העבירה שכמעט כולנו עושים - ועוד בטוחים שמדובר במצווה

הנה אני מודה בהכנעה: אני עבריין. בהתחלה מתוך אי-ידיעת החוק (שאינה פוטרת מעונש, כידוע), אחר כך בכוונה תחילה.

ובכל זאת, אם על סמך הווידוי המרגש הזה תודיע לי משטרת ישראל שאני מבוקש לחקירה, אוכל לטעון (ממש כמו ראש הממשלה עצמו!) לאכיפה בררנית, שכן יש לי תחושה חזקה שכמעט כל אחד מהקוראים הנכבדים כבר ביצע את העבירה הזאת לפחות פעם אחת בחייו - ואם הוא גר באחת הערים הגדולות, אפשר בהחלט שהוא עבריין סדרתי.

לא, לא, אני לא מתכוון למה שאתם חושבים, אתם יכולים להוציא את הג'וינט שהסתרתם מאחורי הגב, אלא לעבירה שנוגעת כמעט לאחד הקונפליקטים המהותיים הן במצוות שבין אדם לחברו והן באלה שבין אדם למקום, בעיקר אם מדובר במקום חנייה...

לא אחת התקשרה אלי אם ילדיי בשעת ערב מאוחרת, בדרכה בחזרה הבייתה לא רק מעמל יומה המפרך אלא כי אם גם לאחר קניות שבועיות, מה שאומר תא מטען עמוס בשקיות עם כל טוב, שארד כדי לשמור לה חנייה.

כמו שקורה לא אחת כשאתם רוצים לעשות חסד תעבורתי עם בת או בן הזוג, גם אני נאלצתי להדוף הסתערויות מהסוג שיכולה לייצר רק חנייה פנויה בתל אביב. בדרך כלל זה נגמר בעמידה בצמוד לאבני הסף הצבועות בכחול ולבן, לפעמים נדרשתי להוסיף תנועת אצבע לסימון "לא" נוכח פני נהג שניסה את מזלו - והיו גם פעמים שבהם נרשמו חילופי דברים.

למזלי, ממדי הנדיבים סייעו לי להימנע מהסלמה מעבר לזה. לעומת זאת שכנתי, גברת כבת 65 (אני מה זה מקווה שלא הסתבכתי עכשיו... בואו נסגור על 60 פלוס. או.קיי?) שנהגה מדי פעם לשמור חנייה לבעלה, נקלעה לעימות שבו החליט מישהו בפרינציפ, להיכנס לחנייה שבמרכזה היא ניצבה.

הסאגה נגמרה בזה שאחרי חילופי קללות ואיומים, היא עשתה חשבון שמי שמקלל גברת לא צעירה ומוסיף איומים, ככל הנראה גם עלול לדקור את מי שייחלץ לעזרתה - והתקפלה.

ובכלל, כמה פעמים כבר נחשפנו לשורה: "נדקר בגלל ויכוח על מקום חנייה"? לפעמים אפילו "נרצח". העניין הוא שהחוק הוא לצד מי שלא מכיר בזכותכם "לשמור" חנייה. כלומר - לא במקרה שהוא מאיים או חלילה תוקף פיזית, אבל עמדת הבסיס שלו היא הנכונה.

החוק ברור: אסור לשמור מקום חנייה בשטח ציבורי (כלומר, לא מה שנקרא "חנייה פרטית"). לכן בפעם הבאה כשאתם מקיפים את הבלוק במשך דקות ארוכות, קולטים מישהו מאחוריכם מפנה חנייה ומבקשים ממישהו לרוץ מהר ולשמור אותה עד שתשלימו את הסיבוב. דעו שלכל נהג שיגיע אליה לפניכם, יש את הזכות לחנות בה.

בעוד שלשון החוק ברורה, מדיניות האכיפה היא כבר פשרה בין הנוהג שהשתרש בציבור - והבנה שאי אפשר לנהל חיים בעיר גדולה (בדגש חזק על גוש דן) מבלי לשמור מעת לעת מקום חנייה.

תל אביבים כבר מכירים את הנוהל שלפיו בעל מקצוע כמו חשמלאי או שרברב, מודיע שהוא לתל אביב לא נכנס, אלא אם אתם מתחייבים לשמור לו חנייה (או לחילופין, לכלול מראש את הקנס הצפוי בתעריף...).

לא רק זאת, לפעמים דווקא הרצון לשמור חוק עלול להוביל לדבר עבירה. פעם במהלך שיפוץ החלפנו את הדלתות והמשקופים בבית.

התקשרנו מבעוד מועד למוקד העירוני, קבענו מועד מוסכם, ביקשנו מהשיפוצניק להניח את פסולת העץ בחנייה כחול-לבן, רק כדי שמישהו יפנה אותה למדרכה בשעת לילה, כל שבבוקר חצץ הרכב החונה בינה לבין משאית האשפה.

התקשרנו למוקד העירוני כדי שלא ניקנס, והמפקחת אמרה לנו משהו כמו: "יש לכם מזל שעברתי בלילה וראיתי ששמתם בכחול-לבן כמו שסיכמנו...".

אגב, אין בליבי על אותו נהג שפינה את הפסולת למדרכה. זה אולי לא יפה לחסום מעבר להולכי רגל, אבל האלטרנטיבה שלו, בשעת ערב במרכז תל אביב, הייתה להסתובב עוד כשעה (וגם אז איש לא היה מבטיח לו מקום).

פעם נוספת זה קרה לנו עם גזם שהונח (בסיכום עם המוקד העירוני, כמובן) במקום שבו גזל חנייה בכחול-לבן וגרם לנהגת (כשמדובר במצוקת חנייה אין אפליה מגדרית כלפי לוחמות!) להשליך את הענפים משפת הכביש אל המדרכה בחמת זעם.

אז מהי מדיניות האכיפה, שמנסה ללכת בין הטיפות? הכלל הוא שאדם ששומר בגופו מקום חנייה, למרות שהוא עושה זאת בניגוד לחוק, לא ייקנס - לכל היותר הוא יצטרך לריב עם מי שיבקש לתפוס לו את המקום.

לעומת זאת אם חסמתם את האפשרות לחנות בעזרת חפץ (כפי שעושים לא אחת - ממובילים ועד קבלני שיפוצים), אתם צפויים לקנס, כלומר בהנחה שיעבור שם פקח, של 660 שקל.

קבלנים רבים, שאין להם ברירה אחרת (לך תפרוק חומרי בניין, שלא לדבר על יציקת בטון וכיו"ב, בלי חנייה "שמורה"), מגלמים כבר את הקנס שהם סופגים בכל יום מחדש, בעלויות הבנייה...

מדיניות אכיפה עמומה, שאינה עולה בקנה אחד עם החוק שהוא חד משמעי ומעבירה את הנושא לתחום שבין אדם לחברו, היא לרוב מתכון לצרות צרורות.

במקרה של החנייה ה"שמורה", היא דווקא נראית כמו פשרה אופטימלית בין רצוי למצוי: מי ששלח את בן/בת הזוג שלו או את ילדיו לחפש חנייה ולעמוד בה עד שיגיע, בין אם בשמש הקיץ הקופחת או ביום סגריר, זוכה מן ההפקר, ובינינו: זה גם מקובל על רוב מחפשי החניות האחרים...

מי שמבקש "להלאים" חניה ברחוב באמצעות חפץ שיימנע מנהגים אחרים להשתמש באותו מקום חנייה - הוא עבריין שראוי לקנס.

מה נאמר באשר לפתרון אולטימטיבי שיאפשר לרבים להתנייד בתחבורה ציבורית נגישה ויעילה, במקום להזדקק לרכב פרטי (שמלבד חיפוש חנייה גוזר על רבים גם שעות ארוכות של עמידה בפקקים)? שככל הנראה עד שנזכה לו (אם וכאשר) נגזר עלינו להוסיף ולהיות עברייני חנייה ובעיקר, מה שהופך לקשה יותר מיום ליום: אדיבים לזולת.