הזדמנות שניה לרושם ראשוני

"אין דבר כזה הזדמנות שניה לרושם ראשוני" כך אמר לי לפני מספר ימים חבר בעל עסק עצמאי. ובאמת, מלבד הלשון השבורה מעצם האמירה המבלבלת, יש במשפט משמעות גדולה בכל תחומי החיים בהם ישנה אינטראקציה בין ההולכים על שתיים. בדייט ראשון, בעסקים ואפילו ברמה המדינית. הרושם הראשוני שהתקבל יקבע אם תעלו אליה לדירה כבר בערב הראשון, אם תקבלו את העבודה ואם אי-פעם יהיה שלום. אם פספסתם, לא סביר שתקבלו צ'אנס נוסף.

במקרה של הדודג' קאליבר, למושג רושם ראשוני ישנה משמעות כפולה; הראשונה, דודג' שנעדרה מהשוק הישראלי שנים רבות, באה ומנסה ליצור שוב רושם ראשוני (ורצוי חיובי) בקרבנו הצרכנים. האם היא צריכה לעשות דבר כזה? מייד נראה. והשניה, הרי בינינו, התבוננו רגע על הקאליבר החדשה. האם יש בה דבר בולט ומוחשי יותר מהרושם הראשוני שהיא מותירה? לדעתי, לא ומייד נרחיב.

מאז אמצע שנות התשעים, דודג' האמריקנית לבית קרייזלר לא נמצאת פה. לא בכבישים ובטח שלא באולמות התצוגה וכך אט אט שמו של המותג החל להעלם מהתודעה הציבורית, כאשר רק מורעלי הבנזין עוד שמעו פה ושם על הויפר האימתנית. אבל גם אם אתם לא מכירים, זה בסדר, אין מה להתבייש. ולשכחה הזו יש מחיר. במהלך ימי המבחן שערכנו לקאליבר החדשה, ניסינו לערוך מעין משאל רחוב לא מחייב אודות השם דודג' והממצאים לא מבשרי טובות. רבים כלל לא מכירים את השם ואלו שכן מכירים, ידעו לספר כי זהו מותג אמריקני ולא מעבר לכך.

אולם, כשכבר חזרנו אל הרכב, מצאתי לידו אדם מבוגר וחביב שמנסה להציץ פנימה דרך החלון כשידיו מכסות את צדי פניו. ה"ביפ-ביפ" של האזעקה בפתיחת הרכב הקפיצה אותו אבל אז הוא ניגש אלי בחיוך ובמשך כמעט 20 דקות שלמות הוא סיפר לי על ה-D500 שהייתה לו בשנות השישים בארץ, על שהייתה הכי חזקה במושב בו גר ועל כך שלבן שלו שחי ביוסטון טקסס יש עכשיו דודג' דורנגו. "הם ממש התקדמו" ציין הבחור, אבל הקאליבר עניינה אותו מעט פחות מעצם העובדה שדודג' חוזרת לישראל.

למה סיפרתי לכם על המקרה הזה? כי אפשר ללמוד ממנו, שאם כבר עושים קאמבק, עושים אותו בגדול. משהו כמו זה של הפינק-פלויד, או בעצם, לא צריך להגזים, כמו משינה במונחים מקומיים יותר. זה אומר, יותר פרסום, יותר חשיפה ויותר מהכל, כי ללא אלו, גם הציפייה למכור 400 יחידות מהקאליבר נראית שאפתנית למדי, משום שזהו לא רכב שמוכר את עצמו כמו המאזדה3.

הדבר הראשון ששמים אליו לב כשנוהגים בקאליבר הוא, שכולם שמים אליך לב. לא משנה איפה, לא משנה מתי ולא משנה מהירות הנסיעה. בכל פקק תל-אביבי טיפוסי, כולם בוחנים אותנו (את הקרליבר ואותי, אבל בעיקר את הקאליבר) מסוליית הצמיג ועד גגון. היו גם כאלה שהעזו לגשת, לטחוב את הראש פנימה ואפילו למשש קצת (לא אותי כמובן).

ההסבר, הוא כמובן המראה החריג של הדודג' הזו. דף הנתונים מספר שהיא לא גדולה בהרבה מכל מאזדה6 המונית, אבל מראה הכלאיים הזה שמשלב קרביות של רכב שטח-טנדר-מכונית פרטית פשוט משגע אנשים. והאמת, אפשר להבין אותם בקלות ולטעמנו הקאליבר נראית ממש לעניין. במבט ראשון, גם מבפנים היא מרגישה כזו עם עיצוב מודרני יחסית והצבעים הנעימים, אבל אחרי כמה דקות של נהיגה, המינוסים צצים להם אחד אחד. הראשון נוגע לאיכות הכללית של החומרים בפנים; הרבה יותר מדי פלסטיק לטעמנו וגם הצליל החלול שבוקע ממנו כשמקישים עליו פוגע משהו בתחושת המוצקות שמשדרת ההופעה החיצונית.

שנית, קורות הגג עבות מאוד והחלונות קטנים מאוד, כך שאת הכמות העצומה של השטח המת שהן יוצרות מרגישים כבר בפניה הראשונה ובהשתחלות לתוך חניה. שלישית, ההגה. אני יודע, מסתבר שכולם ממש מאוהבים בהגאים הקלילים הללו וממש מתרגשים מהאפשרות לסובב עם הזרת, אבל אמשיך להתעקש; מילא קלילות, אבל כל בדל נוסף של תחושה כאן יכול היה רק להפוך את היום ליפה יותר. ואחרונה לעת עתה, תיבת ההילוכים. בהמשך להגה, יתכן שחלקכם כלל לא ישים לב כי מדובר בתיבה רציפה, כל עוד תנועו בתוך העיר, אבל כשתצאו ממנה, כל לחיצה עמוקה על הדוושה תניב עליה בסל"ד ואת תחושת הקלאץ' המחליק האופיינית לתיבות אלו.

כיאה לאופי האמריקני, הקאליבר יודעת לבודד לא רע בכלל את המהמורות על האספלט, בטח כשהמהירות עולה, אבל אם הכביש הופך לגלי מדי, הגוף מתנדנד כמו מטוטלת על המתלים וזה קצת לא נעים. מעבר לכך, הנסיעה שקטה בכל הבחינות; מנוע, רוח והרעשים החוזרים מהכביש, כל עוד שומרים על נסיעה במהירות שפויה ומלטפים מעדנות את הדוושה הימנית.

על רגעי נהיגה ספורטיביות יותר, אין טעם להרחיב בדיבור. הקאליבר מהר מאוד מודיעה שלא בשביל זה היא ירדה מפס הייצור וספורטיביות ציונית לגמרי לא הייתה הסיבה שלשמה עשתה עליה. אמנם אחיזת הכביש מתגלה כסבירה למדי, אבל מספיקה פניה אחת מהירה מדי כדי לגלות שהקאליבר פשוט מרימה ידיים ונכנעת לכוח הצנטרפוגלי ומפגינה תת היגוי מוחשי. כמו כן, ככל שעולה המהירות, ההגה הקליל שעוד ניתן היה לחבב בעיר, הופך לעצבני מאוד וכל שיבוש בכביש גורם למשיכת ההגה לכיוון הגלגל אותו הוא פגש.

בנוסף לכך, החיבור בין מנוע השני ליטרים על 156 סוסיו והתיבה הרציפה לא מרגישים כמו נישואים מוצלחים בתנאי נהיגה אלו, משום שהכוח לא ממש מספק גדולות ונצורות וגם התיבה הרציפה לא עומדת דרוכה לכל הוראה מהרגל הימנית. למרבה הצער, גם המעבר למצב הידני לא משפר את ההתקדמות והוא משמש בעיקר לצורך האטה ללא בלמים בירידות ממושכות.

רכב המבחן הגיע לישראל בשלב מוקדם מאוד והוא חסר בקרת יציבות וחסרונה מורגש מאוד. אולם, שאר הדגמים שימכרו בארץ, יהיו מצוידים בה כסטנדרט וטוב שכך. בסיום פרק הנהיגה התובענית נמצאים הבלמים. שוב, כל עוד שומרים על שפיות, לא אמורה להתעורר בעיה, אבל כאשר כן מתפתים פה ושם לתקוף איזה כביש הררי, מגלים בלמים חלשים מאוד, דוושה ספוגית ונטייה להתחממות מהירה עד יצירת עשן סמיך וארומטי.

אז זהו, הקאליבר חוזרת אוטוטו ליבואן והגיע הזמן לסכם. אז מה היה לנו כאן; מכונית חדשה עם שם ותיק ורב רושם, אבל כזה שחייבים להזכיר לכולם שהוא כאן, תא נוסעים מרווח ושימושי, אך קצת פחות מדי מוקפד ואיכותי, איכות נסיעה טובה מאוד בעיר ובשיוט נינוח, אבל כזו שלא כדי לאתגר בנהיגה מעל הממוצע וכמובן המחיר. יבואן דודג' לישראל מיעד את הקאליבר לתחרות מול מכוניות משפחתיות גדולות כמו המאזדה6 ודומותיה, בעיקר משום שאין מתחרה ישירה, קביעת התחרות נעשית על פי המחיר; 156 אלף שקל תצטרכו לשלם עבור הגרסה המאובזרת. אז נכון, גם המשפחתיות הקטנות יותר כמו קורולה, 3 ופוקוס יהיו איכותיות וזולות משמעותית, אבל הן אפורות ממנה בדיוק באותו שיעור. מכאן שההצלחה הצפויה והאפשרית אם רק תשווק נכון, תגיע בשם הייחודיות והמותג שיכול לקבל צ'אנס אמיתי לבנות עצמו מחדש.