התאונה שבה נהרג אתמול מטייל בנחל נקרות, לאחר שירד מרכבו כדי לכוון את אשתו במעבר מכשול טכני, מעלה שאלות דחופות על הדרך הנכונה לבצע הכוונה קרקעית ברכבי שטח - צורך נפוץ במסלולים מאתגרים, כדי לצלוח מדרגות סלע ומכשולים אחרים.
פנינו לג'וי בירן, מדריך ומוביל טיולי שטח ותיק, כדי להבין מה ניתן ללמוד מהמקרה - ואיך נמנעים מהטרגדיה הבאה.
המדריכים של וואלה רכב:
הדרכת נהיגה בשטח טכני, חלק ראשון
הדרכת נהיגה בשטח טכני, חלק שני
1. איפה עומדים כשמכוונים רכב
הכלל הראשון, לדברי בירן: לעולם לא לעמוד מול הרכב. יש לעמוד בזווית, בדרך כלל מכיוון הצד שבו יושב הנהג - אם הנהג יושב בצד שמאל, המכוון צריך להתמקם משמאל-קדימה, "בשעה עשר של הנהג", ולא ב"שתים עשרה" - כלומר לא ישר מול חזית הרכב.
הסיבה כפולה: כך הנהג רואה את המכוון בצורה הרבה יותר טובה, והמכוון עצמו אינו עומד בנתיב התנועה הישיר של הרכב.
2. למה רכבים "קופצים" קדימה בטיפוס
בירן מצביע על טעות נפוצה בטיפוס על אבנים או מכשולים: "בדרך כלל נותנים יותר מדי גז בהתחלה כדי לטפס על איזו אבן או משקוע, ואז נבהלים ונותנים עוד יותר לחץ". הבעיה המסוכנת באמת מגיעה ברגע שהרכב כבר עבר את המכשול וההתנגדות נעלמת בבת אחת - אם לא משחררים את הגז מהר מספיק (או לא נוהגים בטכניקת "שתי רגליים" - רגל אחת על הגז ורגל שנייה על הבלם, טכניקת נהיגת שטח ייעודית), הרכב עלול לקפוץ קדימה בחוזקה וללא שליטה.
הלקח המעשי: לפני שנכנסים לקטע טכני (טיפוס או ירידת מדרגה, מעבר על סלעים), כדאי להתנסות עם הרכב מראש - אפילו לנסוע לאחור, לשים הילוך נמוך (Low) ולהרגיש את הרגישות של דוושות הגז והבלם, לפני שניגשים לקטע הטכני האמיתי.
3. סימני יד: גדולים, ברורים, ומוסכמים מראש
לדברי בירן, טעות נפוצה נוספת היא שימוש בקריאות במקום בסימני יד, או סימני יד קטנים מדי וחלשים. ההמלצות שלו:
לסכם סימנים מראש, לפני תחילת ההכוונה - כך שגם הנהג וגם המכוון יודעים בדיוק מה כל תנועת יד אומרת (עצור, הילוך ניטרלי, פנייה ימינה/שמאלה).
הסימנים חייבים להיות גדולים וברורים - לא עם כף היד בלבד, לא ליד הגוף. אם רוצים לסמן שמאלה, שולחים את כל היד שמאלה בתנועה ברורה, ולא רק מניעים אצבע.
בלי עדינות: "צריך לעבוד עם סימני ידיים גדולים וברורים מאוד, לא בקטנה ולא בעצבנות, אלא בידיים מלאות".
4. מי שלא התנסה בנהיגת שטח טכנית - לא מתאמן בשטח האמיתי
בירן ממליץ בחום: מי שמעולם לא נהג בתנאים טכניים כאלה, צריך להתאמן קודם בתנאים מבוקרים - לא בפעם הראשונה תחת לחץ, עם קהל של מטיילים אחרים שמחכים. "כשאתה לוקח כלי עבודה שלא התנסית איתו אף פעם - קודם מרגישים אותו, את המשקל שלו, איך הוא מתנהג, ורק אחר כך עושים איתו את העבודה. אותו דבר עם האוטו". לדבריו, הדינמיקה החברתית של טיול - עם אנשים שמחכים ולחץ קבוצתי - שונה לגמרי מאימון שקט.
5. מי נוהג בקטעים הטכניים?
נקודה חשובה שהעלה בירן: בזוגות שיוצאים לטיולי שטח יחד, לרוב רק אחד מבני הזוג נוהג בפועל, בעוד השני/ה מנווט/ת. אם בת או בן הזוג אינם מנוסים בנהיגה בתנאים כאלה, עדיף שלא יתחילו את ההיכרות עם הרכב מאחורי ההגה במעבר מכשול, גם אם תוך הכוונה חיצונית. במקרה כזה, לדברי בירן, עדיף שהנהג או הנהגת הקבועים ינהגו בעצמם וילמדו את הקטע לבד - גם במחיר של נזק לפח - ולא יסתכנו בעצמם כשהם מסתמכים על הכוונה שאינו בטוח שהצד השני יודע לבצע נכון.
6. טלפון לווייני - לא חובה, ויש פתרון פשוט יותר
קבוצת המטיילים שבני הזוג היו חלק ממנה התקשתה להשיג קליטה סלולרית להזעקת עזרה. האם כדאי להצטייד בטלפון לווייני? שכור, בעלות של מאות שקלים לטיול, או ברכישה, בעלות של אלפי שקלים - ולאחריה מנוי חודשי של יותר מ-100 שקל, לפני עלות השיחות עצמן?
בירן סקפטי: "אנחנו לא באוסטרליה או באיסלנד עם מרחקים עצומים - בישראל יש קטעים קצרים מאוד של חוסר קליטה". במקום זה, הכלל הבסיסי החשוב באמת: לא נוסעים לבד בשטח. יוצאים לפחות בשני כלי רכב. אם נקלעים לאזור ללא קליטה וצריך להזעיק עזרה - לא מחכים במקום, אלא שולחים רכב מלווה לנסוע קילומטר-שניים לכיוון כלשהו, מחפשים נקודה גבוהה יותר, ומשם מתקשרים.
7. ואם כבר: שמרו את רשימת מספרי החירום
- מומלץ לטייל כשייש לכם את מספרי יחידות החילוץ האזוריות בשטח המסלול, אבל אפשר להזעיק אותן גם דרך מוקד המשטרה.
- 100 - מוקד חירום משטרתי והזנקת יחידות חילוץ
- 110 - מוקד מידע משטרתי
- 101 - מגן דוד אדום
- 102 - כבאות והצלה
- 104 - פיקוד העורף
- 1221 - איחוד הצלה