"שנזמין משטרה?": במשרד הרישוי לא מתביישים לאיים על קהל שבוי

היו שנים שבהם האוהל במילואים היה כור היתוך קטן שאליו נזרק כמעט כל גבר ישראלי למשך חודש אחד בשנה. מפתה לפתוח פה דיון על שירות המילואים שהיה פעם נחלתו של כל חייל משוחרר והפך למשהו שמוכר ללוחמים בלבד (וגם אז לא לכולם: בין חבריי ליחידה - השתחררנו משירות סדיר בינואר 1990 - רק מעטים המשיכו לשירות מילואים שארך יותר משנים ספורות).

אנחנו נימנע מהדיון החשוב הזה על שירות המילואים ומשמעותו, וניקח ממנו רק את אחת מתופעות הלוואי המבורכות שלו: מפגש שנתי קבוע עם כל חלקי העם.

עוד קודם לכן, בסדיר: התופעה שנהגנו לכנות בשם "הלם בקו"ם" לא נגרמה רק כתוצאה מהמפגש עם מערכת היררכית שבה פועלים אך ורק לפי פקודה, אלא גם - ואולי בעיקר - כתוצאה מהמפגש עם האחר: הן אצל נער חילוני שגדל בשכונת וילות עם בריכת שחיה פרטית והן אצל חברו שגדל במושב דתי בפריפריה.

השנים חלפו, והגם שצה"ל נותר כור ההיתוך המרכזי של החברה הישראלית, הרי שבעידן שבו יודע כמעט כל חייל מראש את המסלול והיחידה המיועדים לו, קטן מאוד החיכוך המבורך הזה.

גם ירידת משקלה של חוויית המילואים (שבה נפגשו בעל עסק מצליח ומובטל, ד"ר לקולנוע עם קבלן עבודות עפר - וכך הלאה) בהוויה הישראלית, הפך את החברה שלנו למפולגת יותר, מקוטבת יותר - ולו רק כפועל יוצא מירידת משקלן של חוויות קולקטיביות, משותפות לכל חלקי העם: באוהל במילואים לא משנה אם הגעת לנקודת ההתייצבות ברכב יוקרתי וחדיש, שעולה כמו דירה קטנה, או בשלושה אוטובוסים: מרגע ש"עלית" על מדים, כולם שווים.

מדוע שבתי להרהר בחוויית המילואים שלי שתמה לפני שנים ארוכות? לא בשביל להצדיע (על אף שמגיע!) למשרתי המילואים, אלא מפני שהשבוע ביקרתי במשרד הרישוי ברמת גן.

הסיבה שבגינה נזקקתי לשירותי משרד הרישוי היא הזויה, מטורפת ממש. מאחר שהעניין עודו בטיפול והטור הזה אינו קרדום כדי לחצוב בו את טובתי האישית, לא ארחיב, אלא רק אציין במשפט: פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שאין לו רישיון נהיגה. זאת על אף שאי אז בשנים עמד במבחן העיוני (תיאוריה) במבחן המעשי (טסט) ואף בקורס הנהיגה המונעת כמתחייב בחוק, שילם את דמי חידוש הרישיון הנדרשים מעת לעת - ולמרבה התדהמה, גילה שבשל טעות הקלדה של פקיד, הרי שמבחינת החוק - אין לו רישיון נהיגה.

מתקשר האדם למשרד הרישוי, שומע בטלפון שהבעיה שלו היא כה חריגה עד שהיא מחייבת מפגש פנים אל פנים, מזמין תור דרך מערכת זימון התורים, משכים קום ביום הייעוד, לובש את בגדיו הטובים, מסרק את זקנו, מתבשם, שם פעמיו אל המשרד, מגיע חצי שעה לפני הזמן ו... מגלה שעבר ליקום מקביל!

אתמצת לכם את החוויה למילה אחת: סיוט. אותו חלל משרת הן את משרד הרישוי והן את לשכת התעסוקה, בחוץ עומדים מאחורי חבל הפרדה מאבטחים חמושים שמשמשים קו הגנה ראשון ופקידים לעת מצוא, מולם מתקבץ המון נזעם של אזרחים נרגשים ונרגזים, מנופפים בשלל טפסים שנועדו להוכיח משהו למישהו. ומילא זה, גם כשאתה כבר נכנס ומטופל, מתברר השירות כלא מקצועי, לא יעיל ולרוב גם מתנשא.

כאמור, לא על עצמי אני מבקש, כי לא אלמן ישראל: בזבזתי שעתיים מחיי? ניחא - המקרה שלי יטופל עד תומו, גם אם אצטרך להפעיל, נניח, עורך דין מטעמי ולהילחם בלבלרים עד לניצחון המוחלט... הבעיה היא שלא זיהיתי רבים כמוני בחדר ההמתנה.

היו שם קשישים שלא מסתדרים עם שירותים מקוונים (ולמרות זאת ננזפו על כך בגסות בידי פקידים שהיו יכולים להיות הילדים, שלא לומר הנכדים שלהם); היו שם עולים חדשים שלא בקיאים בהליכים הבירוקרטיים בשפה העברית; היו שם תושבים ארעיים שמצוידים ברישיון נהיגה ממדינה אחרת ונשלחים הלוך ושוב בין משרד הפנים למשרד הרישוי: זה לא מוכן להסדיר את רישיונם לפני שיוסדר מעמדם במרשם האוכלוסין, וזה מצידו לא מצייד אותם במסמכים הנדרשים.

היו אלה בעיקר שעתיים שמילאו אותי בעצב גדול, עד שחשבתי שאולי הגיע הזמן להקים איזו עמותה שבה יתנדבו אנשים רהוטים ודעתניים, היודעים לעמוד על שלהם בנימוס המתחייב אך בתקיפות בלתי מתפשרת - וישמשו כפה לכל אותם האנשים שהמערכת דחקה לשוליים, כאלה שנדחים בגסות רק מפני שלא הבינו איזה הליך, שלא השלימו "טופסולוגיה" כנדרש. אנשים חלשים או מוחלשים שסופגים בהכנעה ובחיוך מבויש את התעמרות הפקידים - וכאשר הם כבר מעיזים להקים קול צעקה על שלא טופל עניינם, שומעים מהר מדי את המשפט המאיים: "שנזמין לך משטרה?".

בהערכה גסה (אך לא מופרכת) היו אלה כ-70% מהאנשים שמילאו את אולם ההמתנה: אנשים שקופים לכל רשות - וזה עוד במקרה הטוב שבו הם אינם משמשים כשק חבטות לפקיד או פקידה (קשי יום בעצמם, שכן עם כל טענותיי למערכת יש להודות שאנו, הישראלים, קהל ממש לא קל).

משרד הרישוי בישראל פועל תחת משרד התחבורה והבטיחות בדרכים. כך שלא נותר אלא לשאול את השרה הממונה מירי רגב: האם גבירתי, שידה כה קלה על כרטיסי הטיסה לנסיעות "עבודה" מענגות, ביקרה במשרד הרישוי ברמת גן?

הנה הצעה שרווח יח"צני נאה בצידה: התחפשי גבירתי כך שלא יכירו אותך, היפרדי לשעה קלה מנהגך, מאבטחיך ועוזריך, קבעי תור למשרד הרישוי כאחת האדם. המתיני מחוץ לחבל ואחר כך במשרד עצמו פנימה - ונסי לקבל שירות מאנשי משרדך.

מבחינתך זהו ווין-ווין: אם תמצאי שהכל פרפקט, אני מתחייב לפרסם את רשמיך כאן כלשונם. אך אם החוויה שלך תהיה דומה לשלי, הרווח שלך יהיה גדול אף יותר - אתן חשיפה פומבית לדרך שבה בחרת לפתור את הבעיה.

ואסיים רק בזאת: מאחר שאת נחשדת בקידום ענייני פריימריז על פני ענייני משרדך, אוסיף שלהערכתי נמנה חלק גדול מאותם אנשים שקופים על מצביעייך, כך שהדבר עשוי להשתלם לך פעמיים.