מבחן: אלפא בררה

צילום: זוהר ראובני
דייב שחר
עריכה: זוהר ראובני

לפני מספר ימים, נעתרתי להפצרותיה של אשתי שתחיה, והלכתי עמה לאירוע מכירה פומבית של ציורים. לא שאנחנו כאלה חובבי אמנות, או בכלל יכולים להרשות לעצמנו לרכוש תמונה של ידוען מבלי למכור את ביתנו יחידתנו, אבל היא התעקשה. אתם יודעים איך זה.

בתחילה, הכל התנהל בחרישיות ועל מי מנוחות. ברחבי האולם המקדים למכירה, הסתובבו עשרות מבוגרים ונראו מה-זה בקיאים בציורים שמסביב ובשמות האמנים. אנחנו, שנראינו מאוד לא שייכים, השתדלנו להתערבב ולהיבלע (עד כמה שאפשר) בהמון האליטיסטי. פתאום, התקבצה לה איזו התגודדות קטנה בצד החדר, סביב ציור שמן אחד. התקרבנו, כמובן, אבל למען האמת, לא כל כך הבנו על מה ההמולה.

כולם התבוננו בציור לא גדול, של צייר שבטח כבר לא חי והתווכחו בנימוס מי מהם ירכוש את יצירת האומנות. מילא, אבל האם איש מהם לא שם לב שהציור לא נראה איכותי בהרבה מזה שילדי גן משרבטים בשעת ציור? כנראה שלא ובשעת המכירה הפומבית, זה כמעט ונגמר ב... שום דבר מיוחד. אחד מהמבינים הבולטים הציע את הסכום המופרך הגבוה ביותר וזכה בו.

עם כמה תובנות בראש (שאנחנו לא צריכים להיות באירועים מסוג זה) ועם ליטוגרפיה זולה ביד יצאנו אל מגרש החניה, אל הבררה. המכונית המפוסלת שעמדה לרשותי למספר ימים ולא יכולתי שלא לתהות, האם גם היא יכולה להיחשב ליצירת אומנות? האם אותם רוכשי הקשקושים על בד ידעו להעריכה כראוי? והאם גם אני יכול להיות צייר מפורסם ולהתעשר ממריחות לא ברורות של צבע על בד? התשובות: בהחלט כן, לא בטוח, כנראה שלא לפי הסדר.

היא יפה והיא יודעת את זה. כן, הבררה מהממת ולטעמנו מדובר באחת המכוניות היפות ביותר על הכביש. הסיפור שלה החל בתערוכת ז'נבה בשנת 2002 כאשר מעצב הרכב גי'אוג'ארו הביא לתערוכה החשובה מכונית תצוגה שהשאירה אותנו ואת כולם בערך ללא נשימה.

הביקורות עשו את שלהן ואלפא השכילה והביאה את יציאת המופת אל פס הייצור, עם מעט מאוד שינויים והתוצאה מונחת לפניכם. מכונית סדרתית שנראית קרובה ככל הניתן אל מכונית התצוגה הרעיונית, וזה הצליח להם. בענק.

כל סנטימטר בה מפוסל, כל פינה מגולפת ואף פרט לא הושאר ליד המקרה. כך זה נראה וכך זה מרגיש. החזית שלה מגרה, הגריל שלה סקסי והפנסים ייחודיים. גם מאחור היא מצליחה לעורר את בלוטות החשק עם ישבן מעוגל, חלון אחורי זעיר וארבעה מפלטים מלבניים השוכנים לצדדיו של דיפיוזר (מסיט אוויר) בתחתית הפגוש.

אווירת הייחודיות ממשיכה גם כשפותחים את הדלתות. אז נחשף תא נוסעים ספורטיבי ומעוצב להפליא, עם מושבי ספורט לובשי עור, הגה מבית 'מומו' ועוד. ישיבה מול ההגה מצריכה מספר דקות של כיוונים, שכן תנוחת הנהיגה בה מעט משונה. גם במצבו הנמוך ביותר של המושב, הוא עדיין גבוה, אבל ההגה והדוושות נמצאים בדיוק במקום בו הם צריכים להיות.

אחרי שמוצאים את התנוחה הנכונה, אפשר להבחין כי הקבינה כולה תוכננה כדי לשרת את הנהג - לצורכי נהיגה בלבד. האווירה הדוקה, הרגליים נשלחות קדימה, הראות מוגבלת והתקרה סוגרת על הראש צמוד צמוד. אולם, הכל נראה יחסית במקום, מלבד מיקומה הנמוך של בקרת האקלים ומערכת הרדיו (מצריכה הורדה ממושכת של העיניים מהכביש לשם התפעול). ואם כבר מדובר במכונת נהיגה, לא צריך עוד נוסעים ברכב. כך לפחות נראה שחשבו מתכנניה, שכן במושב האחורי לא ניתן להכניס מבוגרים ולמעשה, ספק אם תצליחו להשחיל פנימה מושב תינוקות או בוסטר.

אולם, זה לא נגמר כאן. אותם מתכננים המשיכו לעשות פשרות גם בכל הקשור לשימושיות, כך שלא תמצאו בה מחזיקי כוסות, תאי אחסון או אפילו מקום לטלפון הסלולארי. גם תא הכפפות תוכנן במיוחד כדי להכיל את ספר הרכב (גם זה בלחץ) והעיצוב החיצוני המרשים גובה את מחירו גם עם פתח משונה ומאוד לא שימושי לתא המטען.

כדאי לציין כי מכונית המבחן מתגלגלת על כבישי ישראל כבר כמעט שנה ובזמן זה הספיקה הבררה לעבור עדכון קטן שכלל לוח מחוונים חדש ומושבי ספורט תומכים אפילו יותר.

מכונית המבחן שהועמדה לרשותנו הגיעה ברמתה הגבוהה ביותר, הווה אומר, מנוע V6 בריא בנפח 3.2 ליטר שמפיק 260 כ"ס ב-6,200 סל"ד ו-32.8 קג"מ ב-4,500. בתחילת דרכה, היא הוצעה עם תיבה ידנית בלבד, אך מזה שמונה חודשים גם גרסה אוטומטית עם שישה הילוכים בהיצע. את הכוח מעבירה גרסה כוחנית זו אל ארבעת הגלגלים באופן קבוע.

נתונים אלה נשמעים כמו מתכון מוצלח לביצועים מרשימים על הכביש, אבל ככל שממשיכים לקרוא את דף הנתונים מגלים תמונה מעט שונה. 7 שניות שלמות אורכת ההאצה מעמידה ל-100 קמ"ש וזה לא מעט למכונית ספורטיבית ברמתה ואת האשם יש לתלות במשקל. כל הפאר וההדר בתא הנוסעים, האבזור וכמובן ההנעה הכפולה, מטים את המאזניים ל-1,625 ק"ג וזה לא מעט.

ואם כבר דיברנו על אבזור, אזי גרסה זו מצוידת בגג זכוכית ענק שמצליח להכניס אור נעים ולבלום את חומה של השמש הישראלית הנוראית, חישוקי 18 אינטש שנועלים גומי דביק, מערכת שמע איכותית מאוד, שלל מערכות בטיחות ולא פחות מ-8 כריות אוויר.

אז שימושית היא לא, אבל היא נוסעת, טוב!
לחיצה על מתג ההתנעה מעירה מייד את המנוע וזה מגרגר בקולניות וברטט מאוד מוחשי ומעורר דמיון. שתי לטיפות על דוושת הדלק מגבירות את לחץ הדם ואנו יוצאים לדרך.

הבררה מרגישה טוב בתחומי העיר. המנוע הגדול ששוכן לרוחב בחזית מציע גמישות מרשימה בהתנהלות איטית, גם מסל"ד נמוך מאוד שמתאים יותר למנועים לוגמי סולר. תיבת ההילוכים מצדה, למרות היותה אוטומטית, מרגישה מאוד ערה ופעילה, ולמעשה התחושה היא שבמצבה הרגיל, היא מתפקדת כמו תיבות אחרות במצב הספורט שלהן. כלומר, היא לא ממהרת להעלות הילוכים ואף מעודדת הורדה של אחד או שניים ברצף.

אולם, כאשר רומסים את הדוושה וקוראים לכל הסוסים אל הדגל, הקילוגרמים מורגשים ולכן שתי השניות הראשונות בהאצה מהוססות וכבדות משהו. אולם, כאשר זו צוברת מהירות, היא לא מרפה והיא מסוגלת להגיע למהירויות גבוהות שהשתיקה יפה להן בישראל ולגיטימית לגמרי באוטובהאן הגרמני.

בדרך אל כבישי הנהיגה, ובמקרה שלנו אל דרום הארץ, הבררה לא גרמה למועקות כל שהן כצפוי ממכונית ספורטיבית קשיחה ובעלת מעט מאוד גומי בדופן הצמיגים. מחד, שיבושים ואי שלמות באספלט מורגשים בתא הנוסעים, אך לא ברמה שפוגעת בנוחות באופן חריג ומאידך, הקשיחות של המתלים תורמת רבות לתחושת המוצקות וה"ישיבה על הכביש" של האלפא הזו.

המרכב מרגיש מאוזן מאוד בכל תנאי הדרך ובשילוב עם האחיזה הגבוהה, נראה שאין סיבוב שיכול באמת להפר את שלוותה. וכל הביטחון הזה בידי הנהג ממש מפתה לדבר עבירה. ולכן, כאשר הגענו אל אחד מכבישי הנהיגה הטובים ביותר בארץ, מיהרנו לפרוק כל עול.

אז, האלפא בררה הזו באמת חושפת שיניים והמרקחת המצוינת שלה שכוללת אחיזה גבוהה מאוד באספלט, איזון טוב בחלוקת המשקל בין הצירים הקדמי והאחורי, החדות בהגה ומהירותו (2 סיבובים מנעילה לנעילה בלבד) וכמובן מנוע שדוחף ללא הרף קדימה, ומקבלים מכונת נהיגה כמעט מושלמת. כן, היא כל כך טובה שמהר מאוד התאהבנו בה. אבל מסתבר שלא רק אנחנו, שכן כמעט שלא נשארו נהגים ועוברי אורח מסביבנו שלא הפנו אליה מבטים, הצביעו, צילמו ואפילו קיבלו בהבנה שאנו עוקפים אותם בקלילות. האם זה בגלל העיצוב? או אולי המוזיקה שבוקעת מהאגזוזים? או האם בגלל שעל חזיתה מתנוסס סמל אלפא? אנחנו חושבים שזה בגלל שילוב של הכל. אפילו השוטר הסקרן שביקש מאיתנו לעצור בצד, לא ביקש רשיונות, אלא רק רצה לברר מה שמה של האלפא השחורה הזו.

באותה מכירה פומבית גם היה לנו מזל לא קטן, או יותר נכון לי. לאשתי יש טעם יקר וברגע של היסח דעת ותשומת לב בו הייתי עסוק בהקלדת הודעת טקסט בסלולארי, היא כמעט סידרה לנו תשלומים לכל החיים על תמונה מפורסמת של קדישמן. "היא נורא יפה" היה התירוץ. ברגע האחרון ממש נמנעה המבוכה כש'מבין' אחר מיהר להעלות את המחיר וגם לזכות.

אז כן, גם האלפא הזו מאוד יפה וגם היא מצריכה כיסים עמוקים מאוד. למעשה, מחצי מיליון שקלים תקבלו עודף למילוי מכל הדלק (שגם מתרוקן בממוצע בקצב של 5.3 ק"מ לליטר בנהיגה ספורטיבית). מחיר מופרך ומוגזם לכל הדעות וכלל לא משנה עד כמה האלפא הזו מבריקה ועד כמה התאהבנו בה.

בסכום שכזה, אפשר לקנות גם מיצובישי איבולושן חדשה שתציע יותר ספורטיביות וגם מכונית מנהלים בקבוצת רישוי 4, בשביל השימושיות. זו גם הסיבה מדוע בשנה שחלפה נמכרו מהבררה כ-20 יחידות בלבד וחבל, שכן מדובר במכונה מרשימה, מהוקצעת ומאוד מאוד מהנה. אבל למה כל כך יקרה?