על פי הנתונים האחרונים של אגף השיקום בחלוף קצת יותר משנה של לחימה בחזית הדרום והצפון נקלטו יותר מ-12 אלף פצועים ופצועות. רבים מהם, כמה עשרות, הם קטועי גפיים ואלו מצטרפים לפגועי גפיים רבים אחרים טרום אירועי חרבות ברזל. אלו מצטרפים למאות רבות של בעלי מוגבלות כזו או אחרת של שימוש ברגליים כתוצאה מתאונות, מחלות ועוד, אני יושב מול אחד מהם.
"אתם פשוט לא מבינים ולא יכולים להבין מה זה שטח עבורנו", מסביר לי דרור כהן, "אני יכול להגיע לשטח, לעמוד על קצה השביל, אני מסתכל על השטח, השטח מסתכל עלי - אבל שם זה נגמר" כמו משה רבנו שניצב על ההר מביט אל הארץ לא נכנס אליה.
וכהן הוא לא מישהו שקל לעצור מלעשות משהו. טייס F16 שנותר משותק ממותניו ומטה בעקבות תאונת דרכים, השתקם, חזר לשירות, השתחרר, היה מייסד משותף של עמותת "אתגרים" ולא ממש נתן למגבלה הפיזית שלו לעצור אותו לרגע מהגעה להישיגים שגם אנשים עם שתי רגליים ואולי גם ארבע או שש רגליים לא היו מגיעים אליהם. זה כולל שתי מדליות זהב ומדליית כסף אולימפיות בשייט, ועיסוק בשלל ענפי ספורט אתגרי - בהם גם נהיגת מירוצי שטח. גם שם כמו ההגעה לאולימפיאדה, הוא כיוון הכי גבוה, הכי מטורף - והשתתף פעמיים בראלי הקשה בעולם, הפריז דקאר - בעל המוגבלות הראשון לעשות את זה. "ברגע שפגשתי את הכלי הזה, הבנתי שזה בדיוק מה שיכול להחזיר אותי לשטח".
כאשר הוא אומר "הכלי הזה", הוא מתכוון ליצירה שדרור ואני מביטים בה יחד עם שלמה וכפיר מבורך. כל אחד מאיתנו מביט בה באופן אחר לגמרי, דרור בעיניים נוצצות, אני בסקרנות ותמיהה ושלמה וכפיר בגאווה ענקית.
ניסיון להבין מהם מתי מתחיל האירוע של כלי הרכב המוזר הזה שולח אותנו הרבה שנים אחורה. עוד מהילדות של כפיר, אז התנסה בבניית שלל כלים כאשר אבא שלמה תורם מניסיונו וכשרונו. השנים עוברות ואז מתוך התבוננות והיכרות עם בן משפחה בעל מוגבלות תנועה שהתקשה לנוע בסביבות המושב ובשבילים עם כיסא הגלגלים שלו, מתחילים השניים לנסות להבין אילו פתרונות ניידות ניתן לספק לבעלי מוגבלויות. וכך ב-2018 השניים מתחילים את המסע, אבל בנקודת פתיחה שונה מאוד מזו שאתם רואים בתמונות. זה היה פולאריס ריינג'ר 500, טרקטור משא צנוע שוויתר על מנוע הבנזין לטובת מנוע חשמלי שהיה סוג של מעבדה ניידת להתנסות בסוג כזה של הנעה. מאוחר יותר נוסף לו גם מנוע בנזין שפעל כגנרטור מאריך טווח כאשר המטרה היא לבנות רכב אמין, עם יכולות גבוהות ועלויות אחזקה נמוכות. אגב, גם פולאריס העולמית התנסתה בבנייה של גרסאות חשמליות לריינג'ר, וכמו שלמה וכפיר - גילתה שזה פרויקט מורכב ליישום.
בחזרה לשולחן השרטוט, או אפילו רגע לפני השרטוט. השניים יושבים לנתח ולמפות את שוק כלי הרכב שמציעים נגישות לשטח. הם מגלים לא מעט פתרונות, חלקם מעניינים מאוד. אבל מוצאים גם "שטח מת" בתחום הזה - כלי שמאפשר את התנועה בשטח אבל לא מצריך וויתור על כיסא הגלגלים בתנועה בו. או כמו שדרור מיטיב להסביר: "גם אם יש כלי לשטח, אבל אני צריך לעבור מהכיסא אליו, ומישהו צריך לקחת את הכיסא ולהעמיס אותו, ואז כשמגיעים לאן שהוא בשטח צריך לפרוק אותו ואני עובר לכיסא ואז חזרה בכל פעם שרוצים לעצור, זה הופך הכל למסובך".
בשלב הזה, כפיר כבר נשאב לפרויקט, מוותר על משרת המהנדס שלו באלביט ותחת חברה שהקימו "ב.א.כ טכנולוגיה" הוא מעביר 7 חודשים בשרטוטים של הדגם ועוד 8 חודשים בבניית אב הטיפוס של הכלי שמקבל את השם AMV (Accessibility Modularity Vehicle). כאשר הליבה שלו היא בבנייה עצמית, אבל במכלולי המעטפת כמו בולמים וכו' השאיפה הייתה להשתמש כמה שיותר במכלולי מדף, כמו הזרועות הקדמיות למשל שהגיעו מטרקטורון ארקטיק DVX.
אנחנו כבר בשנת 2022 לשלמה וכפיר ברור שיש פה מוצר שקודם כל עונה על צורך אמיתי שקיים ועונה עליו בצורה טובה מאוד ואפילו מציע מעטפת שימוש שיכולה לפנות לא בהכרח לבעלי מוגבלויות, אלא גם כלי פנאי חשמלי, קטן ומהנה גם לציבור הכללי. פטנטים נרשמים על הכלי וכל מכלול נפרד שפותח לטובתו. את ההזדמנות העסקית הראשונה הם פוגשים בדמות בחור שהקים חברת טיולי שטח לבעלי מוגבלויות, מבחינתו ה-AMV הוא הפתרון המושלם. מכאן מתגלגל תהליך של תמחור ראשוני, ניסוח חוזים והפרוצדורות הרגילות, אלא שאז עולה שאלה פשוטה - מה התקינה של הכלי? כלומר, כיצד הדבר הזה מוגדר. לא נושא שולי כאשר צריך לבטח את הפעילות למשל. הנחת המוצא הראשונית אמרה שנכון יהיה להגדיר אותו כ"רכב תפעולי", אלא שבמקרה כזה, הוא מוגבל לתנועה אך ורק בתוך מתחמים מוגדרים. מכאן מתחיל מסע שהוא לא פחות מאשר חובק עולם פשוטו כמשמעו כדי להבין מה הם בעצם בנו.
התחנה הראשונה הייתה במשרד התחבורה, הם היו מבינים, מתחשבים, אפילו די חיוביים. אלא שדבר אחד היה ברור - לרכב כזה, שאינו קלנועית, אינו טרקטורון, טרקטור משא, קורקינט - למעשה לא עונה על שום קריטריון מוכר, נדרש שינוי חקיקה ראשית. במילים אחרות, הגדרה של העסק הזה מהיסוד וזה אירוע שבמקרה הטוב עשוי לקחת שנים. ההרחבה של הגדרות כלי הרכב הזעירים שהתחילה בשנים האחרונות עם קורקינטים בעלי 4 גלגלים לשטח כמו מיה דיינמיקס וריידר, כלי רכב זעירים בעלי כידון לתיירות עירונית, אפילו אופנועים בעלי שלושה גלגלים כמו אלו של הארלי דיווידסון עברו - אבל ה-AMV פשוט לא הצליח להתאים לשום תקינה מוכרת. "אם תצליחו להביא אישור מאירופה שהוא עומד בתקינה כלשהי שם, אנחנו נכיר בה" אמרו להם במשרד התחבורה כהצעה למסלול המהיר ביותר כדי לאפשר לכלי הזה להפוך מאב טיפוס למשהו שבאמת יטפס על שבילים בשטח.
ואם מישהו חשב שלצאת ולהשיג תקינה אירופית זה דבר פשוט, תחשבו שוב. במשך 10 דקות אני יושב ומנסה לא לאבד את הדרך כאשר שלמה וכפיר מפרקים את נבכי הבירוקרטיה בכל מדינה בה ניגשו להשיג תקינה. מכיוון שלא תמיד הצלחתי, נפשט לכם את הסיכום באופן שמבהיר את המשמעויות הכלכליות באירוע. ההערכה היא שעלויות הפקת התקינה שנעשית בין השאר על ידי מעבדות רכב מקומיות (ליבקו הישראלית) ובחו"ל (איטליה, גרמניה וארצות הברית) עומדת על כ-300-500 אלף שקלים, בהתאם למורכבות הכלי, כמה הוא נשען על תקדימים ועוד. לאלו צריך להוסיף את עלויות המעטפת של התהליך - שכירת משרדים, משכורות לעובדים, ציוד וכו'. בשורה התחתונה זה אירוע שמאמיר לאיזורי מיליון השקלים וצפונה - בקלות.
ובשלב זה אני מרגיש שעוד מונח תקינה או הליך מנהלי אחד ישברו אותי, אנחנו פונים לפגוש את חתן השמחה - הכלי המדובר. הדבר הראשון שעולה בראש זה המראה התכליתי שלו, כדרכם של אבות טיפוס - אתם חושבים קודם כל על הפונקציונליות ולא על האסטטיקה. אבל דווקא המראה החשוף של כל המכלולים, והפוזה של תוצר ליל אהבים בין אופנוע שטח, טרקטורון, באגי וכלי עבירות דווקא מתאימים לתפיסה הכללית שלו כמשהו שאין, פשוט אין דומה לו.
ההנעה היא כמובן חשמלית, ארבעה מנועים המותקנים בטבורי הגלגלים מסדרים לו גם הנעה כפולה וגם מונע סבסוב של הגלגל הפנימי בפניות או במעבר מכשולים בשטח מכיוון שאספקת הכוח היא ישירה ולא דרך דיפרנציאל. כל אחד מהם מספק בין 1,500 ל-2,000 וואט פיק ובסך הכל 5.8 קג"מ (כשל אופנוע 500 סמ"ק ממוצע לשם ההשוואה). סוללות 78 אמפר-שעה ו-48 וולט מספקות את האנרגיה.
נתון הטווח הרשמי לא קבוע, אולם נע באיזור 35-40 ק"מ בתלוי באופי השימוש, אם כי בסופו של דבר מסביר לי שלמה, ניתן "לשחק" עם גודל הסוללה בהתאם לצרכים או הנכונות להתפשר על משקל גבוה יותר וגם נושא המחיר. אגב, כרגע זה אולי פחות רלוונטי לאור המרחק בינו לבין שיווק בפועל, אבל רק כדי לקבל מושג, כלים שמזכירים את ה-AMV בהיבט של כלי שטח המותאם לבעלי מוגבלויות, אם כי רובם המוחלט רחוקים ממעטפת היכולות של הכלי הזה, עולים כ-20-24 אלף דולר. מבחינת שלמה וכפיר, מחיר היעד שלהם נמצא הרבה מתחת לסכום הזה.
החלק המעניין יותר בכלי לא נמצא בתחום ההנעה, אלא בתחום ההעמסה. שכן מקו הכידון ואחורה, המבנה שונה מכל דבר שנתקלתם בו, זו למעשה מעין "פלטה" שבאמצעות מערכת פניאומטית מנמיכה את עצמה לגובה הקרקע ומשמשת כרמפה עבור כיסא הגלגלים. לאחר העליה, מקובע הכיסא למקומו באמצעות בוכנות הנתפסות על הכיסא עצמו וחגורת בטיחות שגם היא מרתקת את הכיסא והמשתמש למקומם. כמובן שיש גם אפשרות להתקין מושב רגיל ולהשתמש בכלי גם ללא כיסא גלגלים.
אני נכנס ראשון והסבר התפעול של כפיר מסתכם ב"זו המצערת, זה הברקס, כאן בוחרים קדימה, ניוטרל או רוורס - סע אחרי". וכמה פשוט, ככה קל גם להתחבר לכלי הזה ולשליטה בו. תוך כמה עשרות מטרים אין שום בעיה להחיל לבדוק איך הוא זז על המתלים, לקבל ביטחון ביכולת גיהוץ המהמורות שלו ותוך כמה מאות מטרים להתחיל להשתעשע בכך שהגבלה שלו ל-60 קמ"ש עושה לו עוול.
המשקל של הגלגלים שמכילים כאמור את המנועים, שלמעשה לא משוכך באמצעות הבולמים, מה שמכונה "משקל בלתי מוקפץ" מצמיד אותם לקרקע מאפשר להם לעקוב ולשמור מגע עם השביל גם במעבר על חריצים ובורות. וגם כאשר הם מגיעים למכשול משמעותי הבולמים והזרועות הקדמיים מנטרלים אותם די בקלות. גם בשינויי כיוון העסק נשאר מפולס להפליא, יש את הנטייה הטבעית להשעין את הגוף פנימה לתוך הסיבוב כמו בטרקטורון, אם כי מבינים מהר מאוד שזה מיותר.
למרות שמדובר באב טיפוס שכנראה פורק והורכב יותר מאשר ממשלות בישראל, העסק מעניק תחושה מאוד מוצקה, מהודק, לא מתפזר. גם מול עליות תלולות כאשר אני מפנה את הראש לכפיר ומוודא שהוא התכוון לקיר הזה מולי והוא מגיב ב"קח עוד תנופה - שתגיע מהר לקפיצה" - זה פשוט עבד מצוין.
אחרי עולה דרור, פירוק של המושב הרגיל וקיבוע של כיסא הגלגלים ואנחנו יוצאים לעוד סיבוב. על השבילים הפתוחים דרור מדהיר את הכלי, מכשכש בהיגוי שלו מצד לצד, מפליק אותו להחלקות זעירות של החלק האחורי. גם בכניסה לפניות הוא כמעט לא משחרר את המצערת, סומך לגמרי על היציבות שלו ולמרות הפרצוף הקשוח ומשקפי השמש, רואים שהוא מחייך שם בפנים.
כשאנחנו מחזירים את הכלי לחניה, אני פתאום מבין כל כך הרבה יותר טוב את מה שדרור תיאר בבוקר, העניין הזה שדבר שנראה לנו כל כך טרוויאלי ורגיל הוא דבר לא פשוט לבעלי מוגבלויות, משהו כמו טיול בשביל קק"ל, ירידה לחוף הים, או אפילו יציאה לסיבוב עירוני בלי תכנון מפורט של נתיב הנסיעה על פי הנגישות סביבו - שהופכים פתאום למובנים מאיליהם - זה מעביר את התוצר הזה להיות משהו שחורג מכלי רכב רגיל.
אנחנו הרי מסקרים פה מכוניות, אופנועים, אפילו כלי מיקרו-מוביליטי שונים. חלקם נמצאים בקצה החוויתי של הנהיגה, כלי כיף ייעודיים. חלקם הם יישומים פרקטיים ויומיומיים. אבל אני לא חושב שיצא לנו לסקר פה כלי רכב שהוא קצת מכל אחד מהם, אבל בעיקר משהו שאי אפשר לומר על אף כלי רכב - שהוא ערכי. שיש בו לא רק פתרון תחבורתי גרידא, אלא משהו שיכול לשנות חיים, וכאשר אני מביט על הרשימה הארוכה והמתארכת של חיילים שהחיים שלהם נעצרו ברגע ויכולים לקבל בחזרה משהו כל כך גדול כמו עצמאות - מכשול בירוקרטי הוא הדבר האחרון שצריך לעצור את זה. משרדים ממשלתיים ידעו להתגייס בשנה הזו ולשנות סדרי עולם, הכלי הזה הוא סיבה מצוינת לעשות את זה שוב.