רבות נכתב על היד הקלה של העיריות בהטלת עיקול על חשבונות נהגים בגלל דוחות חנייה ולאחרונה גם דוחות על נסיעה בנתיבי תחבורה ציבורית שלא שולמו. העיריות לא ממש מתאמצות לאתר את מקבלי הדוח, לא מאמצות חידושים טכנולוגים כמו משלוח מסרונים או הודעות דואר אלקטרוני, וממהרות להשתמש בכוח שהעניק להם המחוקק. הפעם גם בית המשפט חשב שהעירייה הגזימה ושלח מסר חשוב לעיקולים בימי מלחמה.
בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים חייב את עיריית ירושלים לשלם פיצוי בסך 4,000 שקל לזוג מתל אביב, לאחר שקבע כי הטילה עיקול על חשבון הבנק שלהם מבלי שהוכח כי קיבלו את דו"חות על נסיעה בנתיב תחבורה ציבורי ואת דרישות התשלום, וכי בנסיבות המקרה המעשה היווה לשון הרע.
בני הזוג סיפרו כי לאחר שביתם בתל אביב נפגע מפגיעת טיל במהלך חודש אוקטובר 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל והוכרז כבלתי ראוי למגורים, הם פונו מהדירה. לטענתם, העירייה שלחה אליהם שני דו"חות בגין נסיעה בנתיב תחבורה ציבורית, אולם אלה מעולם לא הומצאו להם, ובכל זאת הוטל עיקול על חשבון הבנק המשותף שלהם. לדבריהם, בירור שנערך מול דואר ישראל העלה כי אחד המכתבים הוחזר לעירייה עקב טעות במיון, ולכן העיקול בוצע שלא כדין ופגע בשמם הטוב.
מנגד טענה עיריית ירושלים כי הדוחות נשלחו כדין לכתובת הרשומה של התובעים במרשם האוכלוסין, וכי הם לא עדכנו את כתובתם כנדרש. לטענתה, בנסיבות אלה המסירה בוצעה למעשה ואין להטיל עליה אחריות בגין הליכי הגבייה. בעירייה לא טרחו כלל להתנצל בפני התובעים ולנסות להגיע עימם להסדר, גם אחרי שנודע להם שמדובר במפונים, ושהכתובות שאליה שלחו את הדוחות הייתה של בניין שנפגע במלחמה ודייריו פונו ממנה.
הרשמת הבכירה אביגיל ון-קרפלד דחתה את עמדת העירייה. בפסק הדין נקבע כי הוכח שדירת התובעים נפגעה מטיל והפכה לבלתי ראויה למגורים, אך למרות זאת הם המשיכו לקבל דואר בכתובתם הרשומה. עוד נקבע כי אחד המכתבים הוחזר לעירייה עקב טעות של דואר ישראל ולא בשל מחדל מצד התובעים, ולכן נסתרה הטענה כי המסירה בוצעה.
בית המשפט הוסיף כי בנסיבות החריגות שנוצרו מאז 7 באוקטובר, כאשר אזרחים רבים פונו מבתיהם, היה על העירייה לנקוט משנה זהירות ולוודא שהודעות אכן נמסרו לפני הפעלת הליך גבייה כה פוגעני כמו עיקול. עוד מתח בית המשפט ביקורת על כך שהעירייה לא הציגה מדיניות ברורה למקרים שבהם דברי דואר חוזרים ללא מסירה.
בית המשפט קבע כי הטלת העיקול על חשבון הבנק מהווה פרסום לשון הרע, שכן היא מציגה את בעלי החשבון כמי שאינם משלמים את חובותיהם, וכי לעירייה לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע משום שהעיקול בוצע מבלי שהוכחה מסירה חוקית של הדוח ושל דרישות התשלום.
בסופו של דבר חויבה עיריית ירושלים לשלם לתובעים פיצוי של 4,000 שקל מכוח חוק איסור לשון הרע, בצירוף ריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
עו"ד יוסף גבאי שמשרדו מתמחה בין היתר במשפט מנהלי ולשון הרע מסביר כי "פסק הדין מלמד כי לרשות ציבורית אין רישיון להפעיל הליכי גבייה באופן אוטומטי. גם כאשר דו"ח נשלח לכתובת הרשומה, אין זו הוכחה שהדו"ח הגיע ליעדו ולכן אינה סוף פסוק אם קיימים סימנים ממשיים לכך שהאזרח לא קיבל את הדואר".
לדבריו, "החזרת מכתב בציון 'לא ידוע במען', לצד נסיבות חריגות כמו פגיעת טיל ופינוי מדירה, מחייבות את הרשות לעצור ולבדוק לפני נקיטת צעד דרסטי כמו עיקול חשבון בנק. ההשלכה הציבורית במקרה זה הינה רחבה: עיקול אינו רק אמצעי גבייה טכני, אלא פעולה הפוגעת בשם הטוב, באמון הבנקאי ובתחושת הביטחון של אדם מול הרשויות. גם חוב קטן יכול להפוך לפגיעה ממשית אם ההליך ננקט ללא מסירה תקינה וללא מידתיות.
לסיום "פסק הדין מזכיר כי כוח מנהלי מחייב אחריות, במיוחד מול אזרח שנמצא בעמדת נחיתות. הציבור יכול ללמוד מכך לשמור תיעוד של כתובות, אישורי דואר, פניות לרשות ונסיבות חריגות, ולא להניח שכל הליך גבייה הוא בהכרח חוקי, ראוי, מוצדק או חסין מביקורת".