הבת שלי נסעה ביום שישי לפגישת עבודה בחיפה. היא תכננה לעלות על רכבת חזרה הביתה בסביבות אחת וחצי-שתיים בצהריים, כדי להגיע לתל אביב הרבה לפני כניסת השבת. בעשר וחצי, כשישבה על כוס קפה לנוח שנייה, פתחה את האפליקציה של רכבת ישראל ונדהמה לגלות שהרכבת האחרונה מתחנת מרכזית המפרץ לתל אביב יוצאת בעוד שעה בדיוק. הבילוי הרגוע הפך למרוץ נגד הזמן, כשהיא מגיעה חסרת נשימה לעמדת הכרטוס, בואכה הרציף, בדיוק כשנשמעה חריקת הבלמים על הפסים.
מיותר לציין, שהנסיעה הייתה קטסטרופה. אמנם משך הנסיעה היה זריז, כשלושים דקות על השעון, כמו שהבטיחה שרת התחבורה באחד מהסרטונים הצוהלים שהפיקה, שבו שיבחה את פועלו של משרד התחבורה שמזניק רכבות מהירות מכל נקודה בארץ, אבל כשבמשך קצת יותר מחצי שעה אתה מעוך בין עשרות נוסעים שמצטופפים במעבר, העיקר להגיע לתחנת השלום בשלום, אתה מוצא את עצמך מקלל את מי שהחליט לחתוך את תנועת הרכבות כל כך מוקדם וליצור רכבת כל כך עמוסה.
הבת שרדה בקושי כדי לספר. אבל עם כל הכבוד והאהבה אליה, חשבתי על החיילים והמילואימניקים שמשרתים בלבנון או בעזה ומתים לחזור הביתה. מוכנה לשים כסף שמעטים מהם מצליחים להגיע לתחנת מרכזית המפרץ בחיפה לפני אחת עשרה בבוקר. נדמה לי שהמעט שהמדינה הזאת יכולה לתת להם הוא האפשרות להשתמש ברכבת, כלי תחבורה בסיסי במדינות מערביות מתוקנות, ולא לחכות בחום לאוטובוס.
שלא לדבר על תושבי הצפון המופגזים, המופלים לרעה והמוכים, שחוטפים עוד יריקה בפרצוף. לא נורא, אומרת לעצמה, כנראה, שרת התחבורה, אם הם מצליחים להחזיק מעמד בלי ביטחון, עבודה, פיצוי ועם חרדות קיומיות קשות, רכבת שמסתיימת בשעה 11:43 ביום קצר ועמוס בנוסעים, היא הקליפות של הפיסטוקים בשבילם.
ברכבת ישראל מסבירים שקיצור שעות הפעילות בימי שישי הוא צעד זמני שנועד לצמצם פגיעה בשירות ולאפשר האצה של פרויקט החישמול. לטענתם, השירות בחיפה ובצפון פועל כסדרו לאורך כל ימות השבוע, והקדמת סיום הפעילות נעשית רק בשעות שבהן הביקוש נמוך במיוחד, כדי להשלים את העבודות בלי לפגוע בשירות בימי השבוע. הרכבת שבה נסעה הבת שלי מראה שהביקוש לא נמוך בכלל.
לפי נתוני הרכבת, עד היום הושלמו כ-75% מפרויקט החשמול, וכמחצית מ-650 הרכבות היומיות כבר מופעלות בחשמל. הייתי מתפעלת ממערכת הנתונים הזאת, אלמלא לפי ההכרזות החגיגיות, פרויקט החשמול הבלתי נגמר הזה היה כבר צריך להסתיים אי שם בתחילת 2025. ואם רק 75% ממנו הסתיים עד כה, אז צפויות לפחות עוד שנתיים בלי רכבות בשישי, עד שאולי, אם ירצה השם והשרה, נוכל לברך על המוגמר.
שואלים את עצמכם איך מסבירים שם את העיכוב? שימו לב לשפע התירוצים היצירתיים: הקורונה, המלחמה, מבצעים ביטחוניים ועזיבת עובדים זרים. וגם, הכלב אכל לי את המחברת. אממה, מבטיחים שם, בנקיטת חפץ בצורת קטר, שהעבודות מואצות כעת, ובתוך כשנה יתחדש גם שירות מוצאי שבת בין חיפה לתל אביב. כי ברור שאם הרכבת מסתיימת בשישי לפני הצהריים, אז אין צורך להפעיל אותה במוצאי שבת. שיחכו בסבלנות בבקשה.
ואם כבר הזכרנו שבת, בואו נדבר לרגע על שעון הקיץ, שגם הוא תולדה של לחץ שומרי השבת. בחורף נכנסת השבת בשעה 16:30 פחות או יותר, כי מחשיך. בקיץ היא נכנסת ב-19:30. קולטים? הרכבת האחרונה מתל אביב לחיפה יוצאת ב-11:22 ומחיפה לתל אביב ב-11:43. יותר משבע שעות לפני כניסת השבת.
לפי ההיגיון הבריא, צריך היה לעדכן את שעות הפסקת השירות לפי שעון הקיץ. רק שבמשרד התחבורה אין היגיון, אלא רק תירוצים זולים, שאפילו לא מצליחים לשכנע שם את עצמם.
הבעיה שלא מדובר בתקלה, לא באירוע חד־פעמי ולא בהחלטה שנכפתה ברגע האחרון. מדובר במדיניות. מישהו במשרד התחבורה וברכבת ישראל ישב מול טבלאות, נתונים ומצגות, ובסופו של דבר שקל שיקול פוליטי. לא להתיר עבודות בשבת, כדי לא לעצבן את השותפים החרדים בקואליציה, ולזרוק את החיילים והאזרחים מתחת לגלגלים. וזאת מעבר לעובדה הבסיסית שאת עבודות החישמול בקו לחיפה מבצעים עובדי חברת SEMI הספרדית, שאינם יהודים, ואין מניעה הלכתית שיעבדו בשבת.
הרי אם קו רכבת מרכזי בין תל אביב לירושלים היה מפסיק לפעול בשעה 11:43 בבוקר בגלל עבודות תשתית, המדינה הייתה רועדת. הכותרות היו נפתחות בזה, גולדקנופף וגפני היו מאיימים להפיל את הממשלה, והפתרון היה נמצא תוך ימים. "אבל בצפון", כמו שאמר לי פעם יעקב ליצמן בריאיון רדיופוני, "אין לנו בוחרים".