כאשר התקרבה עגלת המסע הרומנטית לעלייה המתונה ביער בן שמן חלפתי על פניה, בכוונה להנציח את הרגע בצילום. טרקטור ההליכה פימפם את דרכו בין עצי החורש כאשר לפתע, שמעתי את סל"ד המנוע עולה בטירוף. היה ברור לי שצור לא מנסה להפוך את ה-Grillo G131 למכונית ראלי עצבנית, ולכן דהרתי בדאגה לכיוון הטרקטור. מבעד לעצים ראיתי את הטרקטור שוכב על צידו, כאשר ענן עשן אדיר מתאבך מעל זירת התאונה. מבעד לעשן ראיתי את צור מנסה לדומם את המנוע שהתעקש לשפוך את עצמו לדעת, כאשר גלגליו מסתחררים בטירוף בלתי נשלט.
הקקפוניה פסקה לאחר פחות מדקה והעשן התפזר לאיטו, אבל המראה היה עגום ומדכא. העגלה נשארה עומדת על הגלגלים אבל הטרקטור הירוק היה שכוב על צידו, מסביבו שלולית שמן המסמלת את מותו האפשרי. צור עיסה את כף ידו שנחבלה בניסיונות דימום המנוע, וארשת פניו הייתה עגומה: "יכול להיות שפה נגמר לי המסע", אמר בכאב. "לא הצלחתי לדומם את המנוע בזמן, והוא הסתובב בלי שמן. אני מקווה שהוא יוכל להניע, כי אין לי עוד חלקים לעשות לו אוברול נוסף".
מסתבר כי לפני יומיים התרחש אירוע דומה, שהסתיים בשיפוץ לילי של המנוע. עכשיו העמדנו את הטרקטור על שני גלגליו, חיכינו שמעט השמן שנשאר יחזור לעוקת השמן. לאחר כמה דקות מילא צור שמן מנוע חדש, בדק מפלס - על פניו, הכל נראה בסדר. החזקנו אצבעות, לחיצה טובה על מתג ההתנעה וראו זה פלא - הנבלה הקשישה גמגמה מעט, השתעלה קצרות אבל תוך כמה שניות ניעור המנוע לחיים, כאילו לא קרה כלום. שתי הבוכנות התייצבו על קצב רגוע, נפיחות עשן קטנות נפלטו מהאגזוז, ונראה היה שהטראומה לא הותירה ב-Grillo הקשיש שום נזק מכני. איזה אושר. "ואף על פי כן, נוע ינוע" (גלילאו גליליי, 1641)
צור ארגן מחדש את הציוד בעגלה וניסה להמשיך בדרכו, אבל צמיגי הטרקטור התקשו למצוא אחיזה במעלה הדרדרתי. החרטום החל לדלג על הסלעים, זה בדיוק מה שקרה קודם, שניות לפני ההתהפכות. אפשר היה לחשוב שהיינו בעיצומו של אתגר עבירות קשה, אבל זה לא היה המצב - דקות לפני כן חלפתי שם עם הפורסטר, כאילו היה זה שביל כורכר מהודק.
הבעיה היא שאף מהנדס לא תכנן את ה-Grillo למשימות עבירות כאלה. הגרילו נועד להזדחל בשדות מפולסים, לחפור תלמים או לקצור אספסת, להפעיל אביזרים חקלאיים. צור שילב הילוך ראשון-קצר, ירד מהמושב והחל לדחוף את הטרקטור קדימה. אני דחפתי מאחור ולאט-לאט הגענו לקצה העלייה, מחזירים לעצמנו את הנשימה. המנוע פעם ברגיעה ונינוחות, נוסך בצור תקווה חדשה - להגיע תוך כמה ימים לאילת, לא חשוב מה יקרה לו בדרך.
מסעות חרמון-אילת הפכו להיות אירוע שגרתי בישראל. עשו אותם עם ווספות וטילונים, טרקטורים וטרקטורונים וכמובן, ג'יפים ואופנועים. אחרים צעדו או דיוושו את המרחק, רכבו אותו עם סגוויי או איזי ריידר נטענים, כמעט תמיד דרך השטח. אבל לעניות דעתי, אף אחד עוד לא נהג את השביל עם רכב שמהירותו הממוצעת 5-8 קמ"ש, עם פרצי מהירות מסחררים של 14 קמ"ש בשביל מהיר.
יכולתם לחשוב שצור שומן עושה את צעדיו הראשונים בעולם השטח, ולכן התחיל עם רכב איטי. אבל צור הוא ג'יפאי ותיק המאוהב ברכבי לנד רובר (גם זה סוג של תקלה) ובעברו המוטורי מסעות שטח במדבר המערבי, ראלי בודפשט-במקו (מאוריטניה), חצי שנה באופנוע בהודו, ועוד היד נטויה.
תאוות הנדודים וההרפתקנות הוליכו אותו למקומות מרוחקים ודרמטיים כאשר המוטו המוביל הוא המשפט "עדיף כישלון מפואר, על פני חלומות שנשארים במגירה". לפני כחצי שנה התעורר אצלו חיידק ההרפתקאות ומבטו נפל על טרקטור הליכה מיושן, הידוע בכינוי "אגרייה". שני שותפים התכוונו להצטרף למסע ושלושתם החלו לשפץ את הכלים, אבל במהלך הזמן נשרו שני האחרים מהתהליך - אנשים נבונים.
נשירת השותפים לא עצרה את צור בהכנותיו שכללו שיפוץ מכני של הטרקטור, עיבוי ידיות האחיזה ובעיקר, בנייה עצמית של עגלת מסע שעוצבה ברוח ה-Wagons של קאובוייז עליהם קרא בספר הילדות "המערב הפרוע". מכאן גם מגיע הכיתוב החגיגי "סוס הברזל של וינטו יד-הנפץ". העגלה הכילה ציוד מחנאות בסיסי ביותר, מעט חלפים וכלי עבודה, ומושב שנעקר מדיפנדר קשיש. כמי שדוגל בפשטות מרבית תכנן צור לישון באוהל קטן, ולא להתפתות לחברים שהזמינו אותו לישון בבתיהם - אם כבר פשטות, אז עד הסוף. מפרט היצרן טוען למהירות מרבית של 7.3 קמ"ש, אך צור שמח לגלות שיש לטרקטור גם הילוך חמישי; ה'אוברדרייב' העלה את המהירות המרבית לכ-14 קמ"ש, ובכך התקצר משך המסע בכמה ימים, איזה כיף!
חבר הקפיץ את צור אל החרמון, ואז החל המסע דרומה. זה הזמן לציין של-Grillo אין מערכת בלמים (וגם לא מתלים), והוא מתבסס על בלימת מנוע. צור בנה לעגלה בלם רגל מכני וכך מצא את עצמו מטרטר בעליזות במורדות התלולים של החרמון. לאחר קילומטרים ראשונים בשביל משובש, צור התחיל לגלות את מגבלות הכלי: הוא קופצני להחריד, ההיגוי קשה פיזית והעבירות... כבר ראינו רכבי 2X4 עם עבירות גבוהה יותר. למנוע הדיזל יש ים של כוח אבל הבעיה היא חוסר משקל על הגלגלים המניעים, בעוד העגלה מכבידה על ההתקדמות.
עוד התברר כי עם גלגלים קדמיים צמודים ומפתח גלגלים אחוריים רחב, קשה למצוא נתיב אידיאלי בין הקוליס. הטרקטור גם הפגין נטייה אובדנית להישכב על צידו, בהמשך זה יגרום לתקלות רבות. בצהרי היום עצר צור אצל חבר בעל מסגריה, וביצע מספר תיקונים בקשתות העגלה, בלם הרגל אותו ביסס על חיכוך בצמיגים האחוריים, ועוד זוטות. להפסקת צהריים התפנק צור בשתי ביצים קשות וקולורבי ולאחר 90 קילומטרים הקים את האוהל בעין יזרעאל. לילה טוב.
למחרת ב-05:00 הוא כבר בתנועה, אנחנו לא במסע תענוגות. הטרקטור נתקע בשלולית ליד מרחביה, חולץ בעזרת צועדים מזדמנים והמשיך דרומה במקביל לרכבת העמק. הרפתקאות נוספות באו והלכו, השדות הירוקים הכניסו רגיעה לנשמה. הטרקטור נשכב על הצד בפעם הראשונה, מעשן את עצמו למוות. מתברר כי אחת הבוכנות התפצחה לרסיסים וראש המנוע התאבד. בקושי הצליח צור לקרטע אל המוסך של אייל בקיבוץ דליה. מונית הוזנקה מתל אביב עם ראש חדש, מזרק וחלפים נוספים, צור ואייל עושים מה שצריך ובלילה הסתיים שיפוץ המנוע.
ארוכה ומתפתלת הדרך
עשויה לעלות השאלה מדוע לקום כל בוקר מוקדם כל כך, ולנסוע כמעט רצוף עד שקיעת החמה? למה לא להתגלגל רגוע יותר, ליהנות מרגעי מנוחה ומפגשים ארוכים יותר? התשובה היא שבליבו של צור פועם מגנט רב עוצמה המושך אותו להשלמת 'המשימה'; כשיש לפנייך 750 קילומטרים ומהירות ממוצעת של פחות מ-10 קמ"ש, אין ברירה אלא לנצל כל רגע פנוי להתקדם אל היעד הנכסף. צור טירטר את דרכו לאורך שביל 'המוביל', כל בור קטן מאתגר כמו קניון, כל שלולית אוקיינוס. אחת השלוליות בלעה את הטלפון שנשמט בטלטולים, חיפוש יסודי במי הבוץ הקפואים, הללוייייה, הטלפון בידינו, מתפקד. לאחר 10 שעות נהיגה עם שתי הפסקות קצרות, צור נוטה את אוהלו בתל חדיד. גם למשוגעים מגיעה מנוחת לילה.
הנהיגה באגרייה מעייפת מאוד כי הריכוז חייב להיות מושלם - הטרקטור כל כך לא יציב שכל שגיאה במיקום הגלגלים, עלולה להסתיים בקטסטרופה. זה בדיוק מה שקרה הבוקר, כאשר הטרקטור נשכב על הצד בעלייה שגרתית. למזלנו הסכים המנוע להמשיך בדרכו אבל צור מתחיל להבין שהוא דורש מהכלי יותר מדי. נראה שאין סיכוי לצלוח את מאות הקילומטרים שנותרו לו בשבילי הנגב, עבירות הכלי פשוט אינה מספקת. צור עקשן גדול, אבל הוא גם ריאליסט; לעצור באמצע הדרך אינה אופציה אז הפתרון היחיד שנשאר הוא לעלות על הכביש, ולהמשיך דרומה על האספלט.
קל לנסוע על כביש סלול אבל הלחץ גדול, מאיזה נהג משאית שלא יבחין בעגלה המטרטרת מימין לפס הצהוב. בראש מתנגנת ג'וזי כץ 'אצלי הכל בסדר', הקילומטרים חולפים לאיטם, חברים מצטרפים ללינת לילה בשטח, מדורה, תבשילים ויין טוב. על הדרך נחלץ צור מכמה 'כמעט תאונה', הנשמה פורחת אבל 'אצלי הכל בסדר', בית גוברין.
"אתה זוכר שנסענו לאילת"
גשם סוחף מעיר את צור ב-03:00, האוהל מוצף וכמותו כל הבגדים. מושך בחניון עוד שעתיים, מתארגן ויוצא דרומה, על האספלט הרטוב. הגשם אינו מפסיק, צור כבר ספוג מים אבל אין מה לדבר על הפסקת חימום באיזה פונדק דרכים. מתברר שכאשר צמיגי העגלה רטובים, הבלמים מאבדים את יעילותם. היו ברקסים? כן, אבל עכשיו יש גם פנצ'ר בגלגל העגלה, והצמיגאים הסמוכים אינם יודעים איך מתקנים צמיג כל כך קטן. הכביש מזדחל בעצלתיים אבל המדבר מלא מים ושלוליות, חוויה. נהגים צופרים מסביב, מנופפים ידיים, מצלמים את הכלי המוזר. 130 קילומטרים לאחר היציאה, צור מקים את האוהל בחורשה של מצפה רמון. היה זה יום ארוך, עושר של חוויות. מייבש נעליים על האגזוז של האגרייה, מתחיל להתאושש.
כאשר מבלים 10 שעות באוכף, יש זמן לחשוב על כל מיני דברים. על תשוקת ההרפתקאות, על מימוש חלומות ויהיו מוזרים ככל שיהיו, על בדידותו של הרוכב למרחקים ארוכים. על אורנה התומכת בכל הרפתקה, ואפילו מצטרפת לחלק מהן. היציאה מ'מצפה' מתחילה בירידה התלולה של מעלה העצמאות; האם יצליחו בלמי העגלה לרסן את המשקל? האם יקפוץ ההילוך לניוטרל? האם ייאלץ לבלום את עצמו על גדר הבטיחות?
יעלים מנומנמים נועצים בצור מבט משתאה אבל כמה דקות מאוחר יותר הוא מטרטר את דרכו דרומה, חוגג את הבוקר בלעיסת קבנוס פיקנטי. מגלגל בראשו נאום הודיה לכל האנשים שעזרו ותמכו במהלך הדרך, בחילוץ, הובלת העגלה לחרמון, תמיכה ושיפוץ המנוע. עוצר לתדלק כל שעתיים, הנבלה לוגמת ליטר סולר לכל 4 קילומטר. עוד שיחת חולין עם רוכבי 'הארלי' שעצרו בצידי הדרך, אפילו הם לא מבינים את המסע הזה.
שבעה ימי מסע כבר מאחוריו, עוד שעתיים יגיע לאילת, הידיים גמורות מהרעידות וממאמץ ההיגוי. המנוע מסרב לפתע להניע, כמה ניסיונות והוא מתרצה, ממשיך 'לטוס' ב-14 קמ"ש. לעת ערב מבצע צור הקפת ניצחון סביב הכיכר הקטנה באילת, עייף וכאוב, אבל מרוצה מאוד מהישגו האישי. חוגגים ארוחת סיום במסעדה, מעמיסים את האגרייה על נגרר שהגיע מהצפון ויאללה, חוזרים הביתה.
"ומה עכשיו, צור?" אני שואל אותו, אילו שיפורים תכניס באגרייה לקראת המסע הבא? "בחיים לא אצא למסע נוסף באגרייה!!!", הוא מצהיר נחרצות; הכלי הזה ישמש לטקסי חג השבועות, הסעת עוללים ושאר משימות מקומיות. העיניים נשואות עכשיו להרפתקאות חדשות ביבשות רחוקות, העולם עוד גדול והאנרגיה של צור שופעת. שמחתי לקחת חלקיק קטנטן במימוש החלום שלו, היה הזוי אבל איזה כיף.