סוכות, מי לא אוהב את חג הסוכות, בואו, למי יש עוד חג בו אנו מצווים לעזוב את כל נוחיות החיים שלנו ולצאת לדור במגורי ארעי למשך שבוע לזכר הסוכות שבנו בני ישראל במדבר בדרך לארץ ישראל. אבל כמובן שכמו כל דבר נחמד, לאורך השנים הפכה המצווה הפשוטה הזו לאתגר הנדסי עמוס דקדוקים והלכות. צפיפות הסכך, מקורו, המרחק בינו לבין הקרקע, החומרים בהם נחבר אותו לסוכה, האם סוכה על גמל או נגמ"ש הינה כשרה, מה שטחה המינימלי וכן הלאה וכן הלאה. אבל אז, כאשר זו מוקמת, או אז מגיע החלק המהנה באמת - הקישוט שלה. ובואו נשים בצד רגע את הסיטואציה המעט הזויה בה חלק ניכר מקישוטי הסוכה "שלנו" הם לא פחות ולא יותר אותם קישוטים שתפגשו על עצי אשוח בחג המולד - המראה של שלל הסוכות המנצנצות באורות ברחוב, בכל זאת מזיז משהו אצל כל אחד.
אבל מכיוון שאנחנו ערוץ רכב, ואצלנו כל דבר, אבל כל דבר בסופו של דבר יחובר לגלגלים ומנוע - יצאנו למסע צבעוני למצוא את המכוניות הכי מוגזמות ומקושטות בעולם.
לראותן בלבד
אז נכון שהמושג הזה לקוח מנרות חג החנוכה, אבל כאשר זה מגיע למכוניות שכל תכליתן הוא ההופעה שלהן, אין מתחרות למכוניות הקונספט. בגדול, הרעיון מאחורי המכוניות האלו הוא לייצר הד ציבורי לחברה, במילים אחרות - יחסי ציבור - הן לא צריכות להיות מעשיות, לא יעילות, הגיוניות, בעלות הצדקה כלכלית או היתכנות הנדסית. המטרה היחידה שלהן היא לגרום לכם לעצור ולהגיד "וואוו". סוג אחר של מכוניות קונספט נועד לדייק את העיצוב של מכונית בהתאם לתגובת הקהל למכונית. הראשונה לעשות את זה באופן רשמי ומכוון הייתה הביואיק Y ג'וב של הנרי ארל. זו הייתה הפעם הראשונה בה יצרנית הציגה בתערוכה לא את מה שהיא מייצרת, אלא את מה שהיא יכולה לייצר.
ואותה מכונית ראשונה מ-1938 סימנה באופן מדהים את כמה ממאפייני העיצוב שילוו את תעשיית הרכב גם 10-15 שנים אחר כך. מאז, אין יצרנית רכב אחת שמכבדת את עצמה שלא הציגה בשלב זה או אחר מכוניות קונספט. חלקן היו מופרכות לגמרי, כמו הפורד ניוקליאון שהציעה הנעה באמצעות כור גרעיני זעיר מוזן אורניום. חלקן, בעיקר אלו מהסוג השני שתיארנו, שנועד לבחון את תגובת הקהל הפכו בתוך כמה שנים מחזון למציאות. זה המקרה של מרצדס ויז'ן CLS מ-2003. מכונית הקונספט הזו הקדימה רק במעט את הדגם הסדרתי שהוצג ב-2004 ושלא נטעה, בזמן ההצגה של הקונספט, המכונית הסדרתית כבר הייתה מוכנה לגמרי, אבל מרצדס שקצת חששה מהתעוזה של הצגת מרכב חדש לגמרי של "קופה-4-דלתות" חששה ובצדק מההופעה הפומבית השונה כל כך של המכונית. אבל זה התברר כחשש שווא, שכן מהר מאוד, ולפני שהמתחרות הציגו את ההצעה שלהן, ה-CLS כבר הפכה לסיפור הצלחה.
אבל מה עם חובבי המוטוריקה האמיתיים, האם הם ייאלצו להעביר תערוכות שלמות מול תרגילי עיצוב? עם קנקנים ובלי מה שיש בהם? בשבילם בדיוק נועדו יציאות מוזרות כמו הרנו אספאס F1 משנת 1995. קחו מיניוואן מצוין, שימו בו מנוע פורמולה 1, שחררו אותו למסלול ויהיה בסדר. אז כמובן שזה לא היה המיניוואן הסדרתי, אלא רכב עם שלדה ייעודית ועליה מרכב סיבי פחמן ובמרכזו מנוע הפורמולה מהתקופה הנכונה - V10 בנפח 3.5 ליטרים עם כ-800 כ"ס, תאוצה ל-100 קמ"ש ב-2.8 שניות ומהירות מירבית של 312 קמ"ש. יצטרכו לעבור 21 שנים עד שתעשיית הרכב תוציא משהו דומה לזה, אבל אחר לגמרי - טסלה מודל X, גם הוא מוביל נוסעים שיאיץ ל-100 קמ"ש ב-2.6 שניות. ועדיין, היינו הולכים המקור.
אומנות במשקל כבד
עולם המשאיות הענקיות, אלו החוצות יבשות מצד לצד, קורעות את אמריקה מצפון לדרום וממזרח למערב הן עבור הבעלים שלהן הרבה יותר מרכב. לפעמים הן מקום בו הנהג נמצא יותר מאשר בבית, הן מקור פרנסה, הן גם הדבר איתו הוא מנהל מערכת יחסים הכי קרובה בעולם. וככזו, מאז שנות ה-80 החלה תרבות שלמה שלקחה את אפיון המשאית לרמה אחרת לגמרי כאשר אלו משמשות לא רק ככלי תחבורה, אלא כאמצעי ביטוי אישי באמצעות איורי Airbrush מטורפים. החל בסמלים כמו דגלי ארצות הברית, דיוקנו של הנהג, סרטים, נשים חסודות שתרמו את הביגוד שלהן לנזקקים ונותרו כמעט ללא לבוש לגופן, נופים, חיות ומה לא.
המשאיות האלו שלמעשה משמשות כבד הקנבס הגדול בעולם הן לא רק ביטוי אישי לנהג, אלא גם השקעה לא מבוטלת, אם צביעה איכותית של משאית רגילה יכולה להגיע לאיזורי ה-20-25 אלף דולר, במקרה של יצירות האומנות האלו המחירים מגיעים בקלות לפי 3 מהמחיר הזה כאשר השמיים ודרישות הבעלים הם הגבול.
אבל לא רק בעולם המערבי, ביפן למשל יש תרבות שלמה של בניית "מקדשי משאיות" כאשר אלו מועמסות בעשרות נורות צבעוניות שיוצרות מופעי תאורה ליליים מדהימים. מי שמטיילים בהודו וקרבת פקיסטן וראו פעם את אחת מהמשאיות העתיקות המאוירות שם יתקשו להישאר אדישים למופע האומנות הססגוני הזה.
היי הג'יפני
תת-תרבות מוטורית היא לפעמים מאפיין מקומי של מדינה לא פחות מהנופים והסמלים הלאומיים שלה. קחו למשל את הווספה לאיטליה או את האמריקניות משנות ה-50 בקובה - קשה לדמיין את המדינות האלו בלי כלי התחבורה המזוהים איתן כל כך. במקרה של הפיליפינים אלו ה"ג'יפני".
בבסיסן אלו מוניות שירות ולמעשה אמצעי התחבורה המרכזי במדינה ואחד מהסמלים שלה. המקור החל להתגלגל עם הסבה של מאות הג'יפים שהושארו בסוף מלחמת העולם השנייה במדינה על ידי האמריקניים. אלו הוארכו, הותאמו להובלת נוסעים, הורכבו להם גגות, ספסלים אורכיים ועוד.
עם השנים הפכו הכלים האלו לתופעות תרבותיות ונוספו להם כמויות קישוטים שמתחרות רק ביכולת שלהם להעמיס נוסעים. איך הנהג רואה החוצה דרך כל הדבר הזה? אלוהים יודע. אולי זה ההסבר לכמות הצופרים הלא סבירה בכלל שיש לפעמים על הכלים האלו.
כיום מייצרות את ה"ג'יפנים" מספר חברות, הבולטת בהם היא sarao, שתבנה לכם אחד בסיסי עם מנוע דיזל של איסוזו ומקום ל-20 נוסעים בכ-47 אלף שקלים, אם יש לכם מנוע ותרצו רק שלדה ומרכב זה יעלה לכם כ-14,500 שקלים. האבזור עליכם...
בהגזמה של SEMA
אין מקום בעולם שיתאים יותר לארח את הדבר הזה שנקרא תערוכת SEMA מאשר לאס וגאס, העיר שבה ניתן להמר 24/7, לצפות במופעים של גדולי האמנים ואז להתחתן כאשר כפיל של אלביס מנהל את הטקס, היא גם המקום בו מתכנסת כל שנה ההתאחדות של יצרני האפטרמרקט לתעשיית הרכב כדי להציג את החידושים האחרונים לשוק.
ממרכבים שלמים למכוניות ספורט, מנועים משופרים, מגדשי טורבו, צמיגים, חישוקים, ספוילרים ועד מערכות שמע ומולטימדיה. כל דבר שיכול להניע או להתחבר למכונית בין אם היא למסלול, לכביש או לשטח - אתם תמצאו שם, בכמה גרסאות.
עם השנים, הפכה התערוכה מיריד של ביתנים ודוכנים למפלצת ענק שבה מוצגים כלי הרכב הגדולים, המוזרים, המופרכים ויוצאי הדופן ביותר. כאשר כל שנה התחרות נהיית קשה יותר כדי להתעלות על המופעים שקדמו לה ולהיות זו שתהפוך למסמר האירוע.
וככל שהעסק נהייה מטורף ובעל יותר ויותר חשיפה וקהל, זיהו את הפוטנציאל גם יצרניות הרכב. כבר כמעט 20 שנים שכל אחת מהיצרניות האמריקניות הגדולות ולרוב, כל מי שמשווקות כלי רכב בארצות הברית מקפידות להגיע לתערוכה עם דגמים מיוחדים, בין אם מתוצרתה או בשיתופי פעולה עם סדנאות גדולות.
מוטורהומים: מי צריך בית?
פתחנו במצוות הסוכה, הבית הארעי מחוץ לבית, אז האושפיז האחרון שלנו כאן יהיה גם בית מחוץ לבית - המוטורהום - אותו כלי תחבורה שמאפשר גם לינה. זה יכול להתחיל משברולט סוואנה יוצאת מד"א שהוסבה למקום לינה בדרכים, או כלי מסודר יותר שנבנה על בסיס מרצדס ספרינטר או פולקסווגן קראפטר, אבל זה לא מספיק משוגע עבורנו. אז יצאנו ללקט כמה מהמופרעים ביותר שתוכלו למצוא בעולם.
היצרנית הגרמנית וואריו נחשבת כבר שנים לאמת המידה של מגה-מוטורהומים. אלו למעשה כלי רכב דמויי אוטובוסים בעלי דפנות מתרחבות החוצה להגדלת שטח המחייה בהם, ויש בהם הרבה מזה. הכלים עצמם באורך של כ-12 מטרים ושוקלים 26 טונות בנויים למעשה על בסיס של משאית מרצדס אקטרוס שעליה נבנית הקבינה עצמה בהזמנה והתאמה אישית מלאה. לאחורי המפלצת תוכלו להעמיס את מכונית הספורט היוקרתית שלכם. בוודאי שהיא תהייה יוקרתית, כי זה בדרך כלל מה שמחזיקים מי שקונים מוטורהום בסכום שמתחיל מ-4.6 מיליון שקלים.
ואם כבר מגה-מוטורהומים, למה לא ללכת ישר למקור? יצרנית המרכבים "מרתון" האמריקנית מסבה אוטובוסים ליאכטות יבשה מאז 1982, למעשה היא כיום בבעלות לקוח שלהם שכל כך התלהב מהחברה וקנה אותה ב-1990. מתוך ההיצע שלה ה-X3-45 לא מתהדר באיזה שם קליט, אבל הוא חתיכת מפלצת מרשימה שהחזות החיצונית שלה אולי לא מסגירה את זה, אבל בפנים העסק נראה כמו דירת יוקרה במנהטן.
פתרונות אחסון, חימום תת רצפתי, גימורי עור לכל מה שתשבו עליו ועץ לשאר, יש מקרר יינות ייעודי במטבח ולא רחוק ממנו מכונת כביסה ומייבש ואנחנו אפילו לא מתחילים לדבר על כמה רחוק אפשר ללכת עם האבזור הפנימי המתקדם באמת של אמצעי התקשורת. אגב, אם חשבתם שהכלי של וואריו ב-4.6 מיליון מופרע, במרתון ישמחו לתת לכם פרופורציה עם מחיר שנושק ל-10 מיליון שקלים אם תיסחפו באופציות.
אם אתם מעדיפים להתרחק כמה שיותר מהכבישים וחברת האדם, תוכלו לקנות מ-SLRV שמתמחה בבניית מוטורהומים לשטח את ה"קומנדר", רצוי בגרסת ה-8X8, מפלצת שטח על בסיס משאית מאן TGS או טטרה פיניקס. היצרנית מכנה את המבנה המתנייע הזה כ"בלתי ניתן לעצירה". הקבינה שלו נפתחת כלפי מעלה, והופכת אותו בזמן חנייה לבעל שתי קומות. בתוכן, בניגוד לחזות הקשוחה של המשאית ימצאו עד 10 נוסעים את שיא הנוחות, איכות החומרים והטכנולוגיה. המחיר מתחיל ב-2.5 מילוין שקלים.