ה-7 באוקטובר תפס אותי בירדן עם קבוצת מטיילים. כבר בשעה 10 בבוקר, היינו כולנו בדרך חזרה ממעבר הגבול באילת, לכיוון המרכז, צמודים לדיווחים המטורפים ברדיו.
אין לי, וכנראה לא תהיה לי לעולם את היכולת להבין את שעברו אנשי העוטף ברמה האישית, הטרור והאימה, הפחד וחוסר האונים. השעות הרבות של חוסר הוודאות, המחשבה על הזוועות שמסביב, הידיעה על הקורה מסביבם ולקרוביהם, זוהי אימה שאי אפשר להבין, אם אתה לא שם.
בשלהי אותו יום נוראי, צלצלתי לחבר יקר, ר', ודרשתי בשלומו. ר' הוא חבר וותיק המתגורר בנתיב העשרה, בתו נושק לחומת ההפרדה עם רצועת עזה. במשך השנים, בכל פעם שהיו הפגזות הייתי מתקשר לשאול מה קורה, ואיך מתמודדים, ואם צריך עזרה או מקום מפלט במרכז. תמיד תשובתו הייתה: "מסתדרים, הכל בסדר".
הפעם, ענה בחטף: " גיהינום - לא יכול לדבר".
בפן באישי, מאז אותו היום, ובמקביל למלחמה שפרצה, ניסיתי להיות מעורב ותומך, בכל דרך אפשרית, בעיקר עם הכוחות הלוחמים, כסייען אזרחי. תמיכה שלא הייתה קונבנציונאלית בעיקרה. מעבר למובן מאליו, ציוד ולוגיסטיקה לכוחות הפועלים ולוחמים, ניסיתי להקל על המפונים, העקורים, הפצועים שעזבו את התופת - וגם כאן, לא יכולתי שלא להתפעל ממבול התרומות של חברות וגופים, קהילות ואנשים לטובתם ורווחתם. ניסיתי לעשות בקטן, כפי שאני מבין - לרפא את נפשם בחוויות אישיות, שבד"כ נדחקות תחת העול הפרקטי של איסוף החיים וניסיונות שיקום מעשיים.
כאמור, כמה ימים אחרי, שוב ניסיתי את ר' שהיה נסער וקצר רוח. ביקשתי שנפגש. הסיפור שלו ושל משפחתו מבעית בוודאי כמו סיפורים אחרים של שורדי ה-7 באוקטובר.
ר' היה בדרכו לחוף הים, להליכה, כמו בכל יום. שער המושב לא נפתח דקות ארוכות, מה שבדיעבד הציל את חייו - כל הגולשים והדייגים באותו הבוקר בחוף נרצחו.
אחריי דקות ארוכות בשער המושב, החל מטר של מרגמות וטילים לנחות על המושב. מיד אחר-כך הבחין בחדירת המחבלים למושב מהאוויר באמצעות מצנחי רחיפה . ר', שהבין שאינו יכול לחזור לביתו במושב, הסתתר במיגונית סמוכה.
מאוחר יותר הצליח לצאת מאזור הירי באזור החממות. חבר המושב שנמלט גם הוא לאזור, חבר אליו ויחד הצליחו להגיע לממ"ד סמוך. במשך 16 שעות, במנותק ממשפחתו, בחוסר האונים ובאי הידיעה על המתרחש בשבילי המושב, היו מורטי-עצבים. כל שנותר הוא לשמוע את קולות ירי וזעקות שבר.
בשעות הערב, הגיע כוח צבאי לחלץ את ר' וחברו, אז התבשר שמשפחתו בשלום, אך הטבח היה נוראי. 21 מתושבי המושב נרצחו באותו יום, כולם מסביבתם הקרובה של ר' ומשפחתו.
יומיים לפני אותו היום, סיפר ר', הגיע חבר למושב, עם ג'יפ CJ5. כמה דקות אחר-כך, מצא את עצמו עם ביתו הצעירה שירה, רוכבים על העז הממוכנת, בשדות המושב, בשולי שדה כותנה יפיפה, השמשה למטה והרוח בשיער, מלים אבק וחיוכים גדולים.
שירה, בת 15, הייתה מאושרת. כשחזרו מהסיבוב עברו בחנייה החצר, והביטו בערגה בג'יפ המשפחתי, שחנה בחצר כבר 15 שנה ללא תזוזה. זהו הג'יפ של סבא של שירה, שהגיע בנסיעה ומאז לא זז.
ר' הבטיח כי יבוא יום והם ישפצו אותו ויחזרו לנסוע בשדות.
היום הזה הגיע ב-7 באוקטובר. באותה שיחה, מבלי לדעת מה זה אומר, הבטחתי לר' שבקרוב יכול לנסוע עם שירה בג'יפ.
שאלתי את ר' מה מצבו - אמר: "נסע לחנייה לפני 15 שנה, צריך מיכל דלק וקרבורטור".
יופי, חשבתי לעצמי כמה שבועות והג'יפ הזה יחיה מחדש.
טלפון לעוזי כדורי ורן סיטון, חברים קרובים, ולמחרת הייתה לי עגלה מדוגמת לצאת ולהביא את הג'יפ מהמושב. אורי הראל הצטרף למשימה, והיינו בדרכנו דרומה.
הנסיעה לנתיב העשרה הייתה מרגשת. זה היה חודשיים לערך מתחילת הלחימה. הדי ההפגזות נשמעו היטב. תאום טלפוני עם קב"ט המושב, והכוונה מרחוק של ר' לאן להגיע, הביאו אותי לחניית הבית ולג'יפ הקטן.
הרכב עמד זקוף ומוזנח. יכולתי לראות בחזוני איך אני רוצה שיראה. זהו הגיפ של אבא של ר' שאותו הכרתי היטב. ההתרגשות הייתה מכופלת. המושב היפיפה התגלה כמושב רפאים, ניגוד לא נתפס בין יופי פסטורלי, לבתים מחוררים ושרופים, שקט וריקנות של מוות.
העמסנו את הג'יפ ויצאנו למרכז. בתאום מראש, חבר נוסף, יוסי סנדלר, הציע מקום אחסנה וטיפול, עם ליפט פנוי ושלל כלי עבודה. ולשם הגענו.
זו הפעם הראשונה בה יכולתי להסתכל ולהעריך את הג'יפ הקטן בן ה-44. צבע אפור, עם "פטינה" אותנטית, גג ברזנט נוראי, גלגלים רחבים שהיו פעם מצופים בניקל, מושבים מרוטים, גלגל הגה של לנד רובר דיסקברי - בקיצור, אסון ויזואלי ועדיין לא נגענו במכניקה.
בחזוני ידעתי איך הוא צריך להראות - לפחות איך אני רוצה שיראה. כמו ג'יפ CJ5 שנת 1969 שנולד וחיי בארה"ב.
וכך התחיל פרויקט השיקום של ג'יפ התול"ר הצבאי לשעבר, שהיה במשפחתו של ר' מעל 30 שנה. ימים אחר-כך כבר הייתי במלוא העשייה - ניסיון לסובב את המנוע, עלו בתוהו - שנים של עמידה מתחת לסככה, לא עשו לו טוב והוא נתפס היטב.
הטלפון הראשון היה לאברהם שחם, מכונאי ציוד מכאני הנדסי כבד, חבר בעל ג'יפ אספנות המטייל איתי באופן קבוע, שילווה את השיקום המכאני של הקטן האפור עד סופו - מה עושים, שאלתי? "תוציא את המצתים ותמזוג נפט לצילינדרים, תן לזה יום יומיים".
נתתי לזה שבוע, במהלכו תלשתי את הגג המתפורר, חתכתי את הקשתות המרובעות שתמכו בו, פירקתי את המושבים, הסרתי את גוש המתכת הנוראי ששימש כפגוש אחורי, העברתי את מתקן הגלגל הרזרבי מהדלת האחורית לכנף הימנית האחורית - כפי שהיה במקור באמריקה.
ומידי פעם ניסיתי לסובב את המנוע, בתקווה לעורר אותו לחיים.
כלום - המנוע סירב לזוז.
לאחר שהסרתי את ראש המנוע, הבנתי למה הוא לא זז. שלושה מתוך ארבעת הצילינדרים היו "מרותכים" מחלודה.
הבנתי שאני בצרות.
כמה ימים קודם, פרסמתי בכמה פורומים ובעמוד הפייסבוק שלי את שאני מתכנן, וביקשתי עזרה. בתרומות, חלקים ועזרה פיזית בשיפוץ עצמו. עשרות נענו לקריאתי (רשימת תודות בסוף הכתוב), מי בתרומות של כסף, מי בחלקים ומי בעזרה אחרת.
גייסתי את אברהם שחם ואת ערן שפר, לפרויקט המנוע. אברהם התנדב מיד לעשות את עבודת השיפוץ בהתנדבות. ערן הגיע לעזרה בפירוק המנוע מהג'יפ.
כאמאל ממוסך ג'יפ בראמה שבצפון, מיד נענה לקריאתי, ותרם מיכל דלק, חישוקי מתכת מקוריים, סוויץ חשמלי להתנעה.
ב. ינוביץ, איציק אלון, היבואן הגדול והכי וותיק בארץ של חלפים לגיפים, תרם מיד קרבורטור (נדיר), ובהמשך הגה מקורי נדיר לא פחות, ועשרות חלקים נדרשים במחירים מיוחדים.
כאמור, המנוע הועבר לסדנה הקטנה של אברהם בקיבוץ לשיפוץ מלא ויסודי, הרדיאטור נשלח לשיפוץ וחידוש.
השלדה נוקתה ונצבעה, הגלגלים שנתרמו, הועברו ל"אפלון ציפויים" לניקוי חול וצביעה האבקה - בצבע לבן שמנת מקורי.
צמיגי זייתוני נעים נענה מיד לפנייתי ותרם סט צמיגים חדשים במידה R15 235/75 שהולבשו על החישוקים המחודשים.
יבגני, ריפד את המושבים כחדשים.
יוני, מ"יוני אופנועים", הזמין אותי לראות את "הנגאר החלומות" שלו המכיל אוצרות מוטוריים מדהימים, תוך כדי תרומה של שני מצברים לג'יפ הקטן - חוויה.
שבועיים מאוחר יותר, המנוע המחודש הועבר חזרה ובמבצע בזק, הוכנס לג'יפ, משלהב אותנו לראותו חי ופועם.
כמה שעות מאוחר יותר, ניעור לחיים המנוע ואיתו הרכב כולו, לראשונה מאז 2008.
בהזדמנות זו הוחלפו המצמד ושלל המוטות המקשרים בין הדוושות למכלולים. מערכת הבלמים נבדקה, וכבר באותו היום יצאתי לסיבוב בחצר המפעל ללא דוושת גז (רצפת הג'יפ הייתה מפורקת) וללא יכולת להאיץ. ההתרגשות הייתה בשיאה.
כמה ימים מאוחר יותר, הבנתי שתיבת ההעברה תקולה גם היא. ניסיון למצוא תיבת תקינה במחיר סביר העלו חרס. בהחלטה משותפת עם אברהם פורקה התיבה ונשלחה לסדנה בקיבוץ. יומיים מאוחר יותר אברהם דיווח על כך שהיא תוקנה. קוסם.
ניסיתי לא לערב את ר' בתהליך, פרט לעידכונים מדי פעם. רציתי להפתיע אותו עם סיום הפרויקט.
אחרי כמה חודשים הבנתי ממנו לאחר שיחות רבות, כי עבודה על הג'יפ הקטן תעשה לו טוב. וכך היה. הוא הוזמן למפעל ועשה את מה שהוא יודע היטב, הוא מכונאי מחונן, ו"יקה" לא מבוטל.
שירה, ביתו של ר' ידעה על הפרויקט אך לא עודכנה בפרטים כמובן, עסוקה בשיקום חייה האישיים.
כמה סמלי שכעת, שנה מאותו היום הנוראי, הפרויקט כמעט והסתיים. אני אומר כמעט, כי טיפול ושיפוץ של ג'יפ ישן, כמעט ואינו נגמר לעולם. אך אני שהבטחתי לר' שיקבל את הג'יפ הקטן, תקין, עם רישוי ומוכן לחוויות חדשות, את שלי עשיתי.
לפני כשבוע, נסענו לאסוף את שירה עם הג'יפ הקטן. אינני יודע אם אותו חיוך גדול שעל פניה, אכן מעביר את המשמעות של הג'יפ הזה בחייה. האם ההתלהבות החיצונית משקפת את הריפוי שיש ביכולתו של הג'יפ לספק לשירה ור'?
למחרת הנסיעה, ר' שלח לי הודעה שבה נאמר בין היתר: "החיוך הענק ברגעים אלו על פניה של שירה, הוא בעיקר בזכותך". לא יכולתי שלא להתרגש על אמת. בינתיים הספיק הג'יפ האפור הקטן לקבל את השם JACKY, הבימבה של שירה.
לא יכולתי להשלים את הפרויקט המרגש הזה ללא עזרתם את אנשים רבים, תורמים ועוזרים:
פתחו את ליבם וכיסם:
ציון ברוך, אילן גולדשטיין, פויינטר ישראל, גלעד אלטשולר, יוסי סנדלר, דביר שמואלי, דנדן גוזמן, צביקה כנעני, אבי דיאמנט, אייל ישראלי, אילן רוזנברג, אבי שייביץ, שי שמואלי, גרי תמיר, אורן שמאלץ, רפי מנדלבאום, שי אורן, תום וירט, חנן גולומבק, רז צפריר, עמוס ברעם, דודו עברי, עמרי כהן, רונן מיכאלי, יואב נוימן, עומר שביט, אסף קרס, דוד אוחנה.
תרמו ועזרו: כאמאל - מוסך גיפר ראמה. ב. ינוביץ-איציק אלון - חלפים לג'יפ. צמיגי זיתוני נעים. מאיר אפלון ציפויים - ראש העין. דש אלטרנטורים - ציקי צוק. ארז - סיילנאט אגזוזים ראשל"צ
תרמו מעצמם: נפתלי הירש, רן סיטון, עוזי כדורי, ארץ סיילנט, אילן גרייצר, רמי גלבוע
יצאו מגדרם בעזרה: יוסי סנדלר, אברהם שחם, ערן שפר, דביר שמואלי