מבין כל המדינות המערביות, בארה"ב יש את שיעור ההרוגים בתאונות דרכים הגבוה ביותר: 12.9 ל-100 אלף תושבים. זה יותר מאשר מקסיקו, קזחסטן, קירגיסטן ואפילו רוסיה. ברוב מדינות אירופה המערבית שיעור ההרוגים בתאונות דרכים לא עולה על 4 ל-100 אלף תושבים. במדינות במזרח אירופה השיעור עומד על 6-5. בקנדה, השכנה מצפון של ארה"ב, הוא עומד על 5.3 בלבד.
אז למה בארה"ב שיעור ההרוגים בתאונות דרכים כל כך גבוה? אולי בגלל שככה בנו את המדינה.
ב-1961 הסופרת והעיתונאית ג'יין ג'ייקובס פרסמה את ספרה המפורסם "מותן וחייהן של ערים אמריקניות גדולות". לפי ג'ייקובס, בשם "הצמיחה הקדושה", פרברים נבנו כדי לאפשר להמונים להגיע אליהם מהעבודה בעיר עם מכוניות.
הפרברים הללו נבנו ככה בדחיפה רגולטורית ממשלתית ובתמיכה של תעשיית הרכב האמריקנית והתאגידים הגדולים ביותר במשק האמריקני (הם אלו שהכי נהנו מהם). מי שפחות נהנה מהם הם העסקים המשפחתיים והקטנים שקרסו בגלל הוול-מארט (שם קוד למרכז קניות או אאוטלט גדול) בקצה העיר, שהציעו בו מחירים זולים בהרבה מאלו שברחוב הראשי, ואליו אפשר היה להגיע רק עם רכב.
ג'ייקובס, בסדרת מחקרים, תחקירים והבחנות, מראה בספרה איך הקהילתיות באמריקה חוסלה בגלל הדחיפה הממשלתית הזו לבנות "פרברים" שמבוססים על תחבורה כבישית בלבד. היא מראה כיצד צפיפות, "עיניים על הרחוב" (התחושה שאנשים אחרים רואים אותך ברחוב) וקהילתיות, יוצרות ביטחון שבתורו מוביל לתרבות דינמית ויצירתית - ואלו כל הדברים שבארה"ב פשוט ויתרו עליהם בשביל ערים שאפשר לנוע בהן רק עם רכב. כיום אנחנו יודעים הרבה יותר טוב גם מה הנזק הנפשי של בניית הערים הזו (לפי נתוני הדיכאון ו"מוות מייאוש" בארה"ב) וגם מה הנזק האקלימי הכביר של הפיכת הערים לתלויות לחלוטין ברכב הפרטי.
למרות ההשפעה התרבותית האדירה של הספר, המנהיגים בארה"ב המשיכו - בלחץ התאגידים הגדולים, שהם גם התורמים הגדולים לפוליטיקאים האמריקאים - לטפח את גישת הכבישים והפרברים.
לפי מחקר של Transportation for America, גם ממשל ביידן לא שינה את הגישה ההרסנית הזו. מאז חוק התשתיות העצום בשווי 1.2 טריליון דולר שעבר ב-2021, רוב הכסף הושקע בשיפוץ כבישים, נמלים וגשרים ורק חמישית מהכסף הזה הושקע בתחבורה ציבורית.
מחקרית, הוכח שהשקעה גדולה בהרחבת כבישים לא פותרת את בעיית הפקקים ותאונות הדרכים לטווח הארוך - אבל, כאמור, ההשפעה של חברות הרכבים וחברות הנפט על הממשל האמריקאי היא משמעותית ואף חוקית (לפי חוקי הלובינג וגיוס התרומות של הפוליטיקאים האמריקאים).
בישראל, החוקים לא מאפשרים השפעה חוקית כזו של התעשיות על הממשל, אבל זה לא אומר שזה לא קורה.
לפי דוח חדש של האוצר, מיסי הקנייה על דלקים ורכבים ב-2022 היוו 77% מסך כל ההכנסות ממסי הקנייה בישראל. מס הקנייה על בנזין וסולר שרובם נצרכו בידי נהגי רכב פרטי, הניב יותר מ-18.5 מיליארד שקל, ומס הקנייה על רכב חדש "הכניס" לקופת המדינה 13.5 מיליארד שקל. בסך הכל מדובר על הכנסות של יותר מ-32 מיליארד שקל. לפי הערכות, הכסף הגדול הזה מונע מעבר משמעותי יותר של ישראלים לרכבים חשמליים נקיים יותר, על ידי סבסוד או הטבות מס על רכישתם - משהו שקורה בכל העולם המערבי.
ייתכן שהכסף הזה גם מנע בעבר השקעות נרחבות יותר בתחבורה ציבורית בכלל ותחבורה ציבורית מסילתית בפרט - כי זאתי חשובה לאינטרסים הציבוריים ולא לאינטרסים הכלכליים של חברות התשתית ועשירי המדינה.
כשמסתכלים על מספרים מעבר להכנסות מסים, מגלים שהתלות של המדינה בהכנסות מרכבים ודלקים מובילה להפסדים כספיים, וגם לבעיות חברתיות וסביבתיות. אם רק נכניס למשוואת ההכנסה של דלקים ורכבים את העובדה שהפריון של הישראלים נפגע בצורה קשה מפקקים ועומס תנועה, נגלה שישראל פשוט מפסידה כסף מעידוד האוכלוסייה להשתמש ברכב פרטי.
קודם כל, הפריון של הישראלים נפגע בצורה קשה. לפי מחקרים, שחלקם הובאו ממרכז המידע והמחקר של הכנסת, העומס בכבישים עולה למשק בלפחות 40 מיליארד שקל בשנה (אובדן שעות עבודה ופנאי, זיהום ותאונות דרכים). לפי הערכות מ-2019, ב-2030 הפגיעה הזו תגיע לאובדן הכנסה של 70 מיליארד שקל. אז כבר עכשיו, העובדה שישראל היא מדינה שדוחפת את אזרחיה להשתמש ברכב פרטי - עולה לנו עשרות מיליארדי שקלים בשנה. ישראל היא אחת ממדינות ה-OECD עם פיריון העבודה הנמוך ביותר במערב.
והנזק, כמובן, הוא לא רק כספי. הוא בעיקר סביבתי ובריאותי.
לפי מחקר של אוניברסיטת UCLA, מעבר מרכב פרטי לתחבורה ציבורית מצמצם את פליטת הפחמן ביותר מ-45% באופן די מיידי - ובקהילות שבהן היה מעבר משמעותי מרכב פרטי לתחבורה ציבורית, חלה ירידה חדה במחלות נשימה ואפילו ירידה במספר מקרי הסרטן. גם זיהום הרעש יורד וזה מפחית בעיות שמיעה ואפילו בעיות התנהגות של ילדים.
לפי ה-OECD רוב הישראלים חשופים לזיהום אוויר כבד, הרבה מעל לגבול המומלץ על ידי ארגון הבריאות העולמי. לפי הנתונים שיש לארגון, כ-2,500 בני אדם מתים בשנה בישראל כתוצאה מזיהום אוויר - וזו הערכה שמרנית למדי. מקורות זיהום האוויר העיקריים הם תחבורה המתבססת על דלקים מזהמים, מפעלי תעשייה ותחנות כוח מבוססות פחם. מן הסתם, אלו דברים שגורמים להוצאות רפואיות מוגדלות שמכבידות על קופת המדינה.
כל הנתונים האלה ידועים, אז למה אין פעולה ממשלתית לצמצום התלות ברכב ומעבר לרכבים חשמליים ותחבורה ציבורית? המדינה צמצמה השנה את הטבות המס לחשמליות ולמכוניות חסכוניות וכבר יותר משנה לא פרסמה מכרז לסבסוד עמדות טעינה לרכב חשמלי.
אולי זה קשור לכך שב-2023 משרד התחבורה של מירי רגב זימן את בכירי המשרד לדיון בנושא הגודש בכבישים, אך במקום לעסוק בתחבורה ציבורית, פתרונות שעובדים בעולם, או בתכנון עירוני, הדיון התמקד בעיקר ביוזמה של איגוד יבואני הרכב לשלוח רכבים בני יותר מ-8 שנים לגריטה, מה שכמובן יכול היה לייצר הכנסות נוספות ליבואנים.
מה הקשר לפקקים? היוזמה הובאה "בניסיון למנוע תקלות בכלי הרכב שעומדים בצד הדרך וגורמים לפקקים"... כאילו שמכוניות מקולקלות בצד הדרך הן מה שגורם לפקקים. אם יבואני הרכב מצליחים להשפיע ככה על דיון מקצועי בנושא הגודש בפקקים, איך תעשיית הדלק - הגדולה בהרבה - יכולה להשפיע?
היוזמה לא התקבלה, אבל רגב בעצמה פעלה נגד התחבורה הציבורית ולטובת נהגי הרכב הפרטי, כאשר אפשרה ליותר מהם להשתמש בנתיבים לרכב רב תפוסה המשרתים גם אוטובוסים וגם רכבים פרטיים שבהם לא נוסע נהג לבדו. במקום נהג בשני נוסעים (+3), רגב הורידה את אף השימוש לרכבים עם נהג ונוסע בודד (+2) בנר"ת המוצלח ממחלף דניאל למחלף אבו גוש בכביש מספר 1 בדרך לירושלים. התוצאה: הנסיעה של אוטובוסים בנתיב בשעות העומס בבוקר שהייתה מהירה ב-20 דקות מבשאר הנתיבים, התארכה בכרבע שעה.
רגב גם הסיטה מאות מיליוני שקלים שקיבלה מהאוצר להוספת קווי אוטובוס ותדירויות לקיימים, לטובת הפחתת מחיר הנסיעה בפריפריה ובערים תומכות ליכוד. זאת למרות שאפילו בסקרי הנוסעים של משרד התחבורה התלונה העיקרית שלהם היא על תדירויות נסיעה נמוכות, ולא על מחיר הנסיעה, שבישראל נמוך יחסית לאירופה.
הפוליטיקאים באופוזיציה חייבים לשקף את המציאות הזו לציבור. להציג את המספרים מהאוצר בצורה אחרת, שמלמדת הרבה יותר טוב על מה אנחנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים מהחלטות אסטרטגיות שנגועות בשחיתות וחפיפניקיות.
הפוליטיקאים מהאופוזיציה גם חייבים להסביר טוב יותר איך הם היו יוצרים מציאות אחרת על ידי שינוי מדיניות והתמודדות עם הלחצים, שבאופן ברור כל כך משפיעים על הפוליטיקאים מהקואליציה בכלל ומהליכוד בפרט. זו העבודה שלהם כרגע. זה מה שהם צריכים לעשות.
דרושים עובדי ציבור - פוליטיקאים ופקידים - שמסתכלים על התמונה המלאה ומקבלים החלטות מקצועיות לטובת כלל האוכלוסיה. משהו שהממשלות בראשות הליכוד לא עושות כבר הרבה מאוד שנים.