אחרי שבשנים האחרונות סבבה אותה חרושת שמועות בנוגע לעתידה, בג'נרל מוטורס חתכו את עניין המאליבו בהצהרה - ייצור המשפחתית הגדולה, או "מכונית המנהלים" של היצרנית יופסק בנובמבר הקרוב. בכך היא מצטרפת למהלך כללי אצל פורד וקרייזלר, שגם הן מדללות בהתמדה את היצע מכוניות הסדאן שלהן ובמקרה של פורד הפסיקה אותו כליל, זאת עקב ירידה בביקוש לתוצרת מי שנחשבו בעבר ל"שלושת הגדולים". בכך הן מותירות את הזירה לטויוטה קאמרי, הונדה אקורד, ניסאן אלטימה, יונדאי סונטה וקיה K5 (מחליפתה של האופטימה). בכך מצטרפת המאליבו לקרוז, שייצורה נפסק עוד ב-2019 ולאימפלה שנגרעה מההיצע שנה מאוחר יותר.
ולמרות ש-130 אלף יחידות שנמכרו ממנה ב-2023 הם נתון מכובד בהחלט, זה רחוק מאוד מכ-200 אלף היחידות שהיא מכרה ברוב השנים של הגלגול המודרני שלה משנת 2000 (להוציא חריגות יוצאות דופן כמו במשבר הסאב-פריים של 2007 עם 128,312 יחידות, ב-2020 וב-2021 עם השפעות הקורונה בהן מסרה 102,651 ו-39,376 יחידות בהתאמה). כל אלו אגב רחוקים לגמרי מהמספרים של הדגם בשנים 1978, 1970 ואפילו עם דעיכתו ב-1980 כמה רחוקים? בשנים האלו היא מכרה 358,636, 412,147 ו-278,350 יחידות בהתאמה.
אבל הטרנד העכשווי שמשלב מעבר להנעה חשמלית יחד עם נהירה לקרוסאוברים, שני דברים שהמאליבו היא בהחלט לא - לא השאירה לה סיכוי בטח בהתחשב בעובדה שהדור הנוכחי, התשיעי במספר הוא מוצג ארכיאולוגי במונחי תעשיית הרכב (הוצג ב-2015 ועבר מתיחת פנים ב-2019). ושלשברולט, באקלים הנוכחי בו האקווינוקס הוא הדגם הנמכר ביותר שלה - אין שום כוונה להשקיע מיליארדים בפיתוח הדור הבא שלה. את המפעל שיתפנה מתכננת ג'נרל מוטורס להסב לייצור המחליפה של הבולט.
המאליבו כאמור הוצגה ב-1964, אחת השנים הפוריות והחשובות ביותר בתעשיית הרכב בכלל והאמריקנית בפרט - פונטיאק GTO מייסדת מוסד מכוניות השרירים, פלימות' בראקודה, פורד מוסטאנג מייסדת מוסד מכוניות הפוני, שברולט שוול (שהמאליבו הייתה במקור רק רמת גימור שלה לפני שהתפתחה לדגם עצמאי). מעבר לאוקיינוס פנהארד 24, פורשה 911 ופיאט 850 ומעברו של האוקיינוס השני ניסאן סילביה. יאפ, משהו טוב מאוד עבר על העולם אז. רק אומר, גם סנדרה בולוק וקיאנו ריבס נולדו באותה שנה.
עם תצורות סדאן 4 דלתות, קופה, קבריולה וסטיישן סגורה ופתוחה. מה זה סטיישן פתוחה? את גרסת הארגז הפתוח שלה אנחנו מכירים בתור האל קמינו, שהדור השני שלו התבסס על המאליבו-שוול. המנועים התחילו ב"קטן" שהיה שישה צילינדרים בטור בנפח 3.2 ליטרים וכ-120 כ"ס ועד גרסאות ה-SS עם ה"ביג בלוק" 6.5 ליטרים V8 ו-350 כ"ס.
הדור השני של 1968-1972 שעבר שינויים מדי שנה, בעיקר עיצוביים נחשב לקלאסי ולשיא בדורות שלה. כאשר הוחלף בדור השלישי של 1973 המכונית איבדה את הקסם שהיה לה בעבר, בעיקר בשל עיצוב שהשיר המון מהמראה השרירי והכוחני שלה בעבר, השינוי נבע בחלקו בשל דרישות בטיחות פדרליות חדשות, אבל בהמשך חייו, עד 1977 הוא גם חווה את המשבר הגדול של תעשיית הרכב האמריקנית. הרגע שבו מלחמה שפרצה באוקטובר 1973 במזרח התיכון הכניסה את העולם לסחרחרת נפט, והביאה לעלייתן של המכוניות היפניות הקטנות והחסכוניות.
הדור הרביעי והאחרון בסיבוב הראשון של השם הזה חי בין 1978 ל-1983, מה שנשאר מההדר ההוא היה בעיקר השם, אחרי הקטנה משמעותית של הדגם ל-4.90 מטר "בלבד". הצלחתה הגדולה כבר לא הייתה על פוסטרים של חובבי מירוצי רחוב או נאסקר, אלא יותר בציי רכב שחיבקו את המכונית שעדיין נהנתה מההילה של השם מאליבו. היא הייתה נפוצה מאוד כניידת, מכונית ממשלתית, ציי השכרה ומונית. למעשה בדור הזה מסתתר סיפור מעניין מאוד על מוניות, חמדנות, רודן מזרח תיכוני ופלופ כלכלי נוראי (הרחבה בהמשך). ואם חשבנו שלא יכול להיות יותר גרוע, שברולט החליפה את המאליבו במכונית נוראית בשם סלבריטי וזה היה יותר גרוע ממה שנדמה לכם.
כמויות קטנות של מאליבו הגיעו לארץ מאז המחצית השנייה של שנות ה-60, בתקופה שבה מכונית אמריקנית הייתה סמל סטטוס אמיתי. אבל כמויות משמעותיות יותר הגיעו בעשורים האחרונים, לאחר ביטול שיטת המיסוי לפי נפח מנוע. זו שהפכה מכונית משפחתית זולה מארה"ב למכוניות יוקרה בישראל.
בהמשך חייה ובגלגול המודרני מסוף שנות ה-90, עם מנועי 2,400 ו-3,100 סמ"ק ואפילו 3,500 סמ"ק, ובדור האחרון אפילו עם 1,500 סמ"ק טורבו בנזין, התמודדה המאליבו מול מכוניות המנהלים היפניות והקוריאניות. ייזכר לטוב הדור לפני אחרון, עם מנוע 2 ליטר טורבו 259 כ"ס, ששימש גםן את קאדילק, והציע סוג של מכונית שרירים לעניים. מנגד הדור האחרון עם מנוע בנפח אירופי התקשה למצוא לקוחות שלא קנו קרוסאובר, ובחודשים האחרונים נמכר במבצעי חיסול ביותר מ-30 אלף שקל הנחה, ב-160 אלף שקל, זול יותר מטויוטה קורולה חדשה. כך חולפת תהילת עולם. במשרד הרישוי רשומות כעת כ-7,500 דגמי מאליבו עם רשיון תקף.
טיפה בים ביחס לקצת יותר מ-5 מיליון יחידות שמכרה המכונית הזו בגלגול המודרני שלה מאז שנת 2000 ועד שנת המכירות האחרונה שלה ב-2023.
הקומבינה הקנדית והרודן המשוגע
האם שמעתם אי פעם על ה"עיראקיבו"? סיפורנו מתחיל בשנת 1981 שלא הייתה שנה טובה לעולם (לראיה, אני נולדתי בה), אבל בשברולט קנדה שמחו מאוד לקבל הזמנה של לא פחות מאשר 25,500 מאליבו שנועדו לשמש כמוניות מידי ממשלתו של סדאם חוסיין, כן, ההוא ממלחמת המפרץ. שווי העסקה דווח ככזה בהיקף של 100 מיליון דולר, בתרגום אינפלציוני זה אומר - 343,599,559 דולר ו-96 סנט.
רגע, תשאלו בחריקת בלמים, למה ששברולט תמכור מכוניות מקנדה לעיראק? ובכן, שנה קודם לכן הוטלו סנקציות על ייצוא מארצות הברית לעיראק בשל התנהגותו של סדאם חוסיין שכללה חיסולים סיטונאיים של יריבים פוליטיים או סתם מישהו שבא לו לא טוב. בג'נרל מוטורס רצו לעקוף את הסיפור הזה והפתרון היה לספק מכוניות אמריקניות, אבל לא מאמריקה.
ההזמנה כללה מפרט מוזר ולא ממש מקובל שחיברה בין המנוע החלש ביותר בהיצע - V6 בנפח 3.8 ליטרים עם 110 כ"ס מוזן קרבורטור, תיבת הילוכים ידנית עם 3 יחסי העברה, מיזוג אוויר, בולמי זעזועים מחוזקים, בלי מפשיר אדים אחורי, מערכת קירור המותאמת לתנאים קשים עם 4 מצננים, רדיו AM/FM עם נגן קסטות, ספסל שמאפשר 3 מקומות ישיבה מלפנים, ריפודי ויניל קשיחים ועמידים, וחישוקי 14 אינץ'.
בשנת 1982, לאחר משלוח 13 אלף יחידות לעיראק, מודיעה הממשלה כי היא מבטלת את ההזמנה. התירוץ היה האיכות הנמוכה של המכוניות, לא משהו מופרך לגמרי במונחים של שברולט בתחילת שנות ה-80. ואכן, למכוניות הייתה בעיה במנגנון השילוב של המצמד, המיסבים שהתרחבו בחום גרמו לשילוב קשה של ההילוך. זו הייתה בעיה שנפתרת בקלות על ידי כיוון מחדש שלו אותו ביצע צוות של כמעט 100 טכנאים שנשלחו לשם במיוחד.
אולם מאחורי התירוץ הרשמי היה המשבר הכלכלי החריף מאוד של עיראק שנוצר בעקבות המלחמה המתמשכת שלה עם איראן. בצר לה, חיפשה שברולט לקוחות אחרים ברחבי המזרח התיכון שיהיו מעוניינים במכונית בעלת המפרט הלא שגרתי.
בשלב הזה מצאה את עצמה היצרנית "תקועה" עם 12 אלף מכוניות מיותמות במפרט מאוד לא "קנדי", שבסופו של דבר נאלצה לדחוף אותן בכוח לדילרים שנפטרו מהן במחיר של -6,500-6,800 דולר קנדי. ורק כדי להבהיר כמה זול זה היה, יצאתי לחטט במחירוני מכוניות חדשות בקנדה של 1982 - זה היה מחצית ממחירה של טויוטה סטארלט באותה עת. סופר מיני פשוטה יותר מהדרישות של תיכון אקסטרני ברהט - שעלתה 12,832 דולר.
כאן מגיע היפוך מעניין של הסיפור - המכוניות האלו שהוצעו בעיקר לעובדים, כי מי ירצה את המכונית הזו - התגלתה כלהיט לא קטן. הדילרים שבתחילה נאלצו לקבל את המכוניות גילו שהביקוש למכוניות האלו אדיר ודרשו עוד. אלא שהמפרט הטכני שלהן לא ענה על הדרישות של התקינה הקנדית (הממשלה אפשרה את המכירה של המכוניות המיותמות כדי להבטיח את החזר ההשקעה לג'נרל מוטורס), ולכן לא יכלה לספק עוד מכוניות.
במהלך השנים הפכו המאליבו העיראקיות, או ה"עיראקיבו" כפי שכונו לסוג של מכונית קאלט. לא הרבה מהן נותרו כיום אחרי שרבות פשוט ננטשו כאשר בעליהן נתקלו בצורך לתקן אותן במחיר שעלה על ערכן, אחרות הפכו לבסיס פופולרי מאוד בקרב נהגים שרצו לקנות את המכונית הזולה ביותר שיש ולשפר אותה על ידי שתילת המנועים החזקים של שברולט ולהסב אותן למכוניות דראג. מוסר השכל - אל תעשו עסקים עם רודנים, ואם אתם עושים עסקים עם רודנים - אל תתפלאו שהם תוקעים אתכם עם 12 אלף מכוניות.