וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

עם פרארי מלוכלכת בקצה העולם

שחף גליל

עודכן לאחרונה: 22.4.2024 / 4:44

מוסף הרכב של וואלה ומעריב: רוב הבעלים של מכוניות על לוקחים אותן לסיבובי דאווין מדודים. שחף גליל לקח את ה-458 השחורה שלו למסע של 13 אלף קילומטרים ב-43 ימים של כבישים, כבשים, מעבורות ונופים מסרטי ג'יימס בונד

מסע פרארי באיים הבריטיים וויילס. שחף גליל, מערכת וואלה
בסך הכל כמה איים וכמה מעבורות, מה כבר יכול להשתבש?/מערכת וואלה, שחף גליל

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי מכוניות. פוסטרים בחדר, דגמים של מכוניות, קארטינג שבנינו בשכונה ותמיד נגמרו לא טוב. כשגדלתי הייתי יושב שעות על אאוטרן, משחק ארקייד, פרארי טסטרוסה פתוחה, סאונד של מנוע, הגה עם פידבק, הילוכים, וילד בן איזה 8 שמפנטז על זה שיום אחד תהיה לו הזדמנות לנהוג בפרארי אמיתית. מאז חלף רגע או שניים והיום יש לי הזדמנות לעשות אאוטראן אמיתי.

כשמדברים על נהיגה וטיולים יעלו שמות של מעברי ההרים באלפים, בקרפטים או מסלולי 4X4 עם שמות מדרום אמריקה. אני חיפשתי משהו אחר. חבר הציע את האיים הבריטיים. מסתבר שיש מסביב לאנגליה 100 איים מיושבים, למספר מכובד מהם אפשר להגיע עם מעבורות. במחקר קצר הסתבר שהכבישים שם סבירים, במחקר קצת יותר מעמיק גיליתי שיש שם צוקים מטורפים, טירות, ומספר לא הגיוני של מבשלות וויסקי. היעד נבחר.

התכנון היה לעבור מאירופה לאנגליה, משם דרומה לוויילס, להמשיך מערבה ואז צפונה אל המעבורות לאירלנד, הקפה של האי, משם חזרה לאנגליה ואז להתחיל לעבור מאי לאי לאי לאי, לסקוטלנד ושוב איים ועוד איים ולחזור. כמו תמיד בפועל זה התנהל יותר כמו אודיסאה.

יום ראשון למסע: גרמניה לבלגיה 731 ק"מ ב10 שעות

אני מתרגש בכל פעם שאני עומד ליד פרארי, לא משנה איזה, רק שזאת, שלי, אז ההתרגשות פי אלף. 458 פתוחה, שחורה, מודל 2012 עם כל אופציית קרבון אפשרית. מסדר את התיק בתא המטען הלא גדול, דווקא אפשר בכיף להכניס שם שני טרולי ושני תיקי גב, ועוד תיק ציוד או שרשראות שלג.

חיפשתי מראש מכונית על לטיולים ארוכים לשלב הגמר הגיעו מקלארן 650 ו-720, למבורגיני הורקאן, ופרארי 458 ו-488.

המקלארן מתאימה מבחינת ביצועים, אבל ברמת האמינות היא די בעייתית. הלמבורגיני הרגישה יותר כבדה ופחות מתמרנת. שכרתי 458 לשלושה ימים בהרי האלפים, היא מיוחדת ברמות שלא ישנתי יותר מ-4 שעות בלילה, פשוט הייתי חייב לנהוג. כשנהגתי אחר כך על ה-488 כל מה שחשבתי עליו היה איזה זין שזה לא 458.

יש בה מנוע מרכזי אחורי, נפח של 4,500 סמ"ק, 8 צילינדרים, ללא טורבו, שמפיק 570 כ"ס ומוציא סאונד נדיר. היא קלה וזריזה בפניות יחסית לאחרות בקטגוריה, עם דינמיקת נהיגה נפלאה. לא ידעתי בזמנו כמה היא בנויה היטב ומסוגלת לצלוח חודשים של נהיגה רציפה.

מתיישב בפנים, בתוך ריח של עור ואלקנטרה. ריח של פרארי. הלב דופק, רגל על הברקס, מפתח בסוויץ', האלקטרוניקה נדלקת, אפשר לשמוע את המשאבות שואבות נוזלים, צפצופים רציפים מהירים. מוריד את החלון שבין תא הנהג למנוע, כדי לשמוע את ההתנעה. התנעה קרה של פרארי אטמוספרית זה אחד הסאונדים הכי היפים שאפשר לשמוע, כשהמנוע מתעורר אחרי שינה ארוכה בטון בס רציני ושולחים ויברציות לכיסא. מרגיש כמו לגעת באלוהים.

מעביר את המנטינו, בורר מצבי הנהיגה, למוד רטוב שבו המנוע מקבל הכי פחות כוח, לוחץ 3 פעמים עד שמופיע מד לחץ אוויר, נראה טוב, עוד פעם לחום מנוע, ומושך את ידית ההילוכים הימנית כדי שייצא מניוטרל, ואז לאט לאט. הרכב נעקר מהמקום מהאחסנה שלו בנורנברג.

עובר בעיר, רמזורים, תנועה, אנשים מסתכלים, ועוד רמזורים. המנוע מתחמם, אני רוצה אותו מעל 80 מעלות לפני שאני יכול להתחיל לעבוד.

כביש A3 אוטובאן. אוטוסטרדה כמו כל אוטוסטרדה, עם תמרור אחד שאני ממש אוהב. עיגול לבן עם גבול שחור ועליו קווים אלכסוניים שחורים. לא הגבלת מהירות, אלא מסר שאין כזאת. "אתה חופשי", או "תן בגז" אם גדלת כמוני בירושלים.

חום המנוע סבבה עכשיו. מעביר לצמיגים והם מעל 30 מעלות, מעביר מנטינו לרייס, מעביר לתצוגה גרפית, הכל ירוק. עכשיו רק לחכות לתמרור שלי. מעביר לידני, רעש של מנוע אטמוספרי עולה ל-9,000 סל"ד. הגוף נמעך על הכיסא, ויברציות מהמנוע ישר לעמוד שדרה, הראש נזרק אחורה, המספרים במד מהירות רצים. אורות אדומים על ההגה מראים שאני מתקרב למקסימום סל"ד, שלושה אורות אדומים, ארבעה, חמישה זה מקסימום ועוד שנייה ניתוק ב-8,500 סל"ד. ידית ימנית, הילוך למעלה ושוב הכל חוזר. 160 קמ"ש וממשיך להאיץ.

יש לי חוק. בשביל לעבור 200 קמ"ש אני צריך שני מסלולים פנויים, מעל 250 קמ"ש כביש פנוי. לא חוק בסלע אבל חוק טוב ששומר עליי. יש לי יום שלם על הכביש. ההזדמנות לעלות תגיע. אין לחץ.

עובר את וורצבורג, פרנקפורט, אינסדסטט, עובר לכביש A4, אינדן, עוצר לתדלק פעם ראשונה בוורסלן. על מוד ספורט/רטוב כשאתה לא נוגע בגז הרכב יכול לעשות 350-400 ק"מ על מכל. כשאתה באוטובאן חופשי זה יותר בסביבות ה 200 ק"מ.

חוצה את הגבול מגרמניה להולנד ליד אאכן. חולף את מאסטריכט, ושנייה אחר כך חוצה שוב לבלגיה, מסביב לבריסל, חולף ליד גנט, עד שאחרי 10 שעות נהיגה שנייה לפני שמחשיך אני כבר בברוז', עיר נחמדה והציורית, שישראלים מכירים רק בזכות רוני רוזנטל.

ליד המלון ניגש אלי איש כבן 70 ושואל אם זו 458. אני מחייך, כיף לפגוש פרריסטי. מסתבר שחניתי ליד הבית שלו. מספר לו על התוכנית למסע, ואז הוא שואל מתי אני יוצא מחר ומציע לי לחנות שם הלילה. מודה לו מקרב לב, ונכנס למלון מותש.


יום שני למסע: ברוז' ללונדון: 291 ק"מ, 12 שעות?!

זה היה אמור להיות יום קצר: לחצות את הגבול לצרפת, להגיע אל המנהרה ומשם לנסוע לתוך אנגליה. שעות גג. היה אמור.

6 בבוקר. לוקח קצת פירות וכמה לחמניות איתי מארוחת הבוקר, משאיר לחבר החדש בקבוק יין ליד הדלת ומתיישב מאחורי ההגה. עדיין כואב לי כל הגוף מהנסיעה אתמול, אבל אני מחייך ברגע הזה כמו ילד בן 8 שנתנו לו לנהוג בפרארי.

נעצר ליד טירה ואגם סמוכים, מאכיל את הברבורים בלחמנייה, מצלם טיפה וממשיך מערבה. כשעוברים מגרמניה להולנד יש שינוי קטן בנוף והכביש נהיה פחות רחב, שני מסלולים לכל צד. מהולנד לבלגיה כמעט שאין שינוי, אבל כשחוצים לצרפת מרגישים את זה. שלטים שנראים עתיקים עם כתב ענק בצרפתית, הנהגים יותר אגרסיביים ונוסעים די הרבה מעל המותר, ואני רק רוצה להשתלב. רייס מוד, הכל ירוק. ואני לרגע שוב קרוב לאלוהים מתפלל שהשוטרים בצרפת עשו אהבה עד מאוחר אתמול בלילה.

עולים לרכבת מצרפת לאנגליה. שחף גליל, מערכת וואלה
בתור לרכבת בקאלה/מערכת וואלה, שחף גליל

מגיע לקאלה ואז לפי השלטים אל המנהרה. מבחין בחניונים ענקיים עם שלטים המשלבים אותיות, מספרים וזמנים. אני מתחיל להבין שמשהו לא ממש טוב קורה פה. זו לא מנהרה רגילה. עדיין אופטימי, הולך לקנות כרטיס ומגלה שאחד כמוני שלא עשה שיעורי בית יכול לקנות מקום רק לעוד 4 שעות. ואז שואל למה בכלל אני צריך מקום בשביל לנסוע במנהרה. מגלה שהמנהרה זו בעצם רכבת שנוסעת במנהרה. מקלל בשקט והולך לתקוע מקדונלד'ס ב-10 בבוקר.

בחנייה יש כמה מכוניות פורשה, כל מיני רכבי שטח אנגליים שחוזרים מסיבוב ביבשת, ומקלארן 720.
השלט מתחלף ל"תתכוננו לנסיעה". אני טס אל הרכב, לתוך בלגן קצת ישראלי, יש שם איזה 15 נתיבים וכולם עוברים מאחד לשני למרות שכולם יעלו בסוף על אותה רכבת. אחרי שעה של התקדמות איטית ליד קרון אין סופי מכוון אותי סדרן לעלות עליו. כניסה רחבה, אין לחץ, משם אני פשוט מתקדם בתוך הקרון יש כחצי מטר מכל צד, וסדרן נוסף ומוודא שאחנה ממש קרוב לרכב לפני. עצירת חירום של הרכבת והלכו הרכב. והמסע. מסמנים לנו להישאר ברכבים, ולכבות מנוע, ולשלב ברקס וכל העסק מתחיל לנסוע. אחרי משהו שמרגיש כמו המון זמן המכוניות שלפני מתחילות לזוז ואני יורד מהרכבת.

sheen-shitof

גם בגוף וגם בפנים

פיתוח ישראלי: פתרון מדעי לאקנה עם מעל 90% הצלחה

בשיתוף מעבדות רבקה זיידה
מסע פרארי על הרכבת מצרפת לאנגליה. שחף גליל, מערכת וואלה
570 סוסים שחורים על הרכבת/מערכת וואלה, שחף גליל

הבעיה באנגליה זה שהם כולם נוהגים בצד הלא נכון. הבטחתי לעצמי שאני לא עושה שום דבר שקשור בפניה בלי שיש מישהו לפני שעושה אותו הדבר. נוסע בתלם, בלי עקיפות לפחות ליום אחד אולי שניים עד שאבין מי נגד מי. חבל על הרכב, חבל על הטיול. ואז הגיעה למבורגיני הורקאן וכל מה שהבטחתי התאדה.

הגעתי ללונדון לקראת השקיעה. פקקים יותר גרועים מנתיבי איילון. מכוניות מיוחדות לא חסרות כאן, ועדיין הלונדונרים חולים עליהן. כל הנימוס הבריטי נעלם, מה שיוצר אנרגיה נדירה ליד הרכב. הם מצביעים וצועקים אליך כל דבר שבין 'תן גז' ל'תעשה לי ילד'. בסוף קפצתי בעצמי מהאוטו כמה פעמים וצילמתי. יש מצב שבשלב מסוים עברתי על כל הגשרים, הארמון, ביג בן, וכל מונומנט שאפשר להצטלם לידו.

בארוחת הערב אצל חבר מתברר שיש מיליון מצלמות חנייה, כך שגם עיריית לונדון תתעד את הסיבוב שלי בעיר ותשלח לי חשבון. מילא, חיים רק פעם אחת.

יום שלישי: לונדון לפורטסמות', 250 ק"מ, 8 שעות

ארוחת בוקר בעמידה בקור אנגלי בתחנת דלק. היום כבר לא על אוטוסטרדות, בכבישים מיוערים,ראות אפס. הכבישים צרים ברמה לא הגיונית, נתיב אחד, שנראה שנסלל בין שורשים של עצי ענק. מנהרות ירוקות. אני מרביץ בין הפיתולים, פתאום מגיח רכב מולי. השיט הזה דו סטרי. ממשיך ומגיע לכביש אחד עם פניות 180 מעלות. באיזה שהוא שלב אתה מפסיק לחשוב על מה עלול לבוא ממול ופשוט נוהג.

בדרך אני עוצר בפאב באמצע שום מקום. נראה כמו גזע של עץ בצד הדרך עם דלת ואפילו מקום לקשור סוסים. מסתבר שהמקום בן 300 שנה.

מוצא מלון קצת מעופש ונרדם מייד, בלי חלומות. הם לא באים כשאתה חי בפנטזיה.

מסע פרארי באיים הבריטים 458 ליד הפרלמנט בלונדון. שחף גליל, מערכת וואלה
פרארי בפרלמנט הבריטי. צ'ק/מערכת וואלה, שחף גליל

יום רביעי: פורטסמות' למרלבורו, 132 ק"מ, 5 שעות

הבוקר אין כאבים, הגוף כנראה התייאש ממני והפסיק לשלוח הודעות מצוקה. תיכננתי לעבור במעבורת לכיוון וואיט איילנד, אבל היא מלאה. מוותר וממשיך בכבישים ממש צרים ביערות, אחר כך בין חוות, עם גדר חיה צמודה לדרך. אני שורט מראה ימנית, ואחריה שמאלית. אני הולך להחליף מראות בסוף המסע הזה.

ממשיך לכיוון סטונהג'. אחד האתרים שחייבים לעבור בהם בטיול ארוך באנגליה. בעורמה אפשר להתקרב מסביב למחסומים, אבל לא להגיע ממש לאבנים, האזור מגודר ושמור כאילו זה הכור בדימונה. אבל מסתבר שיש יומיים בשנה שאפשר לגעת באבנים, ומחר יהיה אחד מהם, שבהם משתווים היום והלילה. חג הדרואידים, שבו מותר להם להיכנס בזריחה, יש טקסים. אני בכלל דרואיד רציני ומוכר בקהילה, חייב להיות שם.

אחרי ארוחת ערב מוקדמת ב"אריה האדום" אני מוצא פונדק דרכים והולך לישון לקראת הטקס בדת החדשה שלי.

יום חמישי: מרלבורו אל סמאגלרז אין, אוסמינגטון. 231 ק"מ ב-7 שעות

השכמה ב-4 בבוקר. בחוץ חשוך ומטפטף. מד המרחק בדיוק מתייצב על 55,555 מייל. מזל טוב, מותק.
בין האבנים אני פוגש אנשים יחפים, בלבוש מסורתי, מנגנים מוזיקה אקוסטית וכולם נחמדים וכולם טובים. זה היום שלהם ליד האבנים שלהם. היו שם אנשים עם דמעות, היו שם אנשים באופוריה, ובעיקר היה שם טוב. שווה ביקור.

ממשיך את הנסיעה בכבישים הצרים האלה שלהם עם הגדר החיה. אתה יודע בדיוק של מנתח מה הרוחב של הרכב ועובר מילימטרים מרכבים שבאים ממול. בהמשך עוצר ומתגנב לטירת קורפרה המרהיבה, נוהג עשרות מיילים בכבישים עם איילים מסביב בגבעות ומסיים במפרץ הסמאגלרז, במלון שנראה כאילו נלקח מסרט פיראטים ושמו the smugglers inn.

יום שישי: סמאגלרז אין אל פרוגמור, 6 שעות 170 ק"מ

היום אני נוסע על קו החוף הדרומי של אנגליה, וויילס. דרכים צרות, כנסיות, טירות, וחוף. צוקים גבוהים. מזכיר קצת את כביש מספר אחד בין סאן פרנסיסקו ללוס אנג'לס. מגיע למגדלור בסוף של איזה כביש, בקצה של העולם ומעלה רחפן לצילומים. פתאום, מלא אנגלים מבוגרים באים משום מקום, נהיה חצי מעגל. הם מספרים לי סיפורי רכב, חולי מסע בדיוק כמוני. הפרארי המלוכלכת בסוף העולם מדליקה להם מחדש כל מה שהם יודעים.

עובר בעיירה בשם טורקיז, עיירת נמל עם מיליון יאכטות וספינות דייגים. מעבורת ראשונה במסע. בעצם, יותר רפסודה, שנגררת בידי ספינה אחרת. מזכירה גשר שריון נפתח של חיל הנדסה. על הרציף לפני שאנחנו עולים עליה שוב מתאסף קהל שמופתע לראות אחת במקום כזה. העלייה למעבורת צרה כמו הכבישים שלהם, טוב שאני אחרי שישה ימי הכנה. מגיע למלון בדראטמות' רגע לפני שסוגים את המטבח.

יום 13: סנט דיוויד לאנרינדאד. 191 ק"מ, 6.5 שעות

בפרארי כשנוסעים כסאח לא מסתכלים על מד מהירות. יודעים באיזה הילוך אנחנו ולפי זה נוהגים. פניות ממש חדות זה הילוך ראשון, פניות קשות זה שני, פניות יותר רחבות זה שלישי. עיקולים קטנים או שיקיין זה רביעי. חמישי ומעלה זה כבישים פתוחים. ככה יש מלא כוח כשיוצאים מהסיבוב וגם לא נכנסים אליו מהר מדיי.

עדיין בוויילס. תכננתי יומיים ואני פה כבר שבועיים לפי התחושה. התקדמות איטית כי המקום ממש ממש יפה. איזו הפתעה נעימה. מתעורר בסוויטה מוגזמת עם חלונות ענקיים ונוף מדהים וממשיך לקתדרלה של סט דיוויד ומחפש גישה אליה לצילומים.

צלם מפונפן שנראה כמו ג'ון לנון שואל מטעם איזו חברה הגעתי, מודיע שהוא שם לצילומים עם "מותג יוקרה בינלאומי" שלא אעשה לו פרסומת, ורוצה שאתחפף. הודעתי שאני נשאר והעליתי את הרחפן לצילומים.

ממשיך אחר כך בדרך צרה ושבורה, 20 ק"מ של הילוך שני-שלישי, ואז נחל קטן. פרארי היא הרבה דברים, אבל לא אמפיבית. המצבר, המחשב וכל האלקטרוניקה די נמוכים. אני יורד מהאוטו, בודק עומק ומחליט להסתכן. היא עוברת בשלום, רק כדי להגיע מהר מאוד לגדר שבה מסתיים כביש. עדר פרות ענק חולף שם והחוואים בשוק שמישהו חוץ מהם הגיע עד לשם.

ממשיך אל פישגארד ועוד חופים, הדרך נפתחת. דווקא בעיירה שלידי אין מקום מלון, מוצא אחד 20 דקות משם, שנראה כאילו נעצר בשנות ה-70. לפחות יש תותים.

מסע פרארי איים הבריטיים וויילס. שחף גליל, מערכת וואלה
חשוב להתיידד עם המקומיים/מערכת וואלה, שחף גליל

יום 14: לאנרינדאד לטאל-אי-ללין, 120 ק"מ 5 שעות
.
היום חזרתי לגשרים שליד כפר אילאן שלידו עברתי אתמול. אחד המקומות הכי יפים בוויילס, גשרים, סכרים ענקים ודרכים מהירות ומפותלות של הילוך רביעי וחמישי. לא איבדתי אף רחפן כשעצרתי לצילומים, שזה די נס. עברתי מפל קטן ואז איזה מלשן צילם לי את הלוחיות, בטענה שאסור להרים שם רחפנים. לא יודע מה הקנס פה על רחפנים אבל אחרי שבאוסטריה חטפתי על אירוע כזה 20 אלף יורו, סף הכאב שלי גבוה.

באחד הסכרים, שני וולשים טובי לב ממליצים לי על גשר השטן, שהוא בעצם שלושה גשרים אחד מעל השני. הסיפור הוא שהשטן בנה את הראשון ואז כל מי שעברו שועבדו לבנות את השניים שמעליו. מבקש רשות לצלם שם כי זה בבעלות פרטית וגם חלאס עם הקנסות. הבעלים מותק ועף על מה שאני עושה וממליץ על איזה דרך שלא במפה, שמובילה לאיזה סכר מטורף שרק מקומיים מכירים.

עובר על הגשר כמה פעמים כדי לבלבל את השטן, וממשיך בדרך צרה תוך שאני שואל את עצמי למה אני מטומטם להקשיב לבעלים של גשר השטן, שהרי הבעלים הוא - לא משנה. בחור ברכב שטח עובר ליידי וממליץ לי להסתובב כי המשך הכביש שבור. מחליט להמשיך ונעצר בעדר פרות עם פר ענק. עוצר לרגע וגברת שם אומרת שהפר הזה נקרא רוצח הרכבים.

הסכר באמת מהמם. והכביש שאחריו עוד יותר, צר, מתפתל כשתהום לצידו. אני בין שני לרביעי, 4,000 עד 8,500 סל"ד. הגה מימין לשמאל באטרף. לפעמים שווה לקבל טיפ מהשטן. בסוף פוגש בחור שמתעניין כמה זמן לקח לי לעשות את הכביש, מסתבר שהוא נהג מירוצי ראלי. אחלה שיחה על מכוניות ושטח. במלון סטייק של החיים ולישון.

יום 15: טאל-אי-ללין לשאטו רינפה, 218 ק"מ, 8 שעות

כל מי שמכיר יגיד שסנודוניה זה הפארק הכי יפה בוויילס. חיכיתי לסנודוניה. אבל גיליתי משהו יותר טוב.

הג'נטלמן בקבלה מסתכל על התוכנית שלי ומציע לקחת דרך מערבית לסנודוניה. מתברר שמדובר בכבישים דקים דקיקים בין חוות. טועה בניווט כמה פעמים בין חוות סוסים.

ואז זה הגיע. כביש מטורף, צר בין גבעות זהובות, עליות ירידות פיתולים ותהומות בצדדים, עם ראות נפלאה. מעביר לרייס מוד, שני, שלישי, רביעי לשנייה ושלישי לשני ביחד. זה כביש של 30 בתוואי הזה, אני ב-80 קמ"ש ופתאום גדר. חושש שנגמר, ומגלה שרק צריך לפתוח ולסגור אחרי, כדי שהפרות לא ינדדו. ממשיך ועובר עוד 7 גשרים כאלה. אחד הכבישים השווים בעולם.

ליד אגם ממש יפה אני פוגש חבורה של אופנוענים. הם ממליצים לי להגיע לכביש שבין ברונבר לבאלה, הכביש עם השערים. אני מראה להם וידאו מהנהיגה והם בשוק שעברתי שם ומהמהירויות. הפרארי הזאת ראתה עולם כנראה יותר מכל אחת אחרת. אולי הייתה צריכה להיוולד כמכונית ראלי.

הכביש הראשי של סונודיה מפותל, עם נוף עוצר נשימה וללא יותר מדי תנועה נגדית. ואז כמעט שקיעה ואני מגיע לשדה ירוק מדהים שמשקיף אל אגם, והשדה קצת בוצי מדיי בשבילי. הבעלים יוצא ומסמן לי שלום, ומעודד אותי להיכנס אל השדה עם הרכב, מבטיח שהוא ממש כיפי לנהיגה ומבטיח לחלץ אותי אם אתקע. כשהם צודקים הם צודקים...הילוך שני בשדה עם קצת בוץ זה חוויה.

ישן בטירה מהאגדות.

יום 16: שאטו רינפה לדאבלין, 70 ק"מ נהיגה, 100 ק"מ בים, 8 שעות

הבוקר מתחיל בגשם רציני. מספיק להגיע ללוקר לאסוף משלוח מאמזון וממהר למעבורת לאירלנד. במכס עוצרים אותי כדי לבדוק את תא המטען. כשהם פותחים ומבינים כמה הוא קטן זה הופך לצחוקים ושיחה על מכוניות.

הים די סוער להפלגה של 3.5 שעות, אבל שורדים. מוצא מלון עם חנייה, אבל רק ל-Valet מותר להחנות. קצת שוחד ואני מחנה את האוטו בעצמי.

יום 17: דאבלין לדאבלין, 175 ק"מ 5 וחצי שעות

מנצל את הגשם ללכת להסתפר ולטיול בעיר וסביבתה. גינס, ג'יימסון, טירות וכנסיות שוות, ואיזה אסם תבואה שנראה כמו קונוס מפותל.

אני נוסע באזור כפרי. נהיה כבר מאוחר ואני חושב על כמה אני עוד צריך להתקדם לקראת מחר ופתאום נדלקת מנורת לחץ אוויר. הצמיג האחורי שמאלי מאבד אוויר ממש מהר ובפרארי אין צמיג רזרבי.

טס לתחנת דלק, ממלא אוויר ושומע את הצמיג משחרר אותו. מרוקן לתוכו תרסיס פאסט, והאוויר ממשיך לצאת. זה נהיה משחק של לקפוץ מתחנת לתחנה ולמלא אוויר ל-10 ק"מ הבאים. היעד משתנה בחזרה לדאבלין, אולי שם אצליח למצוא צמיגים במידות של הפרארי, 20R295/35. מוצא מלון צמוד לתחנת דלק מחוץ לעיר, כי בבוקר שוב אצטרך אוויר.

מסע פרארי באיים הבריטיים מעבר אריסקיי סקוטלנד. שחף גליל, מערכת וואלה
מלא עבודה בין הילוך שני לשלישי עד שהיד שלי כאבה/מערכת וואלה, שחף גליל

18: דאבלין לטינהיילי, 139 ק"מ, 4 שעות ו-20 דקות

בדאבלין אין דילר של פרארי, אבל גם לפורשה ומרצדס משוגעות יש צמיגים כמו שלי, שאולי יצילו אותי מלהתקע כאן לכמה ימים. לסוכנות פורשה המקומית יש פירלי דומים למישלן שלי, אבל נחותים ואין להם זמן להרכיב. במרצדס כלום. בסוף כמה עוד טלפונים ומגיע לבחור שיש לו מישלן מדגם קצת יותר ישן. אחרי חצי שעה הוא כבר אצלי ברכב שירות. עוד חצי שעה ושני צמיגים אחוריים חדשים ואני בדרך למעבר הרים.

עוצר בבר באמצע שום מקום. המוכרת מזמינה אותי פנימה לעמדה כזו כמו שהיו במכולות ליד הבית ספר. סנדוויץ' עם נקניק וסלט ביצים ואפונה. ויש גם פאי תפוחים ואגסים הכי טעים שאכלתי. רגע קסום מהמרפסת, יושב ורואה טיפות גשם מיקרוסקופיות מנצנצות בשקיעה כשהן יורדות על המכונית שחונה בצד הכביש. ואז עוצרת פורשה 901 עתיקה עם קירור אוויר, הגרסה הראשונה של ה-911, והנהג מתיישב לידי. מסתבר שהוא היה איזה צלם מטורף ועכשיו אנחנו מדברים על מכוניות ומסעות.

יום 19: טינהיילי לקורק, 320 ק"מ ב-7 שעות

אתמול בלילה סידרתי קצת את הרכב והיו שם ילדים מהעיירה, מנומסים כאלה, ששאלו מלא שאלות על הרכב ועל הטיול, ואז אם אפשר להסתכל ואז אם אפשר לצלם. ואני אומר להם בטח ושלא ישכחו לתייג אותי באינסטה. לאחד ששאל אם יוכל לשבת בפנים אמרתי לו 'כן, אבל רק אם כל החברים שלך שמים לי עוקב'. הפנים של הילד כשהמנוע מתניע - פרייסלס.

היום אני נוהג ופתאום נוטיפיקיישן בטלפון מאינסטה ועוד אחד ומבול. מאות לייקים ועוקבים ובלאגן. חושב לעצמי איזה גבר הילד מאתמול, הביא את כל הבית ספר. מסתבר שפרארי עם ה-22 מיליון עוקבים שלהם העלו פוסט על מסע קודם שלי בסקנדינביה - לסטורי שלהם באינסטה, לעמוד הפייסבוק שלהם ואפילו ללינקדאין. נדיר שפרארי מעריכים נהג שאינו אחד משני נהגי הפורמולה שבקבוצה. היום זה קרה לי ועוד באמצע מסע חדש.

הגשם נפסק רק ב-11. כבישים צדדים ועוד והר חום של שלכת ושדות ירוקים ופתאום כביש שבור, ושער עם אזהרות. אבל חייבים לראות מה יש בסוף הדרך. הדרך נהיית ממש גרועה ואני מסתובב כדי לחזור כשמגיע מישהו ממש נחמד ומסביר שזו קרקע פרטית ולמרות שיש שם טירה מדהימה הם ישמחו אם לא אפרסם את המיקום. הבטחתי שהסוד שמור עימי.

יום 20: קורק לסכהוול, 195 ק"מ ב 6 שעות

יוצא מהמלון, נוסע קצת בעיר ולידי ניידת לא מסומנת. שלושה שוטרים במדים, החלון של הרכב שלהם נפתח ואחד שואל על המצלמות שמחוברת לאוטו ואם בא לי לנסוע מהר לידם, לעשות חראקות. מציע לו להצטרף אלי, כדי להגשים פנטזיה של ליווי משטרתי. כמעט עבד לי.

מקורק חזרה אל קו החוף ואז מעבורת. מגיע לעיירה בשם קובה עם כנסייה ענקית, בדיוק בזמן של חתונה. מישהו ניגש אלי ואמר שראה אותי לפני כמה ימים. אנחנו בולטים בשטח וממשיכים ליום של נהיגה לצד צוקים מדהימים, שמסתיים באירים שרים בבר של מלון.

21: סכהוול לבאנטרי, 120 ק"מ ב-7 שעות

אחרי שלושה שבועות אני מגלה שכבר התרגלתי לנהוג בצד שמאל. נוסע בגשם עד שמגיע למזבח אבנים קדום. מתבלט אם לשלח את הרחפן במזג האוויר הזה. הוא מצליח לחזור אלי כמו גדול.

יום 22: באנטרי לאי ולנטיה, 219 ק"מ ב-8 שעות

יום של צוקים ואגמים וסוף סוף שמש.

יום 23: האי ולנטיה לקילראש, 290 ק"מ ב-9 שעות

קם מוקדם יוצא לדרך. קצת תמונות על הגשר שמסתבר שהוא גשר החרב הידוע לשמצה, ליד עיירת הדיג שמוביל לאי ובדרך למעבורת. ואין מעבורת. התחלנו עם האוף סיזן. צריך לעשות עיקוף ארוך, כולל נהיגה קצת חולית שיהיה גיוון לפרארי ומפרץ שנראה כאילו נלקח מהנופים בשובו של הג'די.

אחד הימים היפים ביותר שהיו, ואני מרביץ בגז ועם פינק בריפיט. אם אתם לא מכירים אותו תקשיבו לו עכשיו פילז אין מי פוקט בגרסא אקוסטית. מעבורת לפנינסולה האחרונה לפני גאלווי וכבר מחשיך.

מסע פרארי באיים הבריטיים האי שטלנד. שחף גליל, מערכת וואלה
קצת נהיגה חולית בשביל הגיוון. מי צריך פורוסאנגווה/מערכת וואלה, שחף גליל

24: קילראש לגאלווי, 180 ק"מ ב-6 שעות

ישן במלון קצת מוגזם. יורד לחנייה, מתניע ומתקבצים מסביבי כמה אוליגרכים ששואלים למה הפרארי מלוכלכת. ככה זה כשנוהגים בהן 24 ימים רצוף, אני מסביר. הם לא ממש מבינים.
.
התוכנית היום היתה להגיע לגלוואי שצפונית אליי. חשבתי לקצר, אבל אז תקף אותי ה-FOMO. אני פה כדי לנהוג כמה שאני יכול, לא כדי להגיע. קיבלתי בתמורה כבישים בלי שוליים, איים ענקיים ודרכים עם אספלט טרי שדורשות פול גז. מלא עבודה בין שני לשלישי עד שהיד שלי כאבה.

משם לכיוון הצוקים של מוהר. מגיע ואני כבר בלי בטריות ברחפן וצבא של שומרים שאוסרים להכניס את הרכב. ואני בפוליטיקות שלא היו מביישות את ביבי ועדיין אסור. ממשיך איזה קילומטר משם ומצלם תמונה של מוהר כי אני כבר שם.

25: גאלווי, 10 ק"מ בשעתיים וחצי

עצירה, פעם ראשונה אחרי 25 ימים שאני נשאר באותה עיר ליותר מלילה. פתאום הבנתי, זה הנאשוויל של אירלנד. כלומר נאשוויל זה הגאלוואי של אמריקה. רחוב אחד עם מלא מוזיקה בכל באר ותכל'ס גם ברחוב. מכל מיני כלים מוזרים דרך חלילים ועד לגיטרות ברחוב שעולות יותר ממכונית. מנצל את היום ללא נהיגה לשתייה.

יום 26: גאלווי לסליב ליג, 360 ק"מ ב-8 שעות

יום הולדת שמח לפרראר. היום חגגנו 60 אלף ק"מ של מסעות ביחד. מתעורר וישר שני אדוויל וכוס סודה עם טיפה חומץ ואני סבבה להמשיך את היום. מרחבים כתומים מסולעים, אגמים, גשרים, השתקפויות, כבישים עם אספלט מעולה וקשת.

אני מנווט לכיוון עוד טירה אחת, אבל הדרך ממש ממש צרה ודרך יער. שם הילוך שביעי במצב רטוב כדי שהמנוע לא יקבל כוח כמעט ונוגע קלות בגז, במקביל מסתכל הכי רחוק על הכביש ומנסה למצוא נתיב שבו יהיו כמה שפחות בורות. סיזיפוס לא היה על הר עם סלע ענקי, הוא נהג ב-458 על הכביש הזה עם הבורות.

פתאום אני יוצא מהיער לתוך טירה מטורפת באמצע חצי אי. עוצר ליד מנחת מסוקים ומצלם לי את הטירה והאגם והיער כשמלא רכבים מתפרצים, חוסמים לי את הרכב ופורקים אליי איזה 20 חמושים לבושים יפה. מסתבר שזה איזה מלון ממש מאובטח, ושיש שם איזה מישהו חשוב, ואני עברתי את כל האבטחה שלהם כי נסעתי בדרך ביער שאף אחד לא משתמש בה. אחרי שהבינו שאני לא מתכוון לתקוף להם את הטירה היו צחוקים וביקשו ממני ללכת משם יפה.

מסע פרארי באיים הבריטים. שחף גליל, מערכת וואלה
מנווט לעוד טירה אחת. סיזיפוס לא היה על הר עם סלע ענקי, הוא נהג ב-458 על הכביש הזה עם הבורות/מערכת וואלה, שחף גליל

יום 27: סלייב ליג לבלפאסט, 318 ק"מ ב-6:15 שעות

מכירים את הימים האלה שהכל קורה כמו שאף אחד לא מסוגל לדמיין? כל הרמזורים ירוקים, המעליות מחכות לכם? אז כזה. סלייב ליג זה המקום הכי יפה באירלנד, אולי בעולם כולו.

בוקר ואני על הכביש אל הצוקים של סלייב ליג. פתאום מחסום, 500 מטר מהתצפית הכי יפה. משום מקום בא מישהו ופתח את המנעול. דרך ברוחב 2 מטר, כשהפרארי 1.93 מטר. דרך הצוקים הכי מטורפת שנסעתי עליה. מצוק של מליון מטר נופל אל האוקיאנוס, בלי גדר בלי כלום ונוף עוצר נשימה. רק שהדרך נגמרת ואין איך להסתובב, פותח דלת ורברס את כל הדרך הזאת חזרה.

יום 28: בלפאסט לאיי אראן, סקוטלנד, 80 ק"מ הפלגה, 115 ק"מ נהיגה, 8 שעות

בוקר בבלפאסט. כמעט ופספסתי את המעבורת והיה אוטובוס שכמעט נכנס בי בצ'ק אין של המעבורת. אבל הבחורה של המעבורות שידרגה אותי לפרייוריטי ועליתי מהראשונים. בדרך כלל מעדיף לעלות אחרון, אבל היה קשה לסרב.

בהפלגה עובר שחף עם כנפיים רטובות שזוהרות בשמש, רגע של קסם. אחרי שלוש שעות אני בסקוטלנד. כביש חוף יפהפה שאמור להוביל אותי למעבורת לאיי אראן אבל יש שם שלט ענק שכתוב עליו דילייד. האיש בבוטקה אומר שיש מזג אוויר סוער מדיי, ויתכן שההפלגה תבוטל. אני ברשימת המתנה ולא בטוח שאצא היום. בסוף יוצאים.

מסע פרארי באיים הבריטיים סקוטלנד בדרך לאי האריס. שחף גליל, מערכת וואלה
חייב להיות על המעבורת הזאת/מערכת וואלה, שחף גליל

יום 33, מהאי יואיט, לאי לואיס, 230 ק"מ בכביש, 20 ק"מ במעבורות, 10 שעות

התעוררתי באי יואיט. תכננתי מסלול עם 3 מעבורות שצריך להזמין מראש, לבארה, ליואיט ולהאריס. מה כבר יכול להשתבש.

כבישים צרים של נתיב אחד, דו סטרי, עם נקודות עקיפה כל 200-300 מטר. על 20 דקות נסיעה נתתי זכות קדימה איזה 30 פעמים. זה מצחיק כי אתה קולט אותם, עוצר, והם עושים לך כזה תודה עם היד. ואז כשהם עוברים, פתיחות - ראשון שני שלישי רביעי וברקס לתוך נקודת העקיפה הבאה. הם חושבים שאני נדיב וטוב לב בלי להבין שמצאתי את האליבי המושלם לפתיחות.

מגיע למעבורת באריקסיי. מעבורת קצרה, עולה אחרון כהרגלי, ואז חונה רחוק מכולם ומסתובב לי על האונייה, מסתכל על הים מהמפלס העליון. עוגנים בבארה ונראה שאין הרבה מה לעשות, הרוב נראה כמו איזו מעברה, כנסיה נטושה, כבישים שבורים. ועדיין מגיע למעבורת בארדמהור על הקשקש. אני חושש שיש לי בעיית זמנים.

מגלה שיש תור, אחרי שמעבורת קודמת לא יצאה בגלל תקלה. ואני חייב להיות על המעבורת להאריס -ב-16:00. מתחילים להעמיס ואני הולך לדבר עם האנשים שינסו להעלות אותי בכל מקרה. בסוף הפרארי חונה על המעבורת כל כך צמוד לאיזו מסחרית שאי אפשר לפתוח את הדלת. פותח את הגג, וכולם מצלמים את הסיטואציה. כמה מכוניות אפשר להכניס במעבורת של 12 מכוניות? 21 ופרארי אחת.

מספיק עוד מעבורת ועוד דרכים חד נתיביות והמפרצים האלה. היום קניתי את מקומי בגן עדן של הזכות קדימה.


יום 34, האריס, לואיס, האריס, 300 ק"מ ב-7 שעות

אם יבוא אליכם דג זהב ויתן לכם 3 בקשות. תבקשו 458, מיכל מלא ולהיות בהאריס.
החוף המערבי של האריס זה גן עדן לנהיגות. נופים של נורווגיה, הרים, גשרים, פיורדים וכבישים סלולים עם ראות כמעט מושלמת.

יום 35, האי האריס לצפון האי סקאיי, 180 ק"מ בכביש, 50 ק"מ בים, 8 שעות

התעוררתי לבוקר שמשי. מספיק לסיים דרך מצוקית וצרה ומגיע ברגע האחרון למעבורת. ואז בסקאיי אור אחרון ופתאום תא טלפון בריטי מואר באמצע שום מקום. דרך שבורה מובילה למלון שתיכננתי, והמלון הבא שעה וחצי משם. מנווט בזהירות ביער גותי מיסטי, מין עץ כזה שנראה כמו בונזאי שבור ומעוות ומלכותי. פקידת קבלה מקועקעת ביותר, אוכל נדיר. מסתבר שהמקום היה בית ציידים של איזה לורד רציני.

יום 36: צפון האי, לפורטריי באי סקאיי, 100 ק"מ ברכב, 10 ק"מ ברגל, 7 שעות

בוקר גשום. חזרתי לתא הטלפון, היה ערפל ועננים כבדים, כל היום הזה היה ערפל כבד ומיסטי ברמות. משם נסעתי לעקבות מאובנים של דינוזאורים על חוף שחור יפהפה, ומשם למפל ואז לדרך הררית צרה, דרך מעבר הרים ואז לבריכות הפיות, אחד המקומות הקסומים בעולם. אי שהוא שילוב בין איי פארו וההרים הירוקים המסולעים שלהם, לנורווגיה עם המפרצים והמישורים והפיורדים. אחד המקומות היפים בעולם ללא ספק.

יום 37: פורטריי לפנינסולת סלייט, האי סקאיי, 283 ק"מ ב-8 שעות

היה איזה קטע בטאליסקר. מקום מדהים, יש שם טעימות וויסקי ואת כל הבקבוקים שתרצו 5-10-15-20 שנים. בצד יש שם גם תצוגה ממש מפוארת של בקבוקים של הביוקר 39, 41 ו-43 שנים, סינגל מאלט מיושנים נדירים ואני מסתכל עליהם. ואז המוכר בא ושואל איזה מהם אני רוצה. כן, בטח. כל בקבוק שם זה משכנתא. שאלתי שוב בצחוק אם יש להם משהו נדיר שאין להם בתצוגה. הוא נעלם וחוזר לי עם בקבוק של 44 שנים שנקרא יערות המעמקים. איך שהוא הוא אצלי ברכב. עד עכשיו אין לי אומץ להסתכל על החיוב בכרטיס אשראי.

יום 38, סקאיי לסקרבסטר, 411 ק"מ ב9 שעות

ים בצבעים של סערה, עובר בדרך של ג'יימס בונד מסקיי פול, הגעתי ללוך נס. יש שם מעין מפרץ שבסופו אפשר לקרוא למפלצת. שרקתי. אפילו קראתי לנלי אבל כלום. היא לא באה. נהיגת לילה אל המעבורות הצפוניות ואני מפורק ורעב אבל צריך לישון עכשיו כי מחר מוקדם מעבורת אל האי אורקני.

מסע פרארי באיים הבריטיים האי לואיס. שחף גליל, מערכת וואלה
האי האריס זה גן עדן לנהיגות. הרים, גשרים, פיורדים וכבישים סלולים עם ראות כמעט מושלמת/מערכת וואלה, שחף גליל

יום 39: סקרבסטר לאי אורקני שבאמצע האוקיינוס בדרך לשטלנד, 180 ק"מ בנהיגה, 160 ק"מ בים, 17 שעות

ממש רציתי לבקר בשני האיים הצפוניים אורקני ושטלנד. בגלל לוגיסטיקת מעבורות היה לי ספק שאספיק, אבל אני כאן, סוגר את כל האיים הבריטיים באלה המרוחקים ביותר.

באורקני אי מלא בתים נטושים והיסטוריה. שדות אין סופיים של דשא, טיפה גבעות וקצת צוקים מסביב, שקט, מרוחק צפוני. ארנבים, פרות מיליון סוגי ציפורים וברבורים. כבישים שאתם לא מבינים.

יום 40: האי שטלנד, 160 ק"מ נהיגה, 190 ק"מ בים, 14 שעות

יורד מהמעבורת ב-7 בבוקר אל נמל לארוויק, נמל ישן בגודל בינוני. קסם, אין מילה אחרת לתאר את המקום הזה. חוף סט ניניאן היפהפה, ומגדלור סאמבורג הד, על צוק מטורף הר בצורת קונוס.

יש בשטלנד שדה תעופה שהכביש הראשי עובר באמצע המסלול שלו. כמו שחוצים פסי רכבת, רק מסלול המראה ונחיתה. אם היו לי ביצים הייתי שובר ימינה וחרקות על המסלול.

מתאפק וממשיך לכבישים מושלמים ואנשים מקסימים. וכבשים כל הרבה כבשים. ופוני קטנים בגודל של כלבים. וגם כאן, השקט הזה.

יום 41: לארוויק לאם וי הייאטלנד, 201 ק"מ בכביש, 180 ק"מ בים, 15 שעות

יום שני ואחרון בשטלנד בימים כאלה שאני חייב להגיע למעבורת עד שעה מסוימת אני שם ווייז אליה מתחילת היום, כך אני יודע איך אני יחסית לזמן ההגעה אליה. אבל כאן, אני בדרך ליעד האחרון שלי באי על כביש לכיוון סטננס, אני רואה שהזמן שלי להגיע למעבורת ירד לרמה ממש מסוכנת ושאני מפספס אותה אם אני לא מסתובב מיד. מצד שני אני רבע שעה מהיעד האחרון שלי בטיול. מה עושים? המעבורת מפה יוצאת רק כל כמה ימים, וגם ככה גנבתי זמן כי אני חייב להחזיר את הרכב לגרמניה עד הראשון לחודש. בטמטומי לקחתי רישוי וביטוח חצי שנתי כי מי נוהג בחורף בפרארי.

מצד שני לקח לי 41 ימים להגיע לנקודה הזו. הסקרנות גברה ואני והפרארי עוברים לרייס מוד. צוקים מטורפים, שנראו אדומים כי הייתה שקיעה. וקשת אבן ענקית בים מאחורי אגם. כנראה שברנו את שיא המהירות בשטלנד, אבל הספקנו להגיע שנייה לפני הפלגת לילה לאברדין. המסר: אם אתם מתכננים משהו, לכו על זה עם כל מה שיש לכם. אל תפחדו מכלום ובטח שלא מעצמכם. בטוח שבדרך תראו דברים מדהימים, במיוחד בעצמכם.

מסע פרארי באיים הבריטיים אירלנד. שחף גליל, מערכת וואלה
האוליגרכים שאלו למה הפרארי מלוכלכת. לך תסביר/מערכת וואלה, שחף גליל

יום 42: 1,100 ק"מ נהיגה, 350 ק"מ בים, 26 שעות

במעבורת הגענו לאברדין באור ראשון. 2,000 ק"מ לפני עד לגרמניה, אבל זה לא באמת שאני אנהג 100 קמ"ש כל השעות האלה, נכון? 200 ק"מ ראשונים מצלמות מהירות ממוצעת כך שאי אפשר לנסוע באופן שיקצר לי את הזמן. מצד שני גם אי אפשר לעצור, כי אני חייב להגיע לגרמניה עד סוף היום מחר. מה חוץ מאשר נסיעה בכביש כזה עם הפרארי בקרוז קונטרול לא אומר שנגמרו החופש והטיול.

לידי היה איזה מרצדס חמוד ושיחקתי איתו קצת בכביש. קרוז קונטרול זה לא שאי אפשר להוריד הילוכים ולעשות כאילו אנחנו במרוץ עד 113 קמ"ש. איזה יאוש אבל נחמד עם חברים.

אחרי שלוש שעות נפסקו המצלמות השטניות האלה. לידי ב.מ.וו לבנה, אני בהילוך שביעי, סל"ד רץ עד 9,000, המנוע שואג והסאונד עובר לי בעמוד השדרה. והעולם הגיוני לי שוב לכמה רגעים. זה נגמר קצת אחר כך בשיחה עם שוטרת בניידת מוסווית, שנוזפת בי בצד הדרך ושולחת אותי לדרכי.

טועה בניווט ומגיע לדובר במקום למנהרה. וחוצה את התעלה על מעבורת ענקית, עם מיליון צרפתים שחוזרים מאנגליה ואפילו מצליח למצוא מלון פתוח באיזו עיירה.

יום 43: ניופורט לנורנברג, 700 ק"מ ב-8 שעות

מתעורר ב-8 בבוקר בלי יותר מדי שינה, אבל אני ער ויש למטה פרארי. חוצה את בלגיה, אל גרמניה, אאכן, קולון, פרנקפורט, וורצבורג, ואני שוב באוטובאן, הילוך שביעי ורק גז, ואז פקקים אני כרגע על אדים. ונוסע בין תחנת דלק לתחנת דלק עד שאני מגיע לנורנברג, ונפרד מהפרארי עם מחשבות ראשוניות על מסע יבשתי לסין ובמצב רוח אנגלי: זה לא באמת סוף המסע שלנו יחד. לכל היותר סוף ההתחלה.

מפת מסע פרארי באיים הבריטיים. שחף גליל, מערכת וואלה
מפת המסע. לאן עכשיו?/מערכת וואלה, שחף גליל
  • עוד באותו נושא:
  • פרארי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully