גם לכם זה קרה? התופעות המעצבנות בנהיגה

הררי ספרים, מאמרים, מחקרים ותזות נכתבו על תסמונות רפואיות, פיזיות או נפשיות - החל משטוקהולם ועד מינכאוזן, נראה שאין ממש תחום התנהגות שלא זכה לאיזה סינדרום שמתאר תופעה מסוימת או תחושה המתעוררת במי שחווה אותה. אז מסתבר שגם בנהיגה, הפעולה היומיומית שרבים כל כך מבצעים על בסיס קבוע יש כמה סינדרומים. ולמרות שאתם הייתם בטוחים שזה קורה רק לכם - תתפלאו - זה ממש לא ייחודי לכם.

אז ישבנו ואספנו את כל התופעות האלו, נתנו בהם שמות, סימנים ובעיקר הוכחה שתוכלו להראות לכולם ולהגיד "הנה, אתם רואים, זה לא רק אצלי ככה".

כבר עברתם על כל התחנות, בכולן משמיעים את אותו דבר, אומרים את אותם דברים ואתם מזמזמים כבר כל פרסומת לדיור מוגן שיש. ואז מגיע הרגע שחיכיתם לו כל הדרך - הגעתם. רק שבדיוק אז ברדיו מתחיל השיר שאתם ממש אוהבים, או מי שעולה לראיון זה בדיוק מי שאתם רוצים לשמוע מה יש לו לומר בדיוק כאשר הגעתם ליעד ואתם צריכים לצאת מהרכב. מה עושים? נשארים לשבת במכונית לשמוע כמו איזה מוזר? דילמה.

הגעתם לסופר, לקניון, איצטדיון הכדורגל או חוף הים. מגרש החניה עמוס מקצה לקצה. אתם עושים סיבוב אחד, שניים, שלושה, יורדים עוד קומה ועוד אחת, בטוחים שעוד קומה אחת למטה כבר תמצאו מאובני דינוזאורים על הקירות ונפט ברצפה. כבר קיללתם את כל בעלי מכוניות המיני שגורמות לחניה להיראות ריקה ואז אתם רואים שיש שם איזו פיקנטו. אבל הכל תפוס ואתם נשברים ומחלטים לחנות בקצה המגרש, אחרי האספלט בכורכר, על יד הקיר שצבוע רק בצד אחד והצד השני שלו הוא בלוקים חשופים וריח של שתן, ליד המכונית שיושבת על בלוקים כי גנבו לה את הג'אנטים.

וכך בעוד אתם יוצאים לצעדה הארוכה בדרך לכניסה של הקניון, החניון או המעליות, מקללים את כל המנוולים שתפסו שתי חניות, שעמדו עקום, שסתם יושבים במכונית ולא יוצאים כבר מהחניה שלהם (האם הם חווים את סינדרום השיר המעולה?), מתפללים שתחזרו למכונית שעדיין שם על צמיגיה המקוריים ובלי הריח של אתם יודעים מה, ממש רגע לפני הכניסה אתם רואים אותה - פנויה לחלוטין - חניה ריקה. תזכרו - לפעמים זה בסדר לקלל.

הכביש פנוי לחלוטין, אלו רק אתם והנהג שלפניכם. אין מכונית באופק, אין עיקול, פיתול, רמזור או כל סיבה לשנות את המהירות כשהנהג לפניכם פשוט אחת לכמה שניות לוחץ על הבלמים, לא מצליח לשמור על מהירות אחת קבועה וזז בין האצות פתאומיות לבלימות חסרות פשר. אגב, דווקא במקרה שלהם יש תסמונת שכן מוכרת בשם "תסמונת הדרך הפנויה" שבה יש נהגים שנתקפים חרדה למראה כביש ריק.

כולנו כבר הסכמנו איפה צריך להיות האיתות, הצופר, הכפתור שמדליק את תאורת תא הנוסעים וזה שאין לאף אחד באמת מושג מה עושה הפונקציה TA ברדיו של המכונית. אבל כאשר זה מגיע למיקום פתח מיכל הדלק, העולם פשוט לא מצליח להחליט איפה לשים את הדבר הארור הזה. וכך אתה כל פעם תמצא את עצמך חושב פעמיים אם פתח המיכל אכן בצד ההוא של המכונית. ואז תיזכר שמישהו אמר לך שתמיד יש חץ קטן ליד הציור של משאבת הדלק בלוח המחוונים שמראה איפה הוא - נחש מה - זה יהיה בדיוק בצד ההפוך לזה שכבר נכנסת אליו.

אתה מכיר את הדרך, גם החבר שלך יודע שאתה מכיר את הדרך, כי כבר נסעתם יחד מהעבודה עשרות פעמים - זה לא משנה. כי גם כאשר שניכם יודעים את זה ומערכת הניווט עובדת - אלו הסובלים מסינדרום ה-GPS האנושי פשוט לא מצליחים להתאפק מהלגיד לך "שמאלה פה", "אחרי הכיכר אתה לוקח ימינה ושוב ימינה בפניה הראשונה" - סתמוווו!

התנועה כבדה, כולם תקועים על שני הנתיבים האלו בדרך לשום מקום, אתה תוהה אם יש טעם להמשיך בדרך הביתה או פשוט לעשות פרסה ולחזור למשרד, גם ככה עד שתגיע תצטרך לצאת חזרה. ואז מגיע הדביל. אתה מזהה אותו רחוק במראות, מנסה לעבור נתיבים בלי הפסקה, חותך מהצד, נדחף לשם ולשם. יורד לנתיב הפנייה ימינה כדי לחתוך לראש התור ברמזור. הוא עוקף גם אותך, ממשיך בתמרונים לשום מקום ומרוויח עוד שני מקומות בפקק שהולך ומתארך. אבל אז מגיע העונג הצרוף להגיע לצומת, להסתכל הצידה לאט לאט ולנעוץ עיניים בדביל שהתאמץ לעקוף את כולם, רק כדי לעמוד לצידך ברמזור.

"הנה היא, ראיתם?" אתם מכריזים לנוסעת או הנוסע לידכם כאשר השברולט האדומה שוב פנתה אחריכם במעגל התנועה. "הוא אחרינו מאז שיצאנו מתחנת הדלק, הוא עלה איתנו לכביש החוף ועכשיו גם הוא פנה פה", כאשר אתם משוכנעים לחלוטין שמכונית מסוימת עוקבת אחריכם ונוסעת בדיוק לאן שאתם נוסעים. הרף העליון הוא כאשר אתם אפילו מתחילים לחשוב על להקיף מעגל תנועה פעמיים כדי לבדוק מה הוא יעשה. המהדרין יהרהרו גם בכניסה לחניון, המהדרין הפרנואידים יחפשו אחד עם מצלמות אבטחה בכניסה. אתם יכולם לזלזל, אבל אדם שנוסע בשברולט אדומה הוא אדם שאין לו מה להפסיד...

הוא לא בטוח למה, אין לו מושג למי, אבל הוא היה חייב לצפור. לכם אין מושג למה הוא עשה את זה, למי הוא התכוון ומה הוא רוצה. אבל הם לא יכלו להתאפק משהו לא מצא חן בעיניהם, ביום יום הם גם אלו שלא מסוגלים לסתום את הפה וישתפו את כל מי שעומד איתם בתור בסופר ש"נו, מה יהיה, למה לא פותחים עוד קופה?" - אז אדוני, גברתי, הכל בסדר, כולם שמו לב שאתם אידיוטים - לא צריך לצעוק את זה.

אנחנו בנובמבר, אז שימו לב, כי זה עומד לקרות ממש בקרוב. עם הגשם הראשון, הפעם הראשונה ממש שהכביש יהיה רטוב. עשרות או מאות נהגים סביבכם ייכנסו לפאניקה מוחלטת, משוכנעים לחלוטין שהמכונית שלהם עומדת בפני סכנת החלקה וודאית והתהפכות ספונטנית לתהום דימיונית ועוברים לקצב נהיגה איטי להחריד, מפעילים את המגבים במהירות המקסימלית ובמקרים קיצוניים לוקים בסינדרום המצערת המשוגעת (ע"ע).

דפיקות הלב בואך היסטריה כאשר אתם עוברים מאחורי רכב כשהאור הלבן נדלק עם השילוב
לרוורס ואתם רואים את עצמכם נדרסים למרות שהרכב בכלל לא זז. מתחרה רק בחרדה הנוראית כאשר המכונית לפניכם בתור לכניסה של הקניון או החניון מכניסה לרוורס בלי סיבה נראית לעין והיד שלכם כבר מתמקמת באמצע ההגה, נכונים להיכנס לסינדרום הצופר (ע"ע).

הרגע הזה שבו אתם אוכלים את הלב על זה שלא נתתם להוא להשתלב, שלא שמתם לב שיש שם מישהו במעבר החציה, שעברתם נתיב בלי לאותת, שהשלולית השפריצה מים על הולך הרגל. טיפ: לפעמים להוציא יד, לבקש סליחה ולחייך עושה את כל ההבדל.