סגור במכונית פתוחה

אני מאוד אוהב את העיסוק שבחרתי לעצמי. קם בבוקר ומגיע לתל אביב על האופנוע שלי, מחליף לאופנוע או קטנוע אחר ומתחיל לרכוב כדי לכתוב על זה אחר כך. לפעמים אני רוכב כדי להתרשם מכלי רכב חדש ולפעמים כדי לצלם איזה רעיון שעלה בראשי או שהעלה אחד מחברי לכתיבה. בזמן הרכיבה אני מחייך ובדרך כלל נהנה מההתעסקות סביב כלי הרכב, בדרך כלל, לא תמיד! כי אחת לכמה זמן אני צריך להיכנס למכונית ובאותו הזמן אני מנסה להיכנס גם לראשו של הלקוח שיקנה אותה. אני ממציא לעצמי דמות ומנסה לנהל עם עצמי הצגה קטנה שתעזור לי לכתוב מאוחר יותר אם בתור סטודנטית או אבא טרי, נהניתי מהרכב והאם הוא ענה על הדרישות הדמיוניות שלי. לא משנה כמה אני נהנה מהנהיגה עצמה, תמיד אני מסיים את "יום המכונית" מותש ועצבני – הפקקים מיגעים, אני מרגיש כלוא בתוך קופסה ואני גם סובל מתחושה נוראית של חוסר אונים מחגורת הבטיחות, כאילו שאם יקרה משהו עם הרכב אז לא יצליחו לחלץ אותי בזמן ובמהירות.

השבוע בפעם הראשונה ניסיתי "לרכוב" בתוך מכונית ולא להפוך את עצמי למישהו אחר, הכל בגלל בקשה מוזרה של קובי ליאני, עורך וואלה רכב. כשקובי שמע שאני יוצא ליום עם ה-EOS של פולקסווגן – מכונית עם גג קשיח נפתח ומנוע V6 בנפח של 3.2 ליטר והספק של 250 כ"ס, הוא ביקש שאבחן אותה מנקודת מבטו של אופנוען שלא רגיל לשבת במכונית. אז שמתי את ציוד הרכיבה שלי לידי במכונית והתכוננתי ליום של נהיגה עם קסדה, מעיל, כפפות ומגפיים, התכוננתי אפילו למבוכה שתלווה את המראה הביזארי הזה ואת תגובות הנהגים האחרים בכביש.

עוד לפני שהספקתי ללבוש את הציוד הרגשתי שמהמכונית הזאת אני אהנה. לפני שהורדתי את הגג כבר הרגשתי שה-EOS אוורירית מאוד – אין קורות צד בין החלון הקדמי לאחורי והדלת הענקית נותנת תחושה של המון חלון ביחס לגודל המכונית. לחיצה על כפתור פתיחת הגג בפעם הראשונה שולחת אותי לשורה הראשונה במופע הרובוטריקים ואני צופה כמו ילד קטן בכל החלקים הזזים והפתחים הנפתחים. הגג הקשיח נכנס לתא המטען ומשאיר מעט מאוד מקום מאחור, מזל שהציוד שלי לידי. אני מדליק מזגן כדי לצנן את הרכב הפתוח ויוצא לדרך.

למרות חגורת הבטיחות, אני מרגיש רגוע. הרוח והשמש של היום הנהדר מאירים את העור האדום המזעזע שמרפד את המכונית מבפנים וכל הכרום שמאתר את פנים הרכב נוצץ. המנוע משמח אותי מאוד, לחיצה על הדוושה ממש מזניקה את ה-EOS קדימה והתאוצה מורגשת. תיבת ההילוכים הרובוטית (DSG) מצוינת ואני מחליט לא להשתמש במצב הידני. אני פונה לכיוון נתיבי איילון כדי לאסוף את חיים ליום צילום ומשווה את התחושה לאופנוע שלי. ברור לי שאת המכונית אני לא אשכיב בסיבוב ושהכוחות שיפעלו עלי הם אלו שדוחפים אותי בכל מכונית אל מחוץ לפנייה וגם ברור לי כל הזמן שאני בתוך כלי רכב עם ארבע גלגלים ושאין לי אפשרות לבחור בין בלם קדמי ואחורי, אבל איך שהוא הפעם זה לא ממש מפריע לי. אני רק מחכה לרגע שאשים את הקסדה ואשחק בכאילו אופנוען.

רדיו דולק ואנחנו על כביש עמוס בשעות הצהריים המוקדמות. המבטים של שאר הנהגים משחררים בשנינו את הערס הקטן שבדרך כלל מתחבא מדוכא ואנחנו מגבירים את הווליום כדי ליהנות ממבטי האנשים שסגורים במכוניות מסביבנו. מכונית פתוחה עם מזגן ביום קיץ זה שוס. אפילו פקק תנועה לא מצליח להרגיז אותנו, להיפך, יותר אנשים רואים אותנו וחיים מתחיל לפלרטט עם בחורות שנענות לנו בחיוך. העומס מתפוגג ואנחנו בורחים קדימה בשאגת מנוע שיכורים מהרוח ומהאוויר הפתוח. למי אכפת מהמהירות? מסתבר שלנו, אין ברירה חייבים להאט, בכל זאת אנחנו בכביש ציבורי.

מהרגע שקיבלתי את ה-EOS סגרתי את הגג רק שלוש או ארבע פעמים, סגרתי ומיד פתחתי, כדי להראות לחיים את התגובות של האנשים. עצירה ברמזור ונותנים הופעה, כל העיניים לפירוטכניקה המוחצנת של המערכת, כולם עומדים חלק אפילו מצלמים בסלולארי ובגלל שאי אפשר לפתוח או לסגור את הגג בתנועה, מחכים בסבלנות את הכמה שניות עד לסיום התהליך אפילו שהאור ברמזור כבר ירוק. עושה רושם שההצגה עושה טוב לאנשים, הם לא צופרים ומתייחסים בסבלנות אפילו אלו שלפנינו כבר לא מביטים במראה אלה פונים פיזית לאחור כדי לחזות המחזה. חיים מסכם את החוויה במילים "בייב מגנט" – אוטו שמושך בחורות.

בכביש הצילומים אני עולה על ציוד ומתחיל לנהוג במכונית כשמפניה לפניה אני משתחרר ונכנס יותר ויותר לקטע של האופנוען הנוהג. אני מרשה לעצי להפנות את המבט לסוף הפניה ולהטות את כל הגוף לתוך הסיבוב, הראש כבר יוצא מתוך המכונית ורק מתגובות המכוניות האחרות שחולפות מולי מידי פעם אני מתחיל לצחוק. מעניין מה הם חושבים לעצמם על ה"מאותגר מיגונית" האידיוט שנוהג עם ציוד של אופנוע מולם? היום הם יחזרו הביתה עם סיפור ובטח לא יאמינו להם. הצילומים ממשיכים כל הזמן ואני פשוט זורם עם המכונית ועם הנחיות ובקשות של חיים שמתקתק כל הזמן עם המצלמה.

איך הזמן טס כשנהנים, בלי שנרגיש הרווחנו שקיעה מול חוף הים וכבר לא צריך קרם הגנה ומזגן נגד השמש. מחנים את ה-EOS מול הים ובדרך האופנוענית ביותר המוכרת לנו אנחנו מוציאים מהצידנית בקבוק בירה קרה ומתיישבים לסיכום. רוב המסקנות הפעם מכילות את התיאור מגניב, הזמן חלף בלי שהספקתי לחשוב מה אני לא אוהב באוטו, חוץ מהעניין הזה של עצירה מוחלטת כדי לסגור ולפתוח את הגג כמובן, חוץ מזה והצבע של המושבים (שגם אליו התרגלתי) לה הספקתי "לא לאהוב" שום דבר. המחיר אולי מפריע לי, בכל זאת ב-350 אלף שקל אני מעמיד שלושה אופנועי פנטזיה שונים שממלאים את כל הצרכים שלי, אבל אם הייתי יכול הייתי שמח להחזיק את ה-EOS החזקה לצד האופנוע שלי. אפילו פקקים אני מוכן לסבול עם הגג יישאר כל הזמן פתוח, כשירד גשם אני אשים חליפת סערה וארכב על האופנוע כמו שאני רגיל. בעצם אני אוכל לנהוג עם ציוד הרכיבה החורפי שלי במכונית כמו שעשיתי היום עם הסט הקיצי, זה עושה לי טוב לראות נהגים בשוק. אחח... אם לא הייתה לי מגבלת תקציב...

הכותב, אורן קוזלובסקי, הנו עורך אתר האופנועים ריידרס www.riders.co.il