"מלחמה זה חרא", אומר לי אנדרסון, שבתעודת הזהות שלו רשום בכלל "יו-צ'י-הו" או משהו בסגנון. אני מחייך אליו כי אין לו באמת מושג עד כמה הוא צודק - אבל תיכף נגיע לזה.
עבור דור שלם של ישראלים, השם טייוואן אמר בעיקר דבר אחד: "מייד אין טייוואן". התווית הכמעט רשמית שליוותה בשנות ה-80 וה-90 את הצעצועים הזולים, השעונים הדיגיטליים שמתפרקים אחרי יומיים והחולצות המזויפות של אדידס. אבל הזמנים השתנו, וגם התדמית. היום, האי הקטן הזה הוא הלב הפועם של הטכנולוגיה העולמית. השבבים המתקדמים ביותר - אלו שמניעים את הסמארטפונים, המכוניות והבינה המלאכותית שלכם - מיוצרים כאן. מפעל TSMC המקומי לבדו אחראי על כ-90 אחוזים מהשבבים הללו. תסגרו את המפעל הזה, והבורסות ברחבי העולם קורסות ברגע. עד כדי כך.
העניין הוא שמתחת לקדמה המטורפת הזו, מתחת לשקט המופתי ולנימוס הטייוואני המפורסם, מסתתר אחד המקומות הנפיצים ביותר על הגלובוס. מקום שבו, אולי, חלילה (באמת שאין לנו כוח לזה עכשיו), עלולה להתפרץ מלחמת העולם הבאה.
כדי להבין את הניגוד הזה, יצאנו למסע - אלא מה - על שני גלגלים. אבל לא לפני ביקור קצר בבירה טאיפיי ובו אחד המגדלים הגבוהים בעולם, ה-"101". רק לאחרונה טיפס עליו בשידור חי ובלי שום אבטחה בחור בשם אלכס הולונד (בחייאת, לכו לראות את הסרט "Free Solo" על הטיפוס החופשי, הספק-התאבדותי שלו על צוק ה"אל-קפיטן" בקליפורניה ותראו איך אתם מפסיקים לנשום).
נתוני ייצור מטורפים: כ-3,000 עובדים מייצרים בקימקו לא פחות מ-1,200 כלים ביום, כחצי מיליון בשנה. קטנוע טרי יוצא מפס הייצור מדי חצי דקה.
אנחנו פה בעניין אחר: לקחת קטנוע טרי-טרי מהמפעל, ממש Farm to Table, למסע קצת אחר בכבישים המפותלים של החלק הדרומי והירוק של האי.
עלינו על הרכבת המהירה דרומה, שיודעת לדהור ב-300 קמ"ש בשקט חרישי (כאן אף נוסע לא יעז לדבר בקול בטלפון או להניח רגליים על המושב). היעד: העיר קאושיונג (Kaohsiung), אל חטיבת המחקר, הפיתוח וקווי הייצור של ענקית הדו-גלגלי המקומית קימקו (Kymco) - המתחרה הגדולה של סאן יאנג, הטייוואנית גם היא.
המונח "יעילות" מקבל כאן משמעות חדשה. עם כ-3,000 עובדים, מפועלי ייצור ועד הנהלה, המפעל מייצר לא פחות מ-1,200 כלים ביום - כחצי מיליון בשנה. שורה ארוכה של פועלים בחלוקים לבנים עומלת על הרכבת הקטנועים; כל אחד מוסיף בתורו פריט נוסף, עד שבסוף הפס יוצא בכל חצי דקה קטנוע חדש לגמרי. בחוץ, התוצרת היומית של מאות קטנועים מחכה למשאיות שיעמיסו אותם - הישר לפקקים של דרום תל אביב.
ליצרנית, שחוגגת 60 שנות פעילות, יש הרבה תוכניות לעתיד: מנועים יעילים יותר, קטנועים חשמליים, דגמי אדוונצ'ר, ואפילו שיתוף פעולה מסקרן עם חטיבת החשמליות של הרלי דייווידסון (LiveWire). העיצוב מגיע בחלקו מאיטליה ומאימפריית הייטק אחרת - שנחאי, שכן הטייוואנים מודעים היטב לאתגר הסיני ועושים הכל כדי להתחרות בתוצרת העולה מהיבשת. המנועים שלהם, אגב, כבר נמצאים בכל מקום. כפי שאנדרסון מספר לי בגאווה: "בתוך קטנועי הפרימיום של ב.מ.וו, ה-C650, המנוע הוא שלנו".
טייוואן היא מדינה של קטנועים. עד שנת 2002 החוק הגביל כאן את נפח המנוע ל-150 סמ"ק בלבד. היום השמיים הם הגבול, אבל התרבות המוטורית נותרה ייחודית. האופנועים הגדולים מאירופה יקרים כאן להחריד וכמעט שלא תראו אותם, ורכיבת שטח היא קונספט נדיר למדי.
התשובה לטימקס: עולים על ה-AK575
מסיימים את הסיור במפעל ויוצאים החוצה אל שלושה דגמי AK575 - הגדלנוע המגודל של החברה שיהיה כלי הרכב של החבורה שלנו, ובראשה המדריך אנדרסון. בבית הספר המורה נתן לו שם מערבי, כמקובל כאן, כדי שיהיה קל יותר לאנשים כמוני להגות את שמו. והנה אנחנו יוצאים לדרך, ישר מחנות המפעל.
המסע מתחיל בתנועה איטית והסתגלות לכלי, בין אינספור רמזורים ומצלמות מהירות. אבל מה שמחפה על הכל הם נופי האוקיינוס השקט שעוטפים את האי, מטעי בננות, ושדות אורז מדויקים להפליא שבהם עומלים חקלאים בכובעי קש משולשים. בולטות עוד יותר נשים מבוגרות שרוכבות הביתה עם שקיות מצרכים לארוחת הצהריים; אם בישראל לראות סבתא על קטנוע זה מחזה נדיר, כאן זו דרך חיים.
הכביש עצמו מסודר, מתוקתק ומשולט להפליא, עם נתיב ימני שמוגדר לאופניים וקטנועים - אבל היי, אנחנו לא סתם קטנוע. בנפחים של ה-AK, הכלי הזה נחשב כאן לאופנוע לכל דבר. מדובר בדגם ה-575 המשודרג שהושק לאחרונה והחליף את ה-550 היוצא. הנפח גדל ב-25 סמ"ק, מה שהגדיל את המומנט ב-8 אחוזים, והמהירות המרבית עוברת בקלות את ה-160 קמ"ש. זוהי התשובה הישירה של קימקו לימאהה טימקס (TMAX), המייסד והפנים של קטגוריית הגדלנועים.
טייוואן היא אחד המקומות הגשומים בעולם (עד פי עשרה מתל אביב), ואכן - הגשם תופס אותנו. בכל חנות נוחות בצד הדרך תמצאו מעיל-שקית ייעודי, אבל עד שנעצור, לחיצה על כפתור והמשקף החשמלי של ה-AK מטפס למעלה ומכסה את רוב הגוף. כאופנוען, זה תמיד קצת מוזר לעשות מסע כזה על קטנוע, מגודל וחזק ככל שיהיה - יש משהו שונה בתנוחת הישיבה ובתגובת הכידון. אבל העובדה שאנחנו מורידים קצב נותנת הזדמנות להתפעל מהפינוקים שהכלי הזה מעתיר על הרוכב: מצערת חשמלית, בקרת שיוט, ידיות מחוממות, מסך TFT גדול ואינטואיטיבי, והכי ממכר - הנעה ללא מפתח (Keyless).
סיבובים מושלמים ומתדלקת שהיא סומלייה
האי המרכזי של טייוואן גדול רק במעט מישראל (הקפה מלאה שלו אורכת כ-1,100 ק"מ), והוא נמצא במרחק יריקה - או ספינת טילים - מסין (כ-130 קילומטרים). אנחנו מגיעים לנקודה הדרומית של האי ומתחילים להקיף אותו דרך הצד המזרחי לכיוון צפון. הנוף משתנה: השמש יוצאת, ההרים נישאים וירוקים, והכביש מתחיל להתעקל.
שלט התנועה מראה הגבלת מהירות של 50 קמ"ש, אבל אנדרסון, בלי למצמץ, מטפס ל-130 קמ"ש. בשפה הבינלאומית של אופנוענים הוא מבהיר בלי לומר מילה שכאן מתחיל הכיף. אם צריך אז צריך, הוא המדריך בסך הכל, ואני מגביר קצב.
אני מתחיל להסתגל ל-AK ולגרור אותו לקצה. זה אמנם לא אופנוע, אבל בסוף יש כאן שני גלגלים, חלוקת משקל מדויקת, מזלג הפוך שמנמן בקוטר 41 מ"מ, דיסקים כפולים מלפנים מבית ברמבו (Brembo), בקרת אחיזה ו-ABS לעיקולים. כל אלו משרים המון ביטחון. הגדלנוע משתף פעולה, נשכב עוד ועוד בסיבובים, והנפש פשוט נפתחת - בורחת מהחדשות היומיות בארץ אל תוך מדיטציה של אדם, מכונה ונוף.
הכבישים מלאים בסיבובים מושלמים והאספלט נראה כאילו נצבע רק אתמול. הכל נקי ומתוחזק היטב - סדר מופתי שמגיע עוד מימי שלטון הכיבוש היפני. אפילו המתדלקת בתחנת הדלק מוקפדת כמו דיילת אוויר: עונדת סרט זוהר ומנגבת בדיוק כירורגי את פיית אקדח הדלק עם סמרטוט קטן, ממש כמו סומלייה עם בקבוק יין במסעדת מישלן, רק מחשש שמא תיסחט טיפה על המכל.
באמצע הדרך עוצרים לאכול, והקולינריה המקומית היא חוויה סוריאליסטית בפני עצמה. בחנויות הנוחות תמצאו סנדוויץ' סושי, יש כאן תפריט של לא פחות מ-7,000 סוגי תה, והמקומיים שמים מלח בתוך הלימונדה שלהם (וזה לא רע בכלל). לקינוח מגישים טופו פודינג נפלא. בכניסה למסעדה אחת קשור חזיר מחמד, ובפנים תלוי פוסטר ענק של יצורי ים מוזרים שאין לך מושג מה הם - האם זו תמונת נוי דקורטיבית, או שמא זה פשוט התפריט? עדיף לא לשאול.
אפילוג
הביקור הקצר מסתיים, ובעצב אנחנו מחזירים את הקטנועים. צריך להודות שיש קסם ממכר בפינוק של הכלי הזה. טיול של הקפת האי כולו יארך כארבעה ימים, המחירים במלונות ובמסעדות זולים יחסית, הנופים נפלאים, ומומלץ בחום לעלות להרים - זה פחות מקום של בטן-גב בחופים.
ועוד נקודה אחת: טייוואן מקורבת מאוד לישראל בשלל עסקים, ומי ששמע שאנחנו מישראל הגיב בחמימות ובשמחה - וגם זה משהו בימים אלו. בכלל, יש המון מן המשותף עם המדינה הזו, שמקדשת השכלה והצלחה ומאוימת תמידית על ידי השכנה הענקית מהיבשת שרואה בה חלק ממנה.
המקומיים, אנשים שקטים, אדיבים ואנשי עבודה, מסבירים לי את המורכבות במשפט אחד: "עם הסינים יש לנו עסקים, יש לנו את אותו האלוהים, אותה השפה ואותו הדם". אבל אז הם משתתקים לרגע, מביטים אל האופק הרחוק של האוקיינוס ומבינים שכל השלווה האסייתית הנהדרת הזו יכולה להסתיים ברגע. כי איך אמר אנדרסון? "מלחמה זה חרא".
הכותב היה אורח חברת קימקו בטייוואן
תעודת זהות: קימקו AK575
מנוע: 2 צילנדרים, 4 פעימות, 574 סמ"ק, 47 כ"ס
תיבת הילוכים: וריאטור אוטומטי
שלדה: אלומיניום, בלמי דיסק
בטיחות: ABS
מידות: 239 ק"ג משקל, 1,480 מ"מ גובה, 790 מ"מ גובה מושב, 2,190 מ"מ אורך, 790 מ"מ 1,580 בסיס גלגלים, 14 ליטר מכל דלק
צמיגים: קדמי 120/70R15, אחורי 160/60R15
מחיר: 76 אלף שקל
בעד: אבזור, מחיר, התנהגות
נגד: משקל, תא אחסון רק לקסדה ומשהו