מלחמת חרבות ברזל הולידה סוג חדש של הנצחת נופלים, חיילים שנפלו במתקפת בחמאס ובלחימה שאחריה בעזה ובלבנון, ואזרחים שנהרגו ב-7 באוקטובר ובמתקפות אחר כך.
תחנות רכבת רבות ברחבי ישראל הפכו ביוזמה אזרחית לא מתוכננת לאתרי זיכרון עממיים לנופלים. הצורך להנציח ולא לשכוח הוא לא רק של משפחות הנופלים והחברים, ונוסעים רבים נעצרים ליד הקירות.
קירות שלמים בתחנות רכבת רבות בהן תל אביב סבידור, תל אביב השלום, ראשון לציון משה דיין, אשקלון, ונהריה התמלאו במדבקות זיכרון ("סטיקרים") שהודבקו באופן עצמאי על ידי אזרחים: בני משפחה, חברים, חיילים, משפחות שכולות או פשוט אנשים מהציבור הרחב שבחרו לזכור ולהנציח את יקיריהם. עוד מדבקה ועוד מדבקה, ותוך זמן קצר קירות שלמים כוסו בתמונות של הצעירות והצעירים שנפלו במלחמה.
לכל מדבקה יש סיפור משלה. יש כאלה שנכתבו ביד, אחרות הודפסו בבית. חלקן פשוטות, חלקן צבעוניות - אבל כולן נוצרו מאותו מקום, הרצון להגיד משהו אישי על מי שכבר לא כאן. לפעמים זו רק מילה אחת, לפעמים משפט קצר, לפעמים רק פנים. כל מדבקה כזו היא זיכרון קטן של אדם מסוים, הקירות בתחנות הרכבת הפכו לפסיפס של סיפורים אישיים - שקטים, כואבים, מלאים באהבה שמלווים את הנוסעים בדרך, גם מבלי לומר מילה.
ברכבת אומרים כי כל אחד יכול להדביק מדבקה לזכר היקרים לו, ולא נראה בינתיים שימוש בקירות ובעמודים ברכבת לצרכים פוליטיים. אין עדיין החלטה עד מתי יישמר המרחב הציבורי בתחנות כאתר הנצחה, ומה יעשה בעתיד עם השטחים האלה.