לפחות פעם בשבוע אני נוסעת מתל אביב לפאתי ירושלים. מה שהיה פעם נסיעה חגיגית, אפילו פסטורלית, עטופה באורנים של הרי ירושלים, הפך בשנה האחרונה לסיוט מתמשך. אין שעה ביום שבה אפשר לחמוק מהפקקים. בוקר, צהרים, לילה, תמיד תעמדו במקום, זוחלים בקושי, במהירות של חמישים קמ"ש בין עצירה לעצירה.
פעם זה היה יוצא דופן. פקק היה סימן לתאונה, משאית שהתהפכה, שריפה פתאומית. היום זו כבר שגרה. פותחים Waze, מגלים שאין כלום, לא אמבולנס, לא גרר, פשוט עומדים. במקום שמשך הזמן עד להגעה ליעד ירד ככל שמתקרבים אל הבירה, באורח פלא הוא רק הולך ועולה. נדמה לך שאתה מתקרב לירושלים, אבל כמו בשירי הכמיהה של הגולים, היא מתרחקת ממך.
הפקק מתחיל בכביש 1 כבר בשער הגיא ונמשך עד צומת שורש, למרות שהקטע הורחב עוד בימיו של ישראל כץ כשר התחבורה לשלושה נתיבים. נתוני תנועה של חברת נתיבי ישראל שהגיעו לידי וואלה, מאשרים כי ב-2025 גדל נפח התנועה בקטע. התוצאה: פקקים או האטה משמעותית בתנועה לא רק בשעות שיא בתנועה, בבוקר ואחר הצהרים, אלא ברוב שעות היום, לעתים גם בערב.
ואם יש תאונה, זה כבר גהינום אמיתי. נתיב סגור, שניים חסומים, הנתיב לתחבורה ציבורית סתום, ואין לאן לברוח. נסיעה שיכולה להימשך שעה ורבע ביום טוב עד מרכז העיר, הופכת לכמה שעות טובות של חוסר אונים.
אתמול בבוקר, עם הפיגוע הרצחני בצומת רמות, קיבלנו תזכורת אכזרית למשמעות הקטלנית של הפקקים האלה: הם לא רק מפגע תחבורתי ובזבוז כספי, אלא מלכודת מוות. אלפי נהגים שעמדו תקועים בכביש 1 בגלל תאונה בדרך בגין, הפכו לברווזים במטווח. בלי יכולת לזוז, בלי דרך להימלט. מחבלים עלו לקו 62 ופתחו בירי לכל עבר, וכוחות ההצלה התקשו להגיע, לא בגלל הפיגוע אלא בגלל הפקק.
צומת רמות בצפון ירושלים, הידועה גם בשמה מחלף יגאל ידין, שבו התרחש הפיגוע, הוא מהנקודות התחבורתיות הרגישות ביותר בירושלים. הוא מחבר את כביש 50, כביש בגין, עורק תחבורה מרכזי החוצה את העיר מצפון לדרום, עם כביש מספר 1, הכניסה הראשית לעיר מכיוון תל אביב.
במילים אחרות, זהו שער צפוני אסטרטגי לירושלים, נקודת חיבור שבה מתנקזת תנועה עצומה של כלי רכב ותחבורה ציבורית. דווקא המקום הזה, שבו כולם יודעים שכל תקיעה קטנה משתקת חצי עיר, הפך לנקודת תורפה ביטחונית. היום זה קרה בידין, מחר זה יכול לקרות במוצא, עוד צוואר בקבוק אדיר שמרכז אליו אלפי מכוניות ואין ממנו דרך מילוט.
כביש 50 קולט אליו מצפון את התנועה מכביש 443, כביש הגישה השני בחשיבותו לירושלים מכיוון מודיעין והמרכז. כביש גם הוא פקוק במשך שעות רבות לאורך היום בקטע שבין מודיעין למחנה עופר.
אבל לא צריך להקצין לסכנת חיים, כי למזלנו, פיגועים קטלניים בחסות פקקים קורים לעיתים רחוקות. אבל עמידה בפקקים היא גם בזבוז זמן יקר, שעולה לנו הרבה מאוד כסף, וגם את זה צריך לקחת בחשבון. מבקר המדינה אמד אותו, בדו"ח שפרסם לפני שנה עולה, בנזק שנתי למשק בשיעור של 2% מהתוצר. 35 מיליארד שקלים בשנה הולכים לאבדון בגלל הפסד של זמן עבודה, דלק ובלאי.
וכששואלים איפה שרת התחבורה, מירי רגב? אז הפעם אפשר לומר, לשם שינוי, שהיא בארץ. לא סתם בארץ, אלא עד 10:15 בבוקר עוד הייתה בהכנות קדחתניות בטקס מתוקשר של הנחת אבן פינה לפרויקט המטרו בפתח תקווה, שתוכנן להיערך אתמול לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו.
נאומים, סרט צבעוני ותמונה משותפת היו על סדר היום, עד שהפיגוע בירושלים אילץ את רגב לבטל את החגיגה. לא משנה בכלל שהעבודות להקמת האתר בפ"ת כבר החלו באפריל והפקעת הקרקעות יצאה לדרך בפברואר. העיקר הכותרת והתמונה ל"מלוכדים ניוז" בואכה הפריימריז.
המסירות של רגב למטרו, תמוהה במיוחד מול ההתעקשות שלה לתקוע את הפרויקט שוב ושוב במעלה הדרך. באפריל השנה היא דרשה שהמטרו יעבור בשומרון, דרישה מופרכת שגרמה לעיכוב ובתחילת כהונתה, בלמה את הפרויקט לשבעה חודשים, כדי להסיט 2.4 מיליארד שקל לטובת תכנון מסילות
רכבת לאילת.
בתקופת ממשלת בנט-לפיד נאבקה רגב מהאופוזיציה כדי למנוע את אישור חוק המטרו המסדיר את המימון לפרויקט ומעניק לו עדיפות ביחס עם גורמי תכנון וביצוע ממשלתיים אחרים. לא בגלל שהיו לה או לליכוד השגות לגביו, אלא רק כדי למנוע הישג מהממשלה הקודמת של קידום הפרויקט הקריטי הזה.
צריך לחנוך דחוף מה שאפשר, כי לתכנן נתיב או דרך נוספת לירושלים או להגביר את תדירות הרכבת העמוסה לבירה הם מהלכים מורכבים, יקרים וארוכי טווח. עבודה סיזיפית שעד שתבשיל לטקס, שר תחבורה אחר עלול לקחת עליו קרדיט.
רק שהפיגוע בצומת רמות חשף את החשבון האמיתי של הפקק לירושלים. כל דקה של עמידה חסרת תכלית בלי לזוז ובלי יכולת לברוח, היא לא רק עצבים ועלות כלכלית כבדה, אלא סכנת חיים מוחשית. מי שעומד היום כבול בכביש 1 הוא לא סתם נהג מתוסכל, הוא מטרה נייחת למחבלים.