הזיכרון האנושי היה תמיד עניין מורכב ומתעתע. וזיכרון לאומי אפילו עוד יותר. קחו למשל את הנצחת השואה בגרמניה. ככל שאנחנו מתרחקים מיום שחרור אושוויץ, דומה שהזיכרון הגרמני להשמדה המאורגנת של היהודים בארצם רק הולך ומתחדד דווקא.
כמעט 20 שנה עברו מאז נפילת הנאצים עד שהגרמנים חנכו אתר הנצחה וזיכרון בדכאו, מחנה הריכוז שבפרברי מינכן. האתר שאליו אפשר להגיע בנסיעה קצרה ברכבת פרברית ונסיעה קצרה עוד יותר באוטובוס, נחנך רק ב-1964, 31 שנה לאחר שהוקם כמחנה למתנגדי משטר, ובהמשך גם ללהט"בים וליהודים.
גם תעשיית הרכב הגרמנית, שהייתה חלק בלתי נפרד ממנגנון הניצול שהפעיל האס-אס לגזל רכוש יהודי ואחר כך ניצול של אסירים יהודים מכל אירופה כעובדי כפייה, הצליחה להיזכר באירועים רק ממרחק עשרות שנים. אולי זה היה במקרה אחרי שכמה שיותר ניצולים שהיו עלולים לתבוע פיצויים הלכו לעולמם. גם תמונות של אסירים יהודים בונים מפעלים ומייצרים רכיבים היו עלולות להקשות על החדירה המוצלחת של פולקסווגן, מרצדס וב.מ.וו לשוק האמריקני בשנות ה-50, ואולי להרחיק מהן לקוחות יהודים אמידים שקרובי משפחתם נספו בשואה. אז התמונות והמידע הזה נותרו במשך שנים נעולים היטב בזיכרון של מי שידע ובמגירות מאובטחות.
רק בשנות ה-80 הודתה ב.מ.וו שהעסיקה במפעלים שלה עובדי כפייה יהודיים. ורק בשנות ה-2000 שולבה במוזיאון החברה הצמוד למטה ולמפעל הראשי שלה במינכן תצוגה שמזכירה את הימים האפלים האלה בתולדות החברה, כאשר המוזיאון חודש ונפתח מחדש ב-2008. כאשר נפתח לראשונה ב-1973 לא נמצא מקום לאזכור כזה.
בפינה אחת מתגאה ב.מ.וו ב-801, המנוע שפיתחה וייצרה עבור מטוסי קרב ומפציצים של הלופטוואפה במלחמת העולם השנייה.
בפינה אחרת של התצוגה, מאחורי כמה דגמי 501 ו-507 מרהיבים משנות ה-50, וליד תצוגת מחווה לדור הראשון של סדרה 3 משנות ה-70, בולטת בכניסה לחלל נוסף סדרת דיוקנות בשחור לבן, של נשים וגברים. הם לא מזוהים בשמותיהם, או בדתם, אבל הם יוצאי דופן במוזיאון שמתרכז במכונות ולא באנשים. לא ברור אם אלו תמונות של אסירים יהודים שקיבלה ב.מ.וו ממחנות הריכוז, או שבויי מלחמה ותושבים מזרח אירופים שנחטפו גם הם לעבודות כפייה.
רק מי שמתעמק בהסברים לתצוגה ובתמונות הנוספות, יכול ללמוד שאסירים יהודים מבוכנוולד אולצו לצעוד מדי יום 10 קילומטרים למפעל ב.מ.וו בדוררהוף. אסירים מדכאו פשוט נכלאו במפעל מינכן-אלאך הסמוך וישנו מדי לילה צמוד לפסי הייצור שבהם עבדו ביום תחת פיקוח הגסטאפו.
ב.מ.וו לא מספקת מספרים מדויקים, אבל מודה ש"אסירים יהודים החלו להגיע למפעלים החל מ-1942, כאשר גבר המחסור בכוח אדם. הם נבדלו מעובדים מהמזרח שהועסקו בהם במדי האסירים שלהם. אלפים מהם מתו בגלל התנאים הלא אנושיים, שכללו מחסור במזון ותנאים היגניים נוראיים".
מצבם של האסירים היהודים ששרדו עד 1944-1945 הורע עוד יותר, כאשר בגלל ההפצצות התכופות של מפעלי ב.מ.וו בידי מטוסי בעלות הברית - אלה שסירבו להפציץ את אושוויץ - הועברו חלק מפסי הייצור לאתרים חילופיים שלא היו בהם מקלטים.
אסירים מבוכנוולד נשלחו לחצוב במכרות מלח תת קרקעיים בגרמניה כדי לפנות בהם מקום למכונות ייצור. אלה לפחות היו מוגנים מהפצצות, אבל נאלצו לעסוק בעבודה פיזית קשה, בלחות גבוהה ובראות מוגבלת, תוך שהם מקבלים כמויות מזון זעומות.
היטלר מתלהב מדגם החיפושית שמציג לו פרדיננד פורשה
ב.מ.וו לפחות מוצאת את הדרך להתמודד עם העבר האפל שלה, ומקצה לו מקום, גם אם צנוע, באתר שנועד כולו לרומם ולפאר את שמה. מה שקשה לומר על פולקסווגן, שהמוזיאון שלה ממוקם כמה מאות קילומטרים צפונה משם, ב"עיר המכוניות", האוטושטאדט, בוולפסבורג, לצד המפעל הראשי שלה והמטה.
הכניסה למוזיאון מפתיעה ומהר מאוד העין תופסת שלא הגענו למוזיאון יצרן קלאסי. "רגעי מפתח בתולדות המכונית", מבטיחה התצוגה, ואכן לצד החיפושיות, הבאס, ההגולפים, ודגמים של חברות אחרות בקונצרן הגרמני, כמו פורשה, אודי, למבורגיני ובוגאטי, אפשר לפגוש כאן פורד T, רפליקה של הבנץ הראשונה מ-1886, מיני מיינור, דגמי סיטרואן שברולט קורבט ועוד. אני לא מכיר עוד מוזיאון של יצרן רכב, ועוד אחד שממוקם בלב המפעל הראשי וההיסטורי שלו, שמכניס אליו כל-כך הרבה מכוניות של המתחרים.
אבל מהר מאוד מחלחלת ההבנה שלא מדובר כאן באיזו גדלות רוח מיוחדת, בניסיון להנמיך את האגו ולשלב ידיים בתיעוד הרגעים החשובים בהיסטוריה של המכונית. אפילו בהסברים שמסביב לאב הטיפוס של החיפושית יש כבוד רב לארווין קומנדה, המהנדס הראשי של משרד התכנון פורשה, שקיבל לידיו את תכנון וייצור מכונית העם הנאצית. מקומו של ראש המשרד ד"ר פרדיננד פורשה שהוביל את הפרויקט, השתתף בפיתוח משוריינים לצבא הנאצי, ואחריה נכלא בצרפת בחשד לפשעים נגד האנושות, נפקד.
בדיוק כמו עוד דמות חשובה בתולדות החברה, שנעלם לגמרי: אדולף היטלר, שיזם את פיתוח וייצור החיפושית, ושקיבל עוד לפני המלחמה במתנה את אחת המכוניות הראשונות שירדו מפס הייצור. פולקסווגן גאה מאוד בחיפושית שהפכה אותה ליצרנית הרכב הגדולה באירופה, והפכה בעצמה לאייקון תרבותי, אבל פחות באביה מולידה. וכדי להימנע מהתמונה של הצורר המשופם בוחן בעונג לצד פורשה את דגם החיפושית, היא העדיפה להפוך את המוזיאון הפרטי שלה לנחלת התעשייה כולה.
וזאת כאשר ממש כאן בוולפסבורג הועסקו במלחמה אלפי אסירים יהודים שסיפק למיזם האס-אס תמורת כלי רכב שנבנו עבורו. אסירים יהודים הומתו כאן תוך כדי התעללות בעבודות בנייה וייצור טילי וי-2, ייצור נשק קטלני נגד אזרחים שפורשה וחתנו אנטון פיאך שניהל את פולקסווגן הצעירה, לקחו על עצמם לטובת מכונת המלחמה הנאצית. במוזיאון של פולקסווגן אין להם זכר.
היום פולקסווגן וב.מ.וו הן לקוחות גדולים של חברות אוטו טק ישראליות כמו יצרנית מערכות הנהיגה האוטונומית מובילאיי, ויצרנית מכ"ם הלייזר אינוויז. אבל לפחות במקרה של פולקסווגן נראה שהיא זקוקה דווקא לכמה שבבי זיכרון.