שנות ה-50 היו תור זהב טכנולוגי. עידן הסילון, הפיתוחים ממלחמת העולם השנייה, הכלכלה האזרחית שנתנה גז יצרה תחושה שהגיע הרגע הנכון לממש את הפנטזיות הכי מטורפות גם בעולם הרכב. שבעה עשורים אחר כך, חלקם עדיין בגדר הבטחה, וחלקם כבר ברור כעת, לא יקרו לעולם.
מכונית מעופפת: הרעיון של מכונית שיכולה בכל רגע להמריא מעל הפקקים עתיק כמעט כמו המכונית וניסיונות ראשונים החלו עוד בימי מלחמת העולם הראשונה. הבריטים כמעט אישרו לייצור במלחמת העולם השנייה הכלאה של ג'יפ ואוטו ג'ירו, קודמו של המסוק כדי להטיס במהירות ובזול לוחמים לשדה הקרב, עד שברגע האחרון החליפו אותו בדאונים שגררו מטוסי תובלה.
הנרי פורד ביטל את פרויקט הסקייקאר שלו, אחרי שטייס הניסוי החביב עליו נהרג בהתרסקות מטוס קל וזול, הפורד פליוור, שקיווה שיהיה הפורד T של השמיים. סוף שנות ה-40 הביאו את הקונביר 118, ניסיון של יצרן מטוסים גדול להיכנס לתחום ואת האירוקאר שגררה את הכנפיים שלה, ובשנות ה-70 את המיזאר, שחיבה כנפיים של ססנה סקיימאסטר לפורד פינטו. העשור הראשון של המאה הביא את הטרהפיוגה שגררה גם היא את הכנפיים שלה, אבל לא גם היא לא הצליחה להגיע לייצור.
ברוב המקרים היו מעורבות תאונות קטלניות, רגולטורים ספקניים, ומשקיעים שהבינו את האתגרים שמסביב, בניהול ושליטה בעשרות אלפי כלים כאלה שיטוסו זה לצד זה, והצורך ברשיון טיסה לא זול. בעשור האחרון ניתן הכינוי "מכונית מעופפת" לכלי ה-Vtol, שלוקחים את טכנולוגיית הרחפנים כדי לעצור כלים מעופפים, ממריאים ונוחתים אנכית, זולים בהרבה ממסוק ולעתים אוטונומיים. זו טכנולוגיה מבטיחה הרבה יותר, אבל היא כבר 100% כלי טיס, ללא יומרה לנסוע גם בכביש ואל מסלול ההמראה.
מכונית אמפיבית: רעיון שאפילו עתיק יותר מהמכונית המעופפת, וצמח מהתסכול של נהגים באזורים מוצפים וכבישים שנחסמו בידי נהרות. את המכונית האמפיבית המוצלחת הראשונה בנו הגרמנים, כאשר פולקסווגן הצעירה ייצרה לצבא הנאצי את השווימוואגן על בסיס הקובלוואגן הצבאי, עם מדחף בחלקה האחורי. המהירות בכביש הייתה 80 קמ"ש ובמים 10 קמ"ש. 15 אלף כלים כאלה יוצרו בין 1941 ל-1944 בידי עובדי כפייה, אך לרעיון לא היה יישום אזרחי אחרי המלחמה.
דווקא בעלים של יצרן רכב אחר, משפחת קונדט (ב.מ.וו) מימנה את המכונית השטה המצליחה ביותר עד היום, האמפיקאר, שיוצרה בכמעט 4,000 יחידות במחצית הראשונה של שנות ה-60. היו לה מנוע טריומף, ארבע מקומות ישיבה, והיא הייתה יכולה לנסוע בכביש ב-110 קמ"ש ולשוט ב-13 קמ"ש. רוב המכוניות שיוצרו נבנו בין 1961 ל-1964, כאשר עד פשיטת הרגל המלאה ארבע שנים אחר כך הושלמו מכוניות משלדות שיוצרו קודם לכן, מה שמעיד על ביקוש נמוך בהרבה מההיצע.
העובדה שאחרי כל שיוט היה צריך לגרז 13 נקודות, מה שחייב גם את פירוק המושב האחורי, לא סייעה לפופולריות. וגם לא התנהגות כביש של, נו, סירה. גם ניסיונות מאוחרים יותר כמו הגיבס אקוואדה הראו שמדובר יותר על גימיק מאשר פיתרון טכנולוגי שהעולם חיכה לו עם בגד ים ונשימה עצורה.
מכונית טורבינת סילון: קונצרנים עובדים ומגיבים לאט. רק ב-1979 סגרה קרייזלר את פרויקט מכונית הטורבינה שלה, שיצא לדרך עוד בסוף שנות ה-30, והניב בתחילת שנות ה-60 חמישים מכוניות מרהיבות שנמכרו לציבור.
הרעיון היה לבחון את הקונספט של מנוע מבוסס טורבינה במכונית, כדי לנצל את הביצועים והכוח שהפגין בתחומים אחרים. לקראת ייצור סדרתי נשכר סטודיו ג'יהה האיטלקי לעצב אמריקאית קלאסית לתקופתה, קופה 2 דלתות יפהפיה.
רק שיחידת הכוח הייתה מוצלחת פחות מהעיצוב: המנוע לא היה חזק כמצופה, נזקק לתהליך התנעה מסובך, היה רועש ומאוד לא חסכוני אפילו במושגי מכוניות אמריקאיות. בטנק המערכה האמריקאי אברהרמס יש מנוע טורבינה, אבל לא באף אולם תצוגה בארה"ב.
קירור אוויר ומנוע אחורי: עוד רעיון מוצלח בתיאוריה שלא התממש במציאות. בג'נרל מוטורס התחילו לעבוד על הרעיון של מכונית פשוטה וזולה יותר, עם מנוע אחורי ללא רדיאטור עוד בסוף שנות ה-20, הרבה לפני שפרדיננד פורשה הציג לאדולף היטלר קונספט למכונית כזאת כמכונית העם הגרמני. פחות חלקים, וחיסכון במקום מלפנים היו מפתים.
ההצלחה של החיפושית עודדה את האמריקאים להוציא את הרעיון מהמעבדות ולהתקדם לייצור, מה שהוליד את השברולט קורביר העתידנית לזמנה שהושקה ב-1960. היא נראתה נהדר, אבל מהר מאוד התברר שהתנהגות הכביש שלה מזכירה יותר מטוס קמיקאזה בגלל ריכוז המשקל מאחור, והיא הפכה לאחד הכישלונות הגדולים והיקרים של תעשיית הרכב מעולם, למרות שהבעיה טופלה במהלך הייצור. היו עוד כמה ניסיונות בשנות ה-50 וה-60 בהשראת החיפושית, אבל גם פולקסווגן ויתרו על הקונספט עם הגולף של 1974. בסוף שווה להשקיע ברדיאטור ובמנוע קדמי, למען קירור ויציבות, אפילו פורשה 911 ויתרה הקונספט אחרי כל כך הרבה התרסקויות והרוגים.
שירותים במכונית: אין כמעט נהג, שלא לדבר נהגת, שלא תהו בלחץ מתישהו איך זה שדווקא האביזר הביתי הזה לא הגיע למפרט של יצרני הרכב. גם הורים לילדים שתיכף בורח להם דווקא בפקק לא הבינו איך זה שיצרני הרכב לא זיהו את הצורך הכל כך חשוב הזה. אז קאדילק, החברה שהמציאה את המתנע החשמלי בגלל קושי דומה בעידן המנואלה, חשבו על הבעיה. בפרויקט שכמעט הבשיל לייצור סדרתי ב-1947 הם בנו מכונית עם שירותים כחלק מהמושב האחורי. אבל הניסיון הציף את הקשיים: הקושי למצוא מקום למכל אחסון עבור הפסולת ובעיקר חוסר היכולת להעלים את הריח בזמן הנסיעה. למרות שהיו מאז ניסיונות לשלב שירותים במכוניות שנבנו בהזמנה מיוחדת, המנגנון הזה לא נכנס לייצור סדרתי, והשירותים בתחנות הדלק ניצלו לצערנו.