רבע לקלאסיקה: מועדון החמש מחפש את הדור הבא של האספנים

במטרה להרחיב את מעגל החברים בו, להעלות את המודעות לשימור מכוניות אספנות ולחזק את האנשים שבוחרים לשמר כלי רכב מקומיים עד מעמד אספנות, יוצא מועדון החמש ביוזמה חדשה. "אוטוטו אספנות", היא הכותרת לאירוע שיתקיים ביום שישי הקרוב, במפגש המרכזי של מועדון החמש ביכין סנטר בפתח תקווה.

במסגרת האירוע מוזמנים הבעלים של מכוניות שעדיין לא מוגדרות כ"אספנות" על פי תקנות התעבורה (רכב שחלפו 30 שנים ממועד ייצורו) ועד שנת ייצור 2005 להגיע עם הגבירות למפגש, ואפילו להירשם למועדון בהנחה. המשתתפים גם יקבלו מדבקות בעיצוב דומה לזה של לוחית הרישוי ועליהן הכיתוב "אוטוטו אספנות".

ואם כבר מדברים על אירועים מיוחדים ומכוניות שחוגגות 30, חודש ינואר גם מסמן את כניסתם של כמה דגמים מעניינים מאוד ובהחלט כאלו שהיינו מגדירים כ"ראויים לשימור" לרשימה המזכה בסטטוס אספנות, מה שמאפשר ייבוא אישי שלהן מחו"ל (אסור לייבא רכב בין מעל שנתיים ופחות מ-30 שנה, אלא אם אתם עולים חדשים), וקבלת סטטוס במשרד הרישוי, שאוסר על שימוש ברכב בין 7 ל-9 בבוקר בימי חו"ל, בתמורה להנחה דרמטית במחיר ביטוח החובה.

בהנחה שאתם לא כאלו שיכולים להוציא כ-4-5 מיליון דולר על פרארי F50 שהוצגה ב-1995, או RUF CTR2 במחיר של 1.5 עד 3 מיליון דולר, אנחנו מכיילים את הרף הכלכלי מעט יותר נמוך, זמין ומקומי בחלקו.

לאלו שחובבים את הרוח בשיער, יש כאן כמה הצעות שבהצלחה לכם עם לתחזק אותן. הראשונה היא פיאט ברקטה (סירה קטנה באיטלקית). הברקטה הייתה במידת מה ניסיון של פיאט לייצר סוג של מתחרה למיאטה, ההתבססות על הפונטו, ההנעה הקדמית, מנוע עם 131 כ"ס היו שלוש סיבות שהבהירו שאם בחרתם בה זה כנראה רק בגלל העיצוב.

עוד פתוחה איטלקית היא האלפא רומיאו ספיידר דור שני, שהחליפה למעשה את הספיידר המקורית שהייצור שלה הופסק ב-1994 אחרי 30 שנה. הספיידר 2 הייתה חלק מדואט (12 נקודות למי שיפצח את ההקשר של המילה הזו) שכלל גם את הגרסה הסגורה שלה ה-GTV. הבסיס כאן היה גם של פיאט, אבל הפעם הפיאט קופה. הספיידר שעוצבה על ידי פינינפארינה עדיין נראית מצוין למרות השנים. והגיעה עם מגוון מנועים מ-1.8 ליטר, 2.0 ליטרים, 3.0 ו-3.2 ליטרים בתצורות 4 ו-6 צילינדרים. הראשונים התאימו לאופי הקליל של רודסטר, האחרונים קיבלו שבחים על הצליל והביצועים. כמו הרבה אלפות של תקופתה, היא הוללה על התנהגות הכביש (כולל מפי אחד, ג'רמי קלארקסון), אבל קיבלה ביקורת רבה על איכות ההרכבה והגימור.

ה-MG F עשויה להיחשב כקלאסיקה בשל היותה הרודסטר האחרונה מבית MG המקורית. מכונית קטנטונת שהקדימה בשנה את הבוקסטר של פורשה ואת האליז של לוטוס, אבל לא הייתה הראשונה להציב מנוע מרכזי במכונית פתוחה קטנה עם הנעה אחורית וביצור בהיקף גדול (זו הייתה טויוטה MR2). היא סיפקה את הסחורה בכל מה שקשור להופעה והנאה מנהיגה, אבל המנוע המרכזי שלה הפך את האחזקה שלה למורכבת והאמינות, נו, אתם יודעים מה קרה ל-MG בסוף.

אחרונה ברצף של רודסטרים היא הב.מ.וו Z3. היום היא עשויה להיראות קצת כמו קריקטורה עם המראה המוחצן שלה, אבל היא הייתה מסובבת ראשים מקצועית עם ההצגה שלה, להופעה שלה ב"גולדן איי" לצידו של פירס ברוסנן כג'יימס בונד היה חלק ניכר בכך. היא הייתה המכונית הראשונה שב.מ.וו "שחררה" ואפשרה לבנות את כל הגרסאות שלה מחוץ לגרמניה, בארצות הברית ליתר דיוק. קחו בחשבון שאת שנת הייצור הראשונה שלה 1995, היא העבירה רק עם מנועי ה-1.9 ליטר עם 140 כ"ס צנועים ביחס למראה הדרמטי. בשביל הגרסה הטובה באמת תחכו עוד שנתיים, אז היא הגיעה עם שיפורים לשלדה, לסרן האחורי ומנוע ה-2.8 ליטר 6 צילינדרים בטור.

במשך יותר מ-65 שנה התקיימו בנטלי ורולס רויס זו לצד זו, בה הן עשו שימוש באותן שלדות ומכלולים ופעלו תחת אותה בעלות. לכל אחת מהן היו גבולות הגזרה הברורים: רולס רויס לעשירים שרצו סמל סטטוס מפואר מובהק, בנטלי לאלו שרצו את כל זה אבל גם עם אפיל ספורטיבי. או אם תרצו - אלו שהעדיפו לנהוג בעצמם במכונית.

הבסיס היה הקונטיננטל R והאזור הייתה הגרסה הפתוחה והמסוגננת שלה, כך שגם היא עשתה שימוש במנוע V8 מוגדש טורבו בנפח 6.75 ליטר שהפיק 360 ובהמשך 390 כ"ס, מביא את החיה הכבדה הזו, על 2.6 הטון שלה ל-100 קמ"ש ב-6.5 שניות ומהירות מירבית של 241 קמ"ש.

כמו האלפא ספיידר, גם היא הייתה פרי עבודתה של סדנת העיצוב פינינפארינה. בניגוד אליה, אף אחד לא אמר כלום על איכות החומרים וההרכבה. כי היא כמו כל בנטלי ורולס רויס של זמנה היו תוצר של עבודת יד מוקפדת ואישית של צוות הבנאים המצומצם במפעל בנטלי בקרו, אנגליה.

כשמדברים על תקופת השיא של ב.מ.וו, מדברים על שנות ה-90 ובתוך תקופת השיא הזו הסדרה 5 מהדור הזה היא הקצה של הקצה. העיצוב היה בדיוק האיזון בין מכונית יוקרה לבין ספורטיביות. אפשר לבחור ממגוון המנועים שמתחילים ב-4 צילינדרים, 6 צילינדרים בטור ועד V8 אימתי בנפח 4.9 ליטרים. וזו הייתה מכונית שגם ידעה מה לעשות עם המנועים האלו, כאשר הייתה אחת הראשונות בקטגוריה לעשות שימוש בשלדת אלומיניום והסדרה 5 הראשונה לעבור להיגוי של מסרק ומוט משונן במקום חילזון ומיסבים שהיו בדורות הקודמים שלה.

במשך שנים אמרתם מרצדס דיזל, אמרתם מונית ובשנות ה-90 כשאמרתם מרצדס מונית כנראה התכוונתם ל-W210. זה היה הדור שחזר לאחד המאפיינים החיצוניים ההיסטוריים של מרצדס - רביעיית הפנסים בחזית ויחד איתם עיצוב סדאן אלגנטי כמו בספר "כך תעצב מכונית סאלון גרמנית". דווקא תא הנוסעים לא היה איכותי כמו שמצופה היה ממכונית שנושאת את סמל הכוכב. יחד עם זאת היא סימנה את המעבר של מרצדס לעידן המודרני והטמעה של מערכות אלקטרוניות וחידושים במרצדס כמו פנסי קסנון, שימוש במנוע V6 במקום 6 בטור והיא גם הראשונה שהציעה מרצדס עם חבילת מיגון בליסטי.

המנועים נעו בין 4 צילנדרים בגרסאות הכניסה החלשות דרך V6 כאמור, ה-E55 של AMG ועד מנועי V8 בנפח 5.4 ו-6.0 ליטר. ואם הייתה ביקורת כלפי רמת ההרכבה ותא הנוסעים, מי שזכו למוניטין עמידות וחיסכון מופלג היו מנועי הדיזל שלה.

בשנות ה-90, יכולתם לעמוד ברמזור ליד הונדה סיוויק משפחתית למראה וכאשר האור הירוק ברמזור התחלף, להיות מופתעים מאוד. למכוניות של הונדה באותן שנים, שנות הזוהר של טכנולוגיית ה- VTECשהייתה מזוהה איתה, תמיד היו מנועים חזקים, תאבי סל"ד עם אופי שונה לגמרי ממה שהסתובב פה בתוך כל מיני גרנד ליאונה, לנסרים, באלנו ודומותיהן. בדור השישי של הסיוויק הוא חבר לקפיצת מדרגה באיכות תא הנוסעים של המכונית שהפך בוגר יותר (יחד עם העיצוב החיצוני שקצת התרחק מהשורשים הספורטיביים).

בחזרה למנועים והביצועים, עם 125 סוסים ממנוע ה-1.6 ליטר ומשקל קל, היא האיצה ל-100 קמ"ש ב-8.7 שניות עם תיבת הילוכים ידנית או ב-9.2 שניות באוטומטית, נתונים לא רעים גם במשפחתית של היום (יונדאי אלנטרה לצורך ההשוואה עושה את זה ב-10.5 שניות).

אגב, טכנית היא הוצגה באוקטובר 1995, אבל אם להיות הוגנים סיוויק מקומית תזכה לסטטוס אספנות רק בשנה הבאה, אז התחילו להגיע לישראל. לממהרים תמיד ישנה את האופציה של ייבוא אישי.

עם סיום עידן המספרים ברנו, ויציאתה של ה-19 לגמלאות, הייתה זו המגאן לחנוך את שושלת שמות הדגמים אצל היצרנית הצרפתית. העיצוב המעוגל היה שבירת כיוון מהמראה הרבוע יחסית של רנו עד אז. מגוון תצורות המרכב נע מקבריולה, קופה, האצ'בק, סטיישן, סדאן וגם מיקרוואן - סניק שהיה דגם עצמאי.
אחת מנקודות החוזק שלה היו בטיחות, מה שתרם למוניטין המצוין של רנו בתחום שנמשך שנים רבות אחרי ההצגה שלה. היא עשתה שימוש במבנה קורס להגנה על הנוסעים, כריות אוויר כסטנדרט לראשונה ברנו. רק חבל שהחומרים בתא הנוסעים התפרקו גם בלי תאונה.

פה הכרנו אותה בגרסאות ה-1.4 ליטר וה-1.6 ליטר עם מנועי ה"אנרג'י" המהוללים של רנו, ירושת הרנו 19, כאשר לזכותה עמד תג מחיר אטרקטיבי ביחס למתחרות. למרות רקורד אמינות בינוני מאוד של מערכות החשמל והמנועים, הן נחשבו לזולות וקלות לתחזוקה.

כשנתיים אחרי שנחתה פה, היא נכנסה לצה"ל במספרים גדולים מאוד כרכב סגני אלופים ואלופי משנה בתצורת הסדאן וכן כניידת משטרה צבאית.

סוזוקי, מאז ומתמיד הצטיינה במכוניות קטנות, אבל הטעימה הראשונה שלה מעולם המכוניות שמתעלות על קופסאות קטנות - הויטארה, עשתה לה חשק לפלוש לקטגוריות יקרות יותר, והניסיון הראשון שלה היה עם הבאלנו המשפחתית הקומפקטית בשנת 1995. היא הייתה הבסיס של הבסיס - תצורת סדאן 4 דלתות, מנוע 1.6 ליטר פשוט עם 98 כ"ס, תיבת הילוכים אוטומטית עם 4 הילוכים, מכלולים בסיסיים - אבל זה עבד. עבד בשל המוניטין של סוזוקי כאחת היצרניות היפניות הבודדות שפעלו פה טרום הסרת החרם הערבי, עבד בזכות אבזור נדיב ברמת הגימור הגבוהה, עבד בזכות מחיר נמוך משל מאזדה לנטיס ודייהטסו אפלאוז מולן היא מוצבה וגם בזכות אחריות של 3 שנים ללא הגבלת ק"מ. האמת, עם מוניטין האמינות והשרידות שהמכונית זכתה לו, אנחנו לגמרי יכולים למה.

את המכונית הזו השארנו לסוף, לא כי היא לא חשובה, אלא כי למרות שבעולם היא הוצגה ב-1995 ותאורטית תוכלו לייבא אחת, בישראל היא החלה להימכר רק ב-1997 כאשר שודכה לה תיבת הילוכים אוטומטית. אבל כאשר הוצגה ה-406 שהחליפה את ה-405, היא הייתה מסנוניות הדור החדש של המשפחתיות שהלכו ובידלו את עצמן מהמשפחתיות ה"רגילות" וטיפסו גם במימדים וגם באיכות החומרים שלהן. מבחינת פיג'ו זה גם הסתדר מצוין עם השיווק של ה-306 כמשפחתית הקומפקטית של היצרנית, מה שגרם ל-406 להיתפס כגדולה משמעותית. והיא הייתה גדולה, כולל בסיס גלגלים של 270 ס"מ שהיה יוצא דופן לזמנה.

דיברנו על איכות החומרים ששופרה, אבל לא רק, גם רמת האבזור הייתה טובה מאוד כבר ברמות הגימור הבסיסיות כולל חישוקי סגסוגת, ריפודים מהודרים, כריות אוויר ועוד. רמות הגימור הגבוהות יותר כבר היו עם דיפוני עץ ובקרות שיוט ואקלים.

ההיצע המנועים כלל 1.8 ליטר עם 110 כ"ס, 2.0 ליטרים עם 135 כ"ס וגם 1.9 טורבו דיזל 92 כ"ס שכוונה למוניות. למעט גרסת ה-2.0 ליטרים שהציעה ביצועים סבירים של 11 שניות ל-100 ו-233 קמ"ש מירביים, לא היה מדובר בסנסציית מהירות. אבל עם כל מנוע שהיה לה, בשני היבטים היא בהחלט הצטיינה - נוחות והתנהגות כביש.

תחילת הדרך בשוק המקומי לא לוותה בהצלחה גדולה בשל מחיר גבוה ביחס למתחרות כמו סובארו לגאסי, פורד מונדיאו ופולקסווגן פאסאט. מוניטין אמינות לא מזהיר בטח לא סייע אבל 4 שנות אחריות דווקא כן.