תעשיית הרכב האמריקנית הייתה פעם מקור לגאווה גדולה. הבום הכלכלי שלאחר מלחמת העולם השנייה, הפך את מה שהיה בשנות השפל הכלכלי בבחינת מותרות לעשירים בלבד, למוצר זמין לכל אמריקני כמעט. תרבות הפרברים הולידה ביקוש לשתי מכוניות למשפחה, רכב לבוגר תיכון צעיר היה אייקון אמריקאי, הדלק היה זול ונפחי המנוע עלו בהתאמה.
כולנו גדלנו על סדרות וסרטים בהם כיכבו לא רק אנשים יפים אלא גם כלי רכב יפים לא פחות. ובעוד האנשים היפים על המסך זללו המבורגרים ולגמו מילק שייק כאילו אין מחר, זללו המכוניות דלק לפי אותו רציונל עד ש... נחשו מה? מחר הגיע. הוא תמיד מגיע בסוף.
לא ניכנס עתה לכל הסיבות למשבר שפוקד את יצרני הרכב בארה"ב החל משנות ה-80, אלא רק ברשימה חלקית של ראשי פרקים, כמו למשל צמצום יצוא הנפט על ידי מדינות ארגון אופ"ק ו-ויסות מחירו. לשם המחשה - מחיר חבית נפט ב-1973 עמד על כ-3 דולר לחבית. מחיר אותה חבית נפט ב-1980, הגיע כבר ל-30 דולר (נכון לרגע כתיבת טור זה, עומד המחיר לחבית נפט גולמי על קרוב ל-93 דולר, והמחיר הזה משתנה בהתאם לחומרת העימות הצבאי בין ארה"ב לאיראן).
כן נוסיף לרשימה את התחזקות תעשיית הרכב במזרח אסיה, תחילה ביפן ומאוחר יותר גם בדרום קוריאה, שהציפה את השוק במכוניות זולות בעלות צריכת דלק מתונה יותר (הפריחה בסין ראויה למסגור מיוחד, אבל לא רלוונטית לשוק האמריקני שנסגר בפני מכוניות סיניות).
הגל היפני נתקל בהתחלה בזלזול מצד היצרנים הוותיקים במערב, אבל ככל שחלף הזמן התברר שמדובר בכלי רכב אמינים, "אפס תקלות", ובמציאות שבה מחליפים רכב בתוך שנים ספורות, שומרים אף על ערך שוק גבוה.
החום עולה
על שני אלה נוסיף גם מודעות גוברת להתחממות הגלובלית והשפעתה על תופעות האקלימיות בעולם. לא צריך להיות גרטה טונברי בשביל להבין שמה שנתפס פעם כקיצוניות רדיקלית (כמו ארגון "גרינפיס" בראשית דרכו, ומפלגות "ירוקות" בעיקר ברחבי אירופה) הפך למיינסטרים שמזוהה אמנם בעיקר עם זרמים פוליטיים ליברליים, אבל קנה לו אחיזה גם במרכז, למשל בממשל ביידן, שפעל לצמצום צריכת הדלק באמצעות תקנות "ירוקות" שהושתו על יצרניות הרכב.
לא ניכנס עתה לדיון על ההתחממות הגלובלית, אבל כן נתעלם מהקיצוניים בשני הצדדים - גם מאלה שמטיפים לחיים סגפניים השואפים ל"אפס טביעת רגל פחמנית" כמו טהרני איכות הסביבה וגם מאלה שמכנים את מי שמודאגים (בצדק) מהמתחולל לנגד עינינו, בשם "כת האקלים". כלומר, לצורך הדיון הזה נאמץ גישת ביניים שמכירה בהתחממות הגלובלית כבעלת פוטנציאל לאסונות אקלימיים שהולכים ומחריפים עם העלייה בטמפרטורות.
לא רק השינויים האקלימיים הזינו את הכוונה להגביל את ייצור (וצריכת) הדלק, אלא גם תמורות גאו-פוליטיות. את הסכסוך במפרץ הפרסי אנו נוהגים לראות (באופן מובן לחלוטין) דרך משקפי תכנית הגרעין האיראנית, אבל מדובר כמובן בסכסוך שמטלטל את שוק האנרגיה העולמי.
הוא הדין באשר למלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שהדגישה את התלות של מדינות מערב אירופה באנרגיה מתוצרת רוסיה, זאת למרות השקעה דרמטית בפיתוח מקורות אנרגיה חליפיים וידידותיים יותר לסביבה, כמו למשל טורבינות רוח או פאנלים סולאריים.
דווקא על רקע הנטייה הגוברת והולכת להעדפת כלי רכב חשמליים או היברידיים - ובמידה מסוימת אף בגללו, הגיע המהלך של טראמפ. עיקרו של זה הוא הפחתה של הדרישה לייצור כלי רכב חדשים שמסוגלים לנסוע 50 מייל (80.4 ק"מ) לגלון בנזין (3.785 ליטר, לפי השיטה האמריקנית), יוזמה של הממשל הקודם, ל- 35 מייל (56.3 ק"מ) לגלון בלבד.
ובמספרים בתקינה האירופית שאנחנו רגילים אליהם יותר: ממשל ביידן רצה שמכונית (או טנדר) אמריקנים ממוצעים ישיגו צריכה של 21.3 קילומטרים לליטר, קרוב מאוד למה שמשיגים כמה קרוסאוברים היברידיים פופולריים בישראל. טראמפ הוריד את היעד ל-14.88 קמ"ל בלבד.
הבה נתרחק מעט מאדי הבנזין שעולים מהמשאבה, בטרם ניחנק - לא רק ממחירו אלא בעיקר מחוסר ההיגיון שבהחלטה: מחיר הדלק מאמיר, אספקתו נתונה לשיבושים, העולם מתחמם ומאותת לנו בסדרה של אסונות טבע (שיטפונות, שריפות ענק, בצורות, גלי חום, התייבשות מקורות מים ועוד) על סכנה מתקרבת - וטראמפ מגביר את התלות שלנו במשאב המתכלה, היקר והמזהם הזה.
זאת ועוד, כי יש כאן הודאה בנחיתות הטכנולוגיה האמריקנית: בעוד רוב יצרניות הרכב בעולם, בדגש על סין, כבר עברו לייצור כלי רכב שמונעים אך ורק או גם בחשמל, האמריקאים מפגרים מאחור. תבוסה מוחצת לארה"ב בשדה שפעם הובילה בו בחדשנות. טסלה היא אמנם חברה אמריקנית, אבל נתח השוק של החשמליות בארה"ב הוא בערך 7%, לעומת קרוב ל-30% באירופה ומעל 50% בסין.
תועלת לטווח הקצר יקצור טראמפ כתוצאה מיצירת מקומות עבודה נוספים בתעשיית הרכב של ארה"ב: רווחי היצרנים ישתפרו, כך גם רווחי חברות הנפט, שני גורמים על לובי חזק מאוד. רק שגם בעין בלתי מזוינת ניתן לראות את הנזק העתידי המטורף: כמה יעלה לנו, לילדינו ונכדינו משבר האקלים - כמה משאבים הוא עתיד לגבות, עוד לפני שנביא בחשבון את מחיר הדמים?
ביניים: גם בישראל
טראמפ לא לבד, הגם שהוא חד מהביטויים הקיצוניים ביותר לאחד מסימני העת הזו: פופוליזם צרוף, רווח מהיר במזומן - ולעזאזל העתיד.
מזכיר לכם משהו? בשבוע שעבר כתבתי כאן על הרעיון ה"מזהיר" של המועצה הלאומית לכלכלה בראשות פרופ' אבי שמחון: להפחית את חובת ההפרשה לפנסיה לצעירים עד גיל 40. הנה לנו עוד דוגמה קלאסית למה שמתרחש כאשר פוליטיקאים פופוליסטים משפיעים על החלטות שמחייבות שיקול דעת מקצועי: אכול, שתה וסע היום, כי מחר נמות.
הפילוסופיה הזאת היא לגיטימית כשהיא באה מפי הצרצר, כאשר היא באה מפי מי שאמורה להיות המבוגרת האחראית, הנמלה, היא הרת אסון כמו רכב בעל נפח מנוע של 5 ליטר שדוהר כאשר דוושת הגז שלו לחוצה עד הסוף, בלי נהג ליד ההגה ובלי בלמים.