ מלחמתי בסדרי הגודל האלו הם שני דברים שונים לגמרי. לא נרוץ על כל השתשלות העניינים, אבל מהר מאוד מבהיר הצבא לבנטאם שעם כל הכבוד, זה לא יעבוד. ובמהלך שנוי במחלוקת מעביר את התוכניות שלה למתחרות וויליס ופורד כדי שישלימו את פיתוחי אבות הטיפוס שלהן ואלו מוצגים בנובמבר 1940.

החל ממרץ 1941 מתחילות בנטאם, אחר כך פורד ולבסוף וויליס בייצור המוקדם. רבים מהכלים האלו נשלחים בדחיפות לבריטניה וברית המועצות. שלושה חודשים אחר כך הצבא מחליט שייצור על ידי שלוש חברות שונות אינו הגיוני ומורה על האחדה של התכנון והעברה של הבנייה לאחריות חברה אחת. מי שזוכה בג'וב הנחשק היא וויליס. רק שלקראת אוקטובר מתברר שגם היא לא מסוגלת לעמוד בהיקפי הייצור וזו פורד שמקבלת את התפקיד.

לאורך שנות המלחמה, בכל החזיתות כיכב הרכב שזכה לכינוי "ג'יפ" (שעד היום מהווה נושא לוויכוחים על מקורו). הוא הובל מפורק חלקית בארגזים (לשם כך השמשה המתקפלת) הושט, הוצנח, הוסע והסיע. ירה, סייר, תספק, חילץ, שימש מזבח תפילה בעת הצורך והפך לידידו הטוב ביותר של החייל האמריקאי.

הפופולריות שלו בשדה הקרב המשיכה בדמות ביקוש בקרב החיילים שחזרו אחרי המלחמה לבתים וזכרו את כלי הרכב הקטן אבל רב היכולות. עוד במהלך המלחמה התחילה וויליס לייצר את הגרסאות האזרחיות של הכלי שנקראו cj, קיצור של civilian jeep אבל רק אחריה, עם שובם של החיילים נסקו באמת המכירות שלו, הביאו את בשורת היכולות שלו לחקלאים, טיילים, פקחי שמורות ובהמשך לתרבות הרכב כולה.

הרכב הזעיר הזה היה הזרע שממנו נבטו כלי השטח הראשונים מלנד רובר וטויוטה וממנו צמח מותג שלם שנושא את שמו ואייקון תרבות מוטורית שלמה.

כלכלת אירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה עיי חורבות. במאמץ לבנות את עצמן מחדש נדרשו מדינות לאזן בין הצורך של אזרחים להתנייד ולהניע את גלגלי הכלכלה לבין הצורך לעשות את זה במכוניות קטנות וזולות לקנייה ואחזקה. שנות ה-50 באירופה היו פריחתן של המכוניות האלו. סיטרואן דה שבו, פיאט 500 ומיני מיינור, שבעצמה נולדה בעקבות משברון הנפט שאחרי המעורבות הבריטית צרפתית במבצע קדש הישראלי ב-1956. אבל אנחנו רוצים לדבר פה על אחת אחרת לגמרי.

עם שורשים שהולכים אחורה ל-1916 ואחרי מספר גלגולים מחליפה ביולי 1938 חברת Bayerische Flugzeugwerke (חברת המטוסים הבווארית) את שמה ל"מסרשמיט". עוד קודם לכן הצטיינה החברה בבניית מטוסים קלי משקל, חזקים ולכן בעלי ביצועים מצוינים בזכות שיטת בנייה שאיחדה מספר חלקים נושאי עומסים במטוס ליחידה אחת. הביצועים של המטוסים האזרחיים שלה, תפסו את עינם של מפקדי הלופטוואפה, חיל האוויר הנאצי. במהרה היא הופכת לספקית המטוסים העיקרית של הצבא, בעיקר עם מטוס הקרב Bf109 אבל גם מטוסי סיור, תובלה, דאונים ואפילו מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם ה-Me 262.

אחרי המלחמה, נאסר על החברה לייצר מטוסים (היא חזרה לעשות זאת ב-1968) והיא פונה לכיוון אחר - מכוניות. צו השעה באותו זמן היה בניית מכוניות פשוטות מאוד וזולות מאוד, כל אותן "מכוניות בועה" דוגמת ב.מ.וו איזטה למשל. ב-1952 היא מציגה את המכונית הראשונה שנושאת את שמה ה- KR175 וזו נכנסת לייצור שנה מאוחר יותר. גם להם היה ברור שהתואר "מכונית" גדול על המוצר הזה והוא כונה Kabinenroller כלומר, קטנוע מחופה (מכאן האותיות KR). היא הושיבה שני אנשים בזה אחר זה והחופה שלה נפתחה למעלה והצידה, הייתה עשויה מפרספקס שקוף, כאשר "חלונות הצד" היו בהזזה הצידה ורק מול הנהג הייתה זכוכית אמיתית.

לכלי באורך הכולל של 2 מטר, היו שלושה גלגלים ומנוע שתי פעימות בנפח 173 סמ"ק מקורר אוויר שהניע את הגלגל האחורי. הוא התעורר לחיים במשיכת כבל, כמו הנעה של מכסחת דשא, אבל מי שרצה להתפנק הזמין אותו עם הנעה אלקטרונית, עד שזו הפכה לציוד תקני ב-1954. התפעול של הכלי היה מוזר למדי, היגוי באמצעות כידון שעליו הייתה המצערת, הייתה לה דוושה בודדת לבלמים, מוט הילוכים (שניים) מימין וידית מצמד משמאל. תקראו את המשפט האחרון שוב ותנסו לדמיין נהיגה בה וגם אתם תגיעו למסקנה הבעייתית - אם כדי להחליף הילוך, אני צריך למשוך את ידית המצמד בשמאל, ולהעביר הילוך בימין - מה אוחז את ההגה בזמן הזה?

ב-1955 מוחלפת ה-KR175 ב-KR200 שהייתה גרסה מהונדסת מחדש בכבדות ובאופן כללי מוצר משכנע בהרבה, לא רק בזכות מנוע ה-191 סמ"ק שלה ו-10 כוחות סוס אימתניים והעובדה שהיו בה שלוש דוושות בתפעול נוח יותר. אלא גם כי היו בה גם אביזרי לוקסוס של ממש - צלון שמש, אפשרות לצביעה בשני גוונים, חימום, שעון ועוד.

אז נכון, עם 30 אלף יחידות בסך הכל מהדגם, אין מה לומר, הוא אולי הרשים בשנים הראשונות, אבל עם הזמן עם האטת המכירות ב-1962 הוא דעך עד שנפסק ב-1964.

עצמו עיניים ודמיינו קבוצת היפים שנודדת בכבישי ארה"ב, גיטרות על המושב, עשן חשוד באוויר ומוזיקה ממקלט הרדיו. הם בדרך לפסטיבל רוק, או מחאה נגד המלחמה בויאטנם, השנויה במחלוקת שקרעה את החברה האמריקנית במחצית השנייה של שנות ה-60. מדמיינים את התמונה? יופי, עכשיו קחו אחורה מהרכב ואני רוצה שתגידו לי במה הם נוהגים - אמרתם פולקסווגן מיקרובס? בול! (תכל'ס אם אמרתם טייפ 2 או טרנספורטר זה גם מקבל ציון עובר).

אבל מה הביא את הרכב המסחרי הזה, שבבסיס בבסיס שלו התבסס על החיפושית, מתוצרי הלוואי של גרמניה הנאצית להפוך לסמל ילדי הפרחים באמריקה?

אז התשובה הראשונה היא "כי הוא לא היה אמריקאי", בארה"ב של המחאות נגד מלחמת ויאטנם, הרבה פעמים כל מה שהריח "ממסדי" מדי - היה פשוט מוקצה מחמת מיאוס על תנועות הנגד. במידה מסוימת הם ראו בשברולט, פורד וקרייזלר חלק ממה שייצג את אמריקה השמרנית, מדכאת המיעוטים, ששולחת את צעיריה להילחם מעבר לים בויאטנם במלחמה לא שלה, רק כדי לשמר את הסדר העולמי מבוסס הכוח שלה. הם ראו בהם ספקיות של מוצרי צריכה לחברה משועבדת לחומריות הקפיטליסטית ואולי הכי גרוע - ההורים שלהם נהגו בהן, הן היו מכוניות של הסדר הישן. אז למרות שלפורד היה את האקונוליין בדור הראשון שלו, לדודג' את ה-A100 ולשברולט את הגרינברייר, כולם פחות או יותר בסגנון שלו - המיקרובס היה אחר, הוא היה משם, מאירופה.

הסיבה השנייה הייתה שהוא, והחיפושית עוד יותר סימלו את ההפך מכל מה שמכוניות אמריקאיות עשו עד אז - הוא היה קטן יותר, חסכוני יותר, צנוע יותר, לא ראוותני ומוגזם. משפחה של ארבע נפשות נוסעת במכונית עם מנוע 6.4 ליטר V8? אנחנו נדחסים פה 8-9 או 10-12 נפשות חופשיות משיעבוד ודואודורנט עם מנוע 1.6 ליטר ארבעה צילינדרים.

אפשרות נוספת שהביאה אותו לחזית המאבק ולסמל היא המקום בו הרבה מהתנועות האלו התחילו - קליפורניה וליתר דיוק דרום קליפורניה. אותו מקום שממנו צמחה גם תרבות הגלישה האמריקנית, חלק לא מבוטל מצעירי המהפכה החברתית, היו אלו שהסתובבו בחופים האלו, הם אימצו עוד הרבה לפני כן את הרכב הזה, וכאשר החליפו את הגלשן בגיטרה, הוא התאים להם בול.

אבל לא משנה מה הסיבות היו, השורה התחתונה היא שכמו בפתיח, אם יש רכב אחד שעולה לכם לראש כשאני אומר "היפים בדרכים" זה יהיה הוא.

השנה ימלאו 50 שנים למלחמת יום הכיפורים. המלחמה שנצרבה כטראומטית ביותר במלחמות ישראל. צהרי ה-6 באוקטובר שינו לחלוטין את כל מהלך ההיסטוריה של המדינה הצעירה. הדי הארטילריה והפצצות שירדו על מעוזי ומוצבי צה"ל מהחרמון ועד לתעלת סואץ מהדהדים עד היום בזיכרון הקולקטיבי של הארץ, והפרטי של אלו שהיו שם.

אבל ההשפעות של משק כנפי הפרפר שנופף בהן מעל סכסוך ישן במזרח התיכון גרם לתנועה טקטונית אדירה בשאר העולם. תנועה שהתחילה עוד לפני המלחמה של הגבלות ייצוא נפט והעלאת מחירו על ידי החברות בארגון אופ"ק דאז (ערב הסעודית, עיראק, איחוד האמירויות, קטאר, כווית, אלג'יריה, ניגריה, גבון, איראן, לוב ואינדונזיה), הפך לחרם של ממש במהלך ואחרי המלחמה, חרם שהופנה למדינות המערב. בעיקר לארה"ב כ"עונש" על רכבת הנשק האווירית ששלחה לישראל במהלך הקרבות, אבל גם לאירופה.

בבת אחת הפכו כל מפלצות הסמק"ים האמריקאיות, ספינות היבשה הענקיות עם המנועים ששתו בנזין כמו, כמו, אה, כמו שמכונית אמריקאית שותה בנזין - תקועות בטורי ענק ותורי ענק מול תחנות דלק רק כדי לראות את השלט: "נגמר, מועד אספקה: אף פעם". פתאום, יותר ויותר אמריקאים הסתכלו מסביב והתחילו לשים לב למכוניות הקטנטנות האלו עם השמות המוזרים כמו "הונדה", "טויוטה", "דאטסון" ועוד. הם גילו מכוניות שהציגו רמות חיסכון דימיוניות לחלוטין בסדרי גודל של מכוניות אמריקניות של אותה תקופה. ולגבי "סדרי גודל" אם ניקח כדוגמה את פורד LTD, משפחתית נורמלית מ-1970, אנחנו מסתכלים על 5.1 ק"מ לליטר וזה עוד בהצהרת היצרן הרשמית כן?

זה בדיוק היה הרגע בו תקופת הדגירה הארוכה של בין 15 לכמעט 20 שנים של הצלחה מוגבלת התפרצה לגל ששטף את אמריקה, לפחות את שוק מכוניות הנוסעים. ואחרי הצונאמי של קורולות, סיוויק, דאטסון 510, מאזדה R100 וזו הייתה רק ההתחלה - תעשיית הרכב האמריקנית לא חזרה כבר להיות מה שהייתה פעם. בינתיים האמריקנים גם גילו מכוניות שהיו אמינות יותר, בנויות טוב יותר, חלקן עם התנהגות כביש עדיפה. זה לקח הרבה זמן עד שנושאות המטוסים שנקראות יצרניות רכב אמריקאיות התחילו לשנות כיוון ולנסות לייצר מכוניות הנעה קדמית קטנות וזולות נתח השוק שלהן הלך וקטן, הרווחיות שלהן בשוק מכוניות הנוסעים הצטמצם. וזה היה רק המאחז הראשון, ברגע שזה קרה, האחיזה של היפנים כבר הייתה בלתי ניתנת לשינוי.

אז מהמלחמה הזו לא צמחה מכונית אחת כמו במקרים האחרים אלא נבטו המון מכוניות שהגיעו מצד אחד של העולם לצד השני של האוקיינוס השקט, רק בגלל מדינה קטנה בשלולית שנקראת הים התיכון ושינו לתמיד את שוק הרכב האמריקאי.

עם כל הכבוד לסמרטוט מתחת לדלת, לבוש האב, לשוורצקופף, למפציץ החמקן וכמובן לנחמן שי המרגיע הלאומי - אם היה גיבור אמיתי אחד למלחמת המפרץ (הראשונה והפחות מטופשת) - זה היה ה-HMMWV שאלו ראשי תיבות של High Mobility Multipurpose Wheeled Vehicle, הוא כונה Humvee אבל רוב האנשים מכירים אותו כ"האמר" מסתבר ששיבושי שמות רשמיים לא נעצרו ב-GP שהפך לג'יפ.

ואגב ג'יפ, זוכרים את הרקע להגעה שלו לעולם? הצורך של צבא ארה"ב ברכב משימתי מוגדר שיפותח במכרז על ידי חברות חיצוניות. אז זה היה סיפור דומה גם פה. למעשה, אחרי שהג'יפ המקורי יצא מהשירות, החליפו אותו סדרת כלים כמו הפורד M151, זה המוכר במקומותינו כג'יפ-סיור או פשוט ג'פ"ס ומספר כלים אחרים שהיו לרוב גרסאות אזרחיות מוסבות. איפה שהוא בין תחילת לאמצע שנות ה-70 הבינו בצבא האמריקאי שהגיע הזמן לעשות שוב את מה שעשו ב-1941. לייצר מפרט דרישות ייעודי לצרכי הצבא, ולהזמין חברות אזרחיות להציע פתרונות ייעודיים.

אלא שהפעם, במקום לייצר חלוקה לתת ייעודים, ביקשו בצבא רכב "כולבויניק" שגם יהיה עביר, גם פשוט, גם שרידות, יכולת נשיאה, גמישות הפעלה שתאפשר שימוש באותה פלטפורמה לצרכי סיור, אמבולנס, משגר נ"ט או נ"מ, נושא מכ"מ, כזה ושיוכל להחליף גם את רכבי הסיור וגם את הטנדרים והמשאיות הקלות. חושבים שזה יותר מדי? 61 חברות הגישו הצעות, מתוכן נבחרו 3 וביולי 1979 נותרה רק אחת - AM ג'נרל, שהייתה חברה בת של AMC (שלימים נהייתה ג'יפ, אבל מותג האמר עבר ל-MG - וואוו, ואתם חשבתם שערוץ הטלנובלות הטורקי מרתק).

שנתיים של בחינת אבות טיפוס ועוד שנתיים של עוד אבות טיפוס משופרים, וב-1983 זוכה החברה במכרז הסופי. בסביבות 1984-1985 כאשר בישראל מתגייס בחור צעיר בשם הרצי הלוי לגרעין נח"ל, מתחיל ה- Humvee להיכנס לשירות באופן נרחב. את הופעת הבכורה הקרבית הראשונה שלו הוא אמנם עושה ב-1989 בפלישה האמריקנית לפנמה, אבל את תהילת העולם האמיתית הוא משיג כאמור במלחמת המפרץ. משם ואילך הכלי הזה עובר לא מעט אבולוציות כמו למשל מקצה השיפורים שהופך אותו לכלי ממוגן יותר על חשבון יכולות השטח המופלאות שלו.

מי שמהירה לזהות את הפוטנציאל המסחרי פה הייתה AM ג'נרל, שב-1992 החלה לשווק את הגרסאות האזרחיות להאמר, יש אומרים בעקבות מסע לחצים של אחד - ארנולד שוורצנגר. זה היה מוצר שהצליח להיות יקר מאוד לקנייה, זול מאוד באיכות שלו ונחשק מאוד בתדמית שלו - שילוב מנצח.

מי שמהר מאוד מזהה את הפוטנציאל הגדול באמת היא ג'נרל מוטורס שב-1998 רוכשת את המותג מ-AM ג'נרל. בשלב הראשון היא שיווקה גרסאות אזרחיות של הדגם הצבאי (H1) שעדיין יוצרו על ידי AM ג'נרל, אבל אז באו . אבל ה-H2 וה-H3 הקטן יותר. הקונץ פטנט הורכב מתוכנית 3 שלבים גאונית: 1. קחו שלדות פשוטות וזולות של טנדרים (קולרדו במקרה של ה-H3 וסילברדו במקרה של H2), 2. העמיסו עליהן מרכב מצועצע עם סממנים שמזכירים את ההאמר הצבאי. 3. הישענו לאחור והביטו בזינוק בהכנסות הודות לאנשים עם מעט שכל וטעם אבל המון כסף. רוצים דוגמה ממש טובה למפגש בין האמר, טעם רע והמון כסף? GM פתחה מפעל ייעודי שבין 2006 ל-2009 ייצר רק לשוק הרוסי.

אבל מכיוון שלכל גבול יש תעלול, הגיע המשבר הכלכלי של 2008, מחירי דלק מאמירים והרגע הגלובלי הזה שאנשים הסתכלו על ההאמר ומי שנוהגים בו ואמרו "אחי, אתה אולי לא רואה את זה מבפנים בגלל שטח החלונות הגרוע והנדסת האנוש הלא טובה - אבל ההאמר הזה חתיכת דבר מטומטם".

גם ב-GM קלטו בזמן את הסיפור ולזכותם ייאמר שהם באמת מיהרו לחתוך את ההפסדים, למרות שמחלקת הפיתוח בדיוק סיימה לעבוד על ה-H4 העוד יותר קטן. היה עוד ניסיון לעשות אקזיט על השם האמר, הוא הוצע למכירה - רוצים לדעת כמה אטרקיבי הוא היה? שתי חברות הודיות הגישו הצעות. זה יותר רדיואקטיבי מאטרקטיבי. עוברת פחות משנה, ביוני 2009 ג'נרל מוטורס בפשיטת רגל, היחידים שמוכנים לקנות את המותג הם הסינים, חצי שנה אחר כך, גם תמורת 150 מיליון דולר העסקה עדיין מדשדשת ובפברואר 2010 גם הסינים מאבדים עניין. אגב, בחלק גדול מהזמן הזה יושבים 2,200 האמרים לא מכורים שאף אחד לא רוצה לקנות.

עשור אחרי שהבועה בשם האמר H2 ו-H3 קורסת ברעש גדול מגיעה התחייה: ההאמר חוזר כרכב חשמלי מלא. ימים יגידו אם מדובר ב"גרין-ווש" הגדול ביותר בדברי ימי תעשיית הרכב, אבל נכון לעכשיו, ההאמר EV הוא אחת מנקודות הקיצון שאליה הגיעה תעשיית הרכב בעידן החשמל. כי קשה לשכנע שרכב באורך 5.5 מטר, רוחב של 2.2 מטר ומשקל של 4.2 טון שזקוק לסוללת 246 קוט"ש ועד 1,000 כ"ס כדי לזוז - זה משהו שטוב לסביבה. עזבו קשה לשכנע שזה טוב, בואו נתחיל בלהסביר למה זה לא רע מאוד לסביבה. והאם במשך 10 השנים שעברו בין לבין אף אחד לא למד שום דבר?

ומהג'יפ שנלחם בנאצים, המסרשמיט שנלחמה בכלכלה המדשדשת של אירופה, המיקרובס שלא נלחם כי ההיפים הם פציפיסטים וזה, היפניות הקטנות שהביסו את האמריקניות הענקיות בנס פך הבנזין שנוצר בשל סכסוך שכנים במזרח התיכון ועד ההאמר שניצח את ההיגיון והשכל הישר - הגענו לימינו אנו. והפעם האויב הוא לא תפיסת עולם אידיאולוגית או שאיפות אימפריליסיטות, פונדמנטליזם דתי או טעם מקושקש - זה אויב שלא מבחין בצדדים ובינתיים הוא עושה מאיתנו קציצות. הכירו את משבר האקלים.

ומלחמה בשינוי האקלים מה לעשות מצטלמת פחות טוב מכל הדוגמאות שנתנו עד עכשיו. ולכן היא צריכה פרזנטורית שתדע ללבוש את המסר הזה נכון.

הדיון האם המכוניות שסופגות את רוב האש, רכבי שטח קיצוניים ומכוניות ספורט, הן אלו שאחריות לרוב הזיהום הוא נושא לפעם אחרת. אבל כולנו נסכים שאת המאסה הקריטית של כלי הרכב שיוצרים זיהום אוויר, כלומר כל אותן מכוניות שאינן מכוניות ספורט קצה או שטח - בהחלט חייבים להזדרז ולהעביר להנעה חשמלית. זה רק הקושי שלנו להודות, אבל הפעמים בהן נצטרך לכסות יותר מ-300 ק"מ ביום, הרף התחתון של חשמלית מתקבלת על הדעת שאינה עירונית, הן בקצה הסקאלה. בשאר הזמן, אנחנו נשאיר עולם נקי יותר אם נזרז את המעבר שלנו לכלי רכב חשמליים.

מי שחרטה על דגלה באופן המובהק ביותר את "המעבר לעולם בר קיימא" היא יצרנית הרכב שמנהל אילון מאסק. היא לא היחידה שקמה במטרה לייצר רק מכוניות חשמליות, והיא מספקת אקו סיסטם שלם מסביב בדמות קולטים סולאריים וסוללות אגירה ביתיות, אבל היא עשתה את זה באופן אותו אף יצרנית אחרת לא עשתה, שילמה ומשלמת על זה מחיר. ובכל זאת בשורה התחתונה, בשנה שבה היא חוגגת יום הולדת 20 - זו היא שידה על העליונה.

ממש לא משנה אם אתם אוהבים אותה או לא, חושבים שהיא המון הייפ על מכונית בינונית או מוצר אוטומוטיבי מהמתקדמים ביותר כיום בעולם - אם אתם היום מחפשים נערת פוסטר למהפכת המכוניות החשמליות, זו שהיא נקודת הייחוס - זו לא הטאייקן של פורשה ולא הבולט של ג'נרל מוטורס ולא איוניק 5 ביונדאי או כל מיני אחרות - זו טסלה.