בית משפט השלום דחה תביעת לשון הרע על סך 100 אלף שקלים שהגיש שמאי רכב נגד בני זוג, בעלי יונדאי, שהתלוננו עליו במשרד התחבורה, וחייב אותו לשלם להם שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 7,500 שקלים.
התובע, שמאי רכב, טען כי כי מכתב תלונה ששלחו נגדו לאגף הרכב במשרד התחבורה פגע במוניטין המקצועי שלו וביחסיו עם המשרד. בתלונה, שנשלחה בפברואר 2023, נטען כי השמאי לא הגיע לבדוק את רכב היונדאי שנפגע שנה קודם לכן בתאונה, לא השיב לפניותיהם, שיקר לחברת הביטוח, זלזל בהם ופעל למקסום רווחי החברה על חשבונם, ואישר חלקי חילוף זולים ולא מקוריים. משרד התחבורה בדק את התלונה ודחה אותה, בקובעו כי אין פגם בהתנהלות השמאי וכי מדובר ב"תלונת שווא".
"הנתבעים טענו להגנת אמת בפרסום ולהגנת תום הלב וכי בסך הכל פנו רק לגורם המוסמך לטפל בעניין. השופט אור אדם מבית משפט השלום בבאר שבע, קבע כי הגנת אמת בפרסום אינה עומדת להם, שכן התלונה נדחתה, השמאי נמחק מתביעת פיצויים קודמת שהגישו נגדו בעלי הרכב עצמם, ועדותו כי בדק את הרכב לא נסתרה. לכן נקבע כי הטענה העיקרית שלהם לפיה השמאי לא בדק את הרכב בעצמו, לא היתה נכונה עובדתית ופגע בתובע.
עם זאת, בית המשפט קיבל את הגנת תום הלב לחוק איסור לשון הרע, הקובעת הגנה לתלונה שהוגשה בתום לב לרשות מוסמכת. נפסק כי כדי לא להרתיע אזרחים מלהתלונן, די באמונת המתלונן באמיתות תלונתו, גם אם התבררה כמוטעית. עוד נקבע שהנתבעים פנו רק לגורם המוסמך ולא פרסמו את הדברים ברבים והשופט התרשם כי הנתבע פעל מתוך תחושה כנה שקיבל שירות לקוי, ולא מתוך כוונה לפגוע.
נשקלו גם שיקולי ביקורת צרכנית, לפיהם יש לפרש בצמצום את דיני לשון הרע כלפי ביקורת על נותני שירות, כדי למנוע "אפקט מצנן". צוין כי אף שאין מדובר ב"תביעת השתקה" קלאסית, העיתוי - זמן קצר לאחר שהנתבעים מחקו תביעה שהגישו נגד השמאי - מלמד שמדובר בתביעה נגדית.
בית המשפט הוסיף כי התובע לא הוכיח פגיעה בפועל בשמו הטוב. לאור זאת נדחתה התביעה, והתובע חויב לשלם לנתבעים 7,500 שקלים.
עורכת הדין יפעת בן דוד בוסטוס, שמשרדה מתמחה במשפט אזרחי וליטיגציה אזרחית, מסבירה כי: "הפרדוקס לכאורה בהתאם לסעיף בחוק איסור לשון הרע, שלפיו פרסום שנעשה בתום לב במסגרת הגשת תלונה לרשות המוסמכת לברר אותה, נהנה מהגנת החוק. בית המשפט אימץ כאן פרשנות מרחיבה כי אזרח שיחשוש שכל תלונה שתידחה תחשוף אותו לתביעת לשון הרע, פשוט יימנע מלהתלונן. המחיר הציבורי של שתיקה כזו גבוה בהרבה מהמחיר של טעות שנעשתה בתום לב".
לדבריה, "השמאי, שתבע את בעלי הרכב, ניסה לסתור את הגנת תום הלב באמצעות סעיף אחר בחוק, הקובע 'חזקת חוסר תום לב' כאשר המפרסם לא האמין באמיתות הפרסום, לא ערך בדיקה סבירה של העובדות או התכוון לפגוע מעבר לנדרש. אולם בית המשפט לא השתכנע בכך: בעלי הרכב פנו פעם אחר פעם ולא זכו למענה, האמינו בכנות לטענותיהם והעבירו את תלונתם אך ורק לגורם המוסמך, ולא לאיש זולתו".
עו"ד יפעת בן דוד בוסטוס מוסיפה כי: "פסק הדין נשען גם על הרציונל שבבסיס סעיף 15(4) לחוק ועל דוקטרינת הביקורת הצרכנית, שלפיה נותן שירות לציבור צריך להיות נכון לשאת גם בביקורת עניינית ולעיתים אף חריפה. הכרה רחבה מדי בתביעות לשון הרע מצד נותני שירות עלולה ליצור 'אפקט מצנן' ולהרתיע את הציבור מהגשת תלונות לגיטימיות. השורה התחתונה היא שתלונה שנדחתה אינה הופכת אוטומטית ללשון הרע. תום לב, פנייה לגורם המוסמך ומידתיות בפרסום - הם המעניקים את ההגנה המשפטית. חשוב לזכור כי המשפט אינו בוחן רק אם התלונה התבררה כנכונה, אלא גם את נסיבות הגשתה ואת התנהלות המתלונן בזמן אמת. כאשר אדם פועל ביושר, מסתמך על המידע שהיה בידיו ופונה לערוץ החוקי והמתאים, בתי המשפט ייטו להגן על זכותו להתלונן ועל חופש הביטוי, גם אם בדיעבד יתברר כי טעה בעובדות".