במלחמת חרבות הברזל אפשר היה לראות משאיות ריו עתיקות צולחות את שבילי החול בעזה, בדרכן עם דלק ואספקה דחופה לאוגדות המתמרנות. רק עבודה עילאית של הנהגים וצוותי האחזקה של אט"ל, ולפעמים גם גרירה ממשאיות מודרניות, הצליחו לאפשר להן להשלים את המשימה החשובה. אף צבא, מתקדם ככל שיהיה, לא יכול להילחם ללא דלק, חימוש ומזון.
משאיות הריאו האמריקאיות נקלטו בצה"ל עוד בשנות ה-70 כמערך משאיות השטח שלו, שאמורות להוביל מטען ישירות אל הכוחות, לצלוח אם צריך בדרך חול ובוץ, ולנסוע בשיפועים גבוהים. הן זכו לשפע של גרסאות מקומיות, כולל עם צאי נהג ממוגנים, וחלקן אפילו שיגר טילים. אולם הן הלכו והתיישנו, צה"ל נאלץ להגביל את כושר הנשיאה שלהן, ותקציבים להחלפת המערך לא הגיעו.
ב-2017 הכריז משרד הביטחון על סוף עידן הריאו, עם הזמנת 200 משאיות שטח מודרניות מדגם FMTV. מאז נרכשו גם משאיות משומשות, אבל המספרים היו נמוכים מכדי להחליף את צי הריאו כולו, שהמשיך להתיישן בעודו ממתין לקריאה בימ"חים, מאבד כשירות כפי שקבע מבקר המדינה בגלל אחזקה לקויה. מנגד, כמו הריאו, זכתה גם ה-FMTV לגרסאות שונות, והיא משמשת למשל כבסיס לרכב הממוגן פנתר, המשמש להובלת לוחמים בשטחים.
כעת צועד מנהל הרכש במשרד הביטחון צעד לקראת השלמת המהלך, עם אישור הממשל האמריקאי לעסקת המשאיות הגדולה בתולדות צה"ל, בשווי 583 מיליון דולר. על פי מסמכי משרד ההגנה האמריקאי מדובר במשאיות 8 טון, חלפים וחוזי אחזקה. ההודעה אינה מפרטת בכמה משאיות מדובר, אולם על סמך חוזים אחרים שעליהם הודיעה אושקוש, יצרנית המשאית, מדובר בכ-1,000 משאיות, שלפי הודעת הפנטגון יימסרו לצה"ל החל משנת 2026.
ל-FMTV שיקבל צה"ל יש מנוע קאמינס בהספק של כ-300 כ"ס, תיבת 7 הילוכים אוטומטית מתוצרת אליסון, מערכת לניפוח צמיגים שנפגעו, ועוד. המהירות המירבית מוגבלת ל-88 קמ"ש.