חוויה דתית על שני גלגלים. תגידו שאני מגזים, שעישנתי משהו, אבל דבר כזה עוד לא קרה לי.
הכול החל במהנדסים היפנים החביבים של סוזוקי, שרצו להרשים באמינות של הכלים שלהם שקוטפים שוב ושוב תארי אליפות במרוצי סיבולת, כמו ה-24 שעות של לה מאן. "בואו נארגן גם לעיתונאים מרוץ כזה", המהמו לעצמם ביפנית. שש שעות רצופות של מרוץ סיבולת ("אנדורנס") על מסלול מרוצים, קרחנת גז-ברקס ותימרות עשן צמיגים, כשבמקביל הדגישו לנו שוב ושוב - "איטס נוט א רייס" (זה לא מרוץ).
ברורורור. תן לחבורת גברים חולי גז מוכי טסטוסטרון אופנוע ספורט חמוש בצמיגי סליקס, ארגן להם מסלול אספלט משובח, ו... זה לא יהיה מרוץ.
המפגש קורה בסביליה, ספרד, מטרים מהאתר שבו צילמו סצנות של "מלחמת הכוכבים". התפאורה מושלמת לשובו של הג'דאי המכני שנוסד באותן שנים. הסוזוקי GSX-R1000R, הג'יקסר, מציין רגע היסטורי כשהוא חוגג רבע מאה לדגם הליטר, ו-40 שנה לאחיו, הכלי ששינה את פני האופנוענות לנצח - ה-GSX-R750 הראשון של 1985.
רבות כבר דובר - שלא לומר אכלתי את הראש - על ה"שבע-מאות-חמישים-אר" ההוא, גם בכתבה שפורסמה כאן. רצף הברות ששיגע אז דור שלם; אופנוע שהמציא קטגוריה כשהציע לראשונה את הדבר הכי קרוב לאופנוע מסלול טהור עם רישוי לכביש הציבורי - מאה כוחות סוס על מאה ושישים קילוגרמים, בלי שום ABS או בקרת משיכה, ובעיקר - בלי מסלול מרוצים בישראל. מה שנקרא אז: סע לסדום-ערד ו-May the force be with you.
בישראל של אמצע שנות ה-80 הייתה לאופנוע הזה משמעות נוספת. סוזוקי הייתה היפנית הראשונה ששברה את החרם הערבי והחליטה, בניגוד לאיומים, להגיע לישראל - כן, כבר אז לא אהבו אותנו - מה שעורר התרגשות גדולה בארץ הקודש. האפשרות החדשה שבה סתם אפשר לנסוע לדרום תל אביב ולקנות אופנוע יפני, חדש, שלא הבריח איזה מתנדב.
מאז עברו במכלים הרבה ליטרים של בנזין וגם שויף איזה מעיל עור אחד או שניים. ימי התום הפרה-היסטוריים של לפני האינטרנט, שבהם הייתה נופלת יראה גדולה כשהתקרב האופנוע ההוא מהסיפורים עם שני הפנסים הגדולים. "זה ה-R", היו לוחשים, "מפלצת!".
והנה, ארבעים שנה אחרי הראשון, ואחרי שש שנים של יובש שבהן הייצור לאירופה הופסק בגלל תקנות זיהום האוויר (יורו 5) - הג'יקסר חוזר. אופנוע קטנטן יחסית לעוצמה שלו, עם צביעת הרטרו הכחולה-לבנה כמו אז שעושה פרפרים בלב, עם הכיתוב שמציין שזה דגם שחוגג ארבעים. אופנוע נאה אבל נו, יש נאים ממנו. ומה זה האגזוז הענק הזה שנראה כאילו חיברו לו מאחור דוד שמש?
מולנו עומדת חבורת היפנים שאחראים לפרויקט: מהמהנדס הראשי ועד רוכב המבחן. שוניה טוגו, הצ'יף אינג'יניר, מספר בעיניים נוצצות: "אני אוהב אופנועים, ויש לנו תשוקה מיוחדת למודל הזה". הם מנומסים מאוד, ויפנים מאוד, מהנהנים בראשם בנבוכות, מנסים להסביר באנגלית במבטא כבד מה שיפרו, מתגאים בכנפוני הקרבון ומעבירים בינינו את הספוילר שמצמיד את הגלגל הקדמי לקרקע במהירויות גבוהות ב"עוד 8.7 אחוזים!". היפניות הזו שלהם כל כך זרה לישראליות שלנו, אבל האהבה לאופנוענות מצליחה לחבר בקלות.
על המסך רצות תמונות של דגמי העבר, המציגות את האבולוציה של הדגמים, ומדהים לראות כמה אופי הרכיבה השתנה: מהרוכבים הזקופים של שנות השמונים ועד לרוכבי המסלול של היום שמשייפים מרפק ואוטוטו גם את הסנטר על האספלט.
סוזוקי העדיפו להמתין לחגיגות ה-40 כדי להשיק את הדגם המעודכן עם כל ה"חבילה": הכנפונים, אלקטרוניקה חדשה (מערכת SDMS עם מצבי רכיבה מ-A החד ועד C הרגוע) ושיפור היכולת לנפק מומנט בכל סל"ד. הרומנטיקן הנודניק שבי תוהה "למה לא שני פנסים עגולים?", אבל המהנדסים מסבירים שהאווירודינמיקה המודרנית דורשת חזית צרה וכונסי אוויר ענקיים במקום שבו פעם היו פנסים, כדי שהמנוע ינשום אוויר קר בלחץ גבוה.
והנה זה קורה. ארבעים שנה אחרי, אנחנו על האספלט המתוק של מסלול מונטבלנקו בסביליה, ורצף המילים "איטס נוט א רייס" שנשמע שוב ושוב הופך לדחקה של הקבוצה, שלא לומר לקריאת הקרב שלה.
הפיטס מאורגן כמו בתמונות הנשקפות אלינו בטלוויזיה במרוצי המוטו-GP: שני אופנועים על רגליות מרוץ וצמיגים עטופי שמיכות חימום, כיסאות לרוכבים ועליהם בקבוקי מים ממותגים למבחן הסיבולת של שש השעות, עם שמות הרוכבים - עם השם שלי! צמרמורת. אבל - זה לא מרוץ, כן?
כדי שה"לא מרוץ" יהיה הוגן, יש בכל קבוצה שלושה רוכבים ולכל אחד סרט לזרוע לפי רמתו - שחור, אדום, והצבע שדי ברור למה דווקא אני מקבל אותו - ורוד. אין בעיה, תצחקו עליי, רק תנו כבר לרכוב.
אני מנסה להתיידד עם החברים לקבוצה ושואל אם הם רוכבי מרוץ מקצועיים. "לא, לא, מה פתאום", הם עונים בחיוך, אבל פ-ע-ם, ממש מזמן, התחרו באיזו ליגת מרוצים אנגלית או באליפות צפון אמריקה הפתוחה. אפילו האיש החביב שבודק את האופנוע אומר שגם הוא ממש-ממש לא מתחרה מקצועי, אבל פפעעעעם, השתתף פה ושם באיזה אירוע זניח שנקרא סופרבייק. בקטנה. בנוסף, אני גם הכי מבוגר כאן - מילה יפה להכי זקן, וכל מה שעובר לי בראש הוא תקווה לשרוד את האירוע.
שש שעות, עשר קבוצות, שלושה רוכבים, אופנוע אחד.
אני מנסה על החברים שלי לקבוצה את הבדיחה-עצה של "תתחילו הכי מהר ומשם תגבירו", וזה מסתבר עובד גם באנגלית, והנה האירוע מוזנק. כמו בתחרויות סיבולת, הרוכבים חוצים בריצה את המסלול לרוחבו, ומזנקים שם אל אוכף האופנוע, ובשאגות עידוד גדולות, הלא-מרוץ יוצא לדרך.
שש שעות בסוג של מרוץ שליחים. כל רוכב יהיה על המסלול כעשרים וחמש דקות בכל פעם, והנה מגיע תורי. לוקח איזה חצי הקפה עד שאני מבין את האופנוע, וכשהוא עדיין מנסה להבין אותך, ואתה מנסה לשנן את המסלול - והנה יש כבר ברך ראשונה באספלט, יש לנו את זה. כמה הקפות ראשונות בניסיון לשנן את סדר הפעולות של כיוון מבט ותנועת גוף ואיזה הילוך, באיזה עיקול באיזה סל"ד, וכבר כואב לך כאן וכאן, וכאן.
ובכל פעם אתה חוזר לכיסא שלך בפיטס, מתרסק עליו, לוגם משקה אנרגיה בפוזה המוכרת ממרוצי המוטו-GP, וכמו נזיר טיבטי - שותק, מרוכז, מחכה לסשן הבא.
הדברים שמתרוצצים בתוך הקסדה בזמן המרוץ הם סוג של פודקאסט שלא ישודר לעולם. אתה מדבר לעצמך: מחמיא על פנייה שבוצעה טוב, מקלל על פספוס של קו, נאנק משריר צוואר וגונח מהנאה. הראש נקי מכל הבלי היום והדבר היחידי הוא הרכיבה הטהורה עצמה.
בישורת, כשהאופנוע מאיץ בטרללת ל-150, 200, ועד 270 קמ"ש, הספרות עפות על הצג שאומר שאתה עמוק בקו הסל"ד האדום ומהבהב לך להעלות הילוכים, הכול מטשטש. והנה מגיע הרגע הכי מפחיד, רגע האמת - כמה מאוחר אתה יכול לדחות את הבלימה בסוף הישורת, מ-270 קמ"ש ל-70 בשברירי שנייה.
דופק שלושה הילוכים למטה, ברקס בכל הכוח, הגלגל האחורי מרפרף באוויר, שרירי הבטן והזרועות נלחמים בתאוטה, כל הגוף נדחס קדימה, ועדיין צריך להיות משוחרר. אסור ליישר ידיים, חייבים לעשות משהו שהוא לא טבעי - לשנות מבט, להפסיק להסתכל על אזור הסכנה שנמצא קדימה בסוף הישורת, להפנות ממש בכוח את המבט ימינה, עמוק לתוך העיקול, לתת הוראה ליד ימין המבוהלת לשחרר כבר את הברקס, להשכיב, להוציא ברך, ואז - ה"כחחחחח" של הסליידר באספלט. עברת עוד עיקול, נגעת שוב בפחד.
וזה נמשך. רוב הזמן אתה מקלל את הרייסר הבריטי הצעיר שנותן לך על הפרצוף עקיפה בתוך העיקול, אבל יש גם רגעי קסם מועטים שבהם אתה הטורף, כשעל החרטום שלך מישהו שאתה יכול לעקוף. החושים מתחדדים, תחושות קמאיות מתמוססות לך בגוף, ממש-ממש מרגיש את הדם בעיניים. ואז מגיע הרגע של נעיצת הציפורניים בטרף, תחושה קטנה של אושר שקשה להסביר - עקפתי.
וככה זה נמשך שש שעות, כשבכל משהו כמו חצי שעה אני רואה שלט עם השם שלי מונף, מה שאומר שהגיע הזמן להתחלף. ואז מגיע לפיטס, מתרסק מותש על הכיסא, עד לסשן הבא - במה שאפשר להגדיר חוויה פיזית, רוחנית, מיתית, עם תחושה של הארה, של נזיר שמתבודד עם עצמו, עם אהבותיו ופחדיו, חוויה דתית ממש.
ויש כמובן גם את המכונה. בכל הפסקה קצרה כזו האופנוע יקבל מנה חדשה של נוזלים ושל דלק, לפעמים גם יוחלפו לו צמיגי הסליקס הדביקים. שש שעות של עומס מטורף על הכלי והוא מאיץ ובולם כמו בהתחלה, ותכפילו את זה לעשר קבוצות, שבאו בשני ימי רכיבה כשאין שום תקלה, כשבנוסף, וגם זה אומר משהו - אף אופנוע לא התרסק. אין מבחן עמידות טוב יותר.
נסכם. הג'יקסר המודרני הוא כבר לא ה"בריון של השכונה", הוא מרגיש אנלוגי וצפוי יותר. בזכות מערכת תזמון שסתומים משתנה (VVT), הוא מספק המון כוח בסל"ד הבינוני, מה שהופך אותו ליעיל להפליא גם בכביש ציבורי וביציאה מפניות הדוקות. בנוסף, הוא כנראה הסופרבייק הכי נוח בקטגוריה; המושב והארגונומיה מאפשרים לרכוב עליו יום שלם בלי להזדקק לפיזיותרפיסט צמוד, וכמו שראינו ביציאה באיזו תחנת דלק, הוא אפילו יודע לקחת זוג רוכבים - מזוכיסטים כנראה - לטיול משותף.
עם 21 אליפויות עולם (15 מתוכן בקטגוריית ה-1000), לסוזוקי יש מסורת של אמינות וספורטיביות שאין לאף אחד אחר. והכלי החדש הוא לא הכי טכנולוגי או הכי חתיך, אבל הוא סוס מרוץ לעבודה שעל המסלול.
האירוע מסתיים, דופק אלף, זיעה מטפטפת לתוך העיניים, כמויות לא סבירות של אדרנלין בדם, וכצפוי לא ניצחנו. אבל איך אומרים בסוזוקי? כדי לנצח אתה צריך קודם כול לסיים. ואכן, המנצח האמיתי הוא הקשישא בכחול-לבן שנולד מחדש, הג'יקסר R1000 שהוא סגירת מעגל מושלמת. ממרחק השנים קצת קשה להאמין שדווקא סוזוקי הצנועים היו אלו שהדהימו את העולם עם היצירה הקיצונית ההיא של שנות השמונים, אבל הנה הוא שוב כאן כדי להזכיר למה התאהבנו בו מלכתחילה.
ועוד משהו - בגיל 29, בלי שום ניסיון ברכיבת מסלול או אופנוע ספורט בכלל, נסעתי לקורס רכיבת מסלול בדונינגטון פארק באנגליה, הפעם הראשונה שבה עליתי על חליפת עור. "על מה תרצה להתאמן?", שאל הבריטי החביב. "אי וונט טו פוט מאי ני און דה אספלט" (אני רוצה לשים את הברך שלי על האספלט), ענה הצעיר מבאר שבע. ואכן - את העיקול שבו זה קרה אזכור כל חיי.
אז עשו לעצמכם טובה: בחרו מסלול בעולם, קבעו תאריך, וסעו להגשים את החלום הזה של רכיבה על מסלול גדול באירופה, ותזכו לישועות. לאישה (או, נו, לבעל) תוכלו להזכיר שזה הרבה יותר בטוח מקורקינט בתל אביב. אתם תודו לי על זה.
חג כדורגל שמח.
סוזוקי GSX-R1000: תעודת זהות
מנוע: 4 צילינדרים בשורה, קירור נוזל, 4 שסתומים לצילינדר, 999.8 סמ"ק נפח.
הספק: 202 כוחות סוס ב-13,200 סל"ד הספק, 12.03 קג"מ ב-10,800 סל"ד מומנט.
בולם קדמי: מזלג הפוך Showa מדגם BFF (Balance Free Front Fork) , אחורי: בולם יחיד Showa BFRC-lite מתכוונן מלא.
בלמים: קליפרים מונובלוק רדיאליים של Brembo עם דיסקים בקוטר 320 מ"מ מלפנים ומערכת ABS להטיה (Cornering ABS), יחידת מדידת אינרציה (IMU) ב-6 צירים, קวิקשיפטר, בקרת אחיזה 10 מצבי התערבות, בקרת זינוק למניעת הרמת גלגל, 3 מפות ניהול מנוע.
ממדים: משקל רטוב 203 ק"ג, קיבולת מיכל דלק: 16 ליטר. צמיגים, קדמי 120/70 17" אחורי: 190/55 17"
מחיר: טרם נקבע. בארץ בסוף השנה