זה לא מקרי שאחרי יותר מ-400 ימים בשבי החמאס, חונות כעת ליד בתיהן של שתיים מהחטופות לשעבר מכוניות ספורט. שונות מאוד באופי ובייעוד שלהן, אבל עם תכונה בסיסית אחת משותפת. הן היו חטופות יותר משנה. כעת הן צריכות להסתגל לחיים שבחוץ. "הדרך אל החופש" - פרויקט מיוחד.
גם ב-2025, ואולי עוד דווקא עכשיו, מכונית ספורט עדיין מייצגת חופש. היא לא נמדדת לפי צריכת הדלק שלה, נפח תא המטען או שמירת הערך - למרות שבסעיף הזה חלקן מפתיעות מאוד במחירי השוק שלהן. היא כן נמדדת ביכולת התנועה שלה, ביכולת לחבר את הנהג אל הכביש, לחוש את האוטו ולנסוע מהר ומדויק יותר.
מכוניות שלא נועדו בהכרח לנסוע לעבודה, לפזר או לאסוף ילדים מהמוסדות, ובטח שלא לנסיעה לסופר עם תאי המטען הסמליים של חלקן. מכוניות שהכיף שלהן הוא לנסוע, לא רק להגיע. בדיוק המכוניות שהמחשבה עליהן יכולה לספק תקווה למי שחיים תחת איומי נשק המחבלים, כלואים, רעבים, סופגים התעללויות יומיומיות, וחולמים על חופש.
כאשר שוחררה התצפיתנית לירי אלבג ב-25 בינואר, אחרי 477 ימים בשבי, המתינה לה ליד הבית טויוטה סופרה, שרכש עבורה אביה אלי בזמן שנאבק לשחרורה. אלבג, חובב רכב ותיק ונהג מירוצי ראלי ודראג, ידע מה החלום המוטורי של הבת שלו שגדלה לצד מכוניות מירוץ ומסלול, וייבא עבורנ אחת במיוחד מדובאי.
טויוטה לא ממש מזוהה בארץ עם הנאה מנהיגה וספורט מוטורי, אבל יש לה מסורת ארוכה של מכוניות ספורט. סופרה היא אחת הבולטות שבהן, והושקה עוד ב-1978. בישראל פחות נחשפנו לצד הזה של היצרנית היפנית, שהיבואן שלה ממעט למכור כאן את דגמי הספורט שלו, רק הסליקה וה-MR2,
אבל גם בגלל שבזמן שהושקה הסופרה עוד בחרה טויוטה להיכנע לחרם הערבי וסירבה לאפשר מכירה של מכוניותיה בישראל, עניין שהשתנה רק בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, והביא אלינו ייבוא סדיר מ-1992.
הסופרה של לירי אלבג יותר מבוגרת ממנה, מכונית קלאסית בת 31, צעירה בשנה מגיל המינימום לייבוא רכב ותיק לישראל. מודל 1994, מנוע בנזין 3 ליטר וצמד מגדשי טורבו, 324 כ"ס. הכוח מהמנוע עובר לגלגלים האחוריים, דרך תיבה ידנית עם 6 הילוכים.
לירי, שגדלה במשפחה חובבת ספורט מוטורי, ומי שאחיה גיא הוא אלוף קרטינג, סימנה כמכונית החלום שלה את הסופרה, שזכתה לחשיפה גדולה במסגרת סדרת סרטי "מהיר ועצבני". הסופרה נמכרה בעיקר ביפן, שוק סגור שאליו הזרימו היצרנים המקומיים לא מעט גרסאות מיוחדות, ובמקרה הזה ספורטיביות ומחוזקות, שלא נמכרו מחוץ ליפן, יוצרות סצינה מוטורית מעוררת קנאה.
ואם יש איזו נקודת תקווה לעתיד אחר היא שיתוף הפעולה שהביא את המכונית לארץ. מעבר לכך שהסופרה הגיעה אלינו מדובאי, בסיס לסצינה מעניינת של מכוניות יפניות שלא מגיעות לאירופה, גם בשטח, האיש שחיבר את אלי אלבג ואת דורון קאופמן, מנהל קהילת MotorHeads שסייע לו בחיפושים אחרי המכונית הנדירה היה תושב מזרח ירושלים בעל קשרים במפרץ, שאיתר את הרכב, עם 70 אלף ק"מ בלבד. מכוניות ספורט הן משהו שמדבר בכל השפות.
מכונית הספורט של אמילי דמארי מגיעה מכיוון קצת שונה. פחות ספורט, יותר אלגנט. דמארי, שנחטפה ב-7 באוקטובר מביתה בכפר עזה, שוחררה בינואר אחרי 471 ימים בשבי החמאס.
לפני חודשיים היא קיבלה מתנה יוצאת דופן: ב.מ.וו קופה חדשה. מדובר בב.מ.וו ספורט, גרסת הכניסה לדגם הקופה של היצרנית הגרמנית. פעם הציעו גם יצרנים עממיים דגמי קופה, מעוצבים יותר עם התנהגות כביש מעט יותר ספורטיבית, שהתבססו על הדגמים הקומפקטיים והמשפחתיים שלהם. היום שרדה הנישה הזאת רק בקרב מותגי היוקרה.
את המכונית העניק לדמארי איש העסקים והפעיל החברתי שי גראוכר, בנו של הזמר החסידי דדי גראוכר ז"ל, והיא נתרמה בידי חברי קהילה יהודית מארה"ב, ששמעו על העניין שלה במכונית.
ה-218 מגיעה יותר מהצד של העיצוב, וכגרסת בסיס, פחות מהצד של הביצועים, שדומים למה שאפשר לקבל היום בהרבה משפחתיות זולות בהרבה. יש לה מנוע טורבו בנזין בנפח 2,000 סמ"ק, עם 156 כ"ס, הנעה קדמית, ותיבה אוטומטית, עם 8 הילוכים. היא מאיצה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-8.7 שניות ומגיעה למהירות מירבית של 224 קמ"ש.
כאן האבזור מדבר: חישוקי 18 אינץ' קלים, חלון שמש חשמלי, מושבי ספורט, מסך מולטימדיה 14.9 אינץ' ולוח מחוונים דיגיטלי 12.3 אינץ'. אפשר אפילו לפתוח את האוטו מאפליקציית ב.מ.וו באמצעות הסמארטפון לבמ.וו יש גרסאות חזקות בהרבה לאותו גוף, כמו M2, עם מנוע 3 ליטר כמו של הסופרה, הספק של 460 כ"ס, ותאוצה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-4.1 שניות.
הקצב של ה-218 נינוח יותר, למרות שהתנהגות הכביש שלה עדיין טובה ומהנה מהממוצע. ספורט מהצד המפנק, הצד של להיראות. החופש לנוע, ולחיות את החיים, הכי רחוק מהסיוטים של עזה.