בדקות, השעות ואפילו בימים הראשונים, היה לנו קשה להתחבר למוטוגוצי V7. הוא לחלוטין לא אופנוע רע, הוא אפילו חביב מאוד בעיצובו ותכונותיו המכאניות ומקורי בצלילים ובאופי הפעולה שלו, אבל גם כשניסינו לשנות גישה וחשיבה לפני כל רכיבה, נתקלנו באותה תחושה מבולבלת. הגוצי הקטן מעביר אל הרוכב מסרים שקשה לפענח ברגעים הראשונים. כאלה שיכולים להגיע רק מאופנוע חדש שבו נוצרה התנגשות בין תפישה מודרנית לבין תכונות מכאניות והתנהגותיות של אופנוע מלפני שלושה עשורים. לדוגמה, זהו אופנוע מבציר 2015 כמובן, אך בכמה הזדמנויות נגשו אלינו סקרנים בהתרגשות וסיפרו שלפני 30 שנה בערך גם להם היה גוצי כזה והחמיאו על איכות "השיפוץ" שהשקענו בו וסיימו בשאלה - "איזה מודל זה, שמונים וכמה?" אתם יכולים לדמיין את ההפתעה על פניהם כשסיפרנו להם שמדובר באופנוע חדש לגמרי. אופנוע חדש לגמרי, עם כל המאפיינים של הגוציים הוותיקים, רק בתוספת הזרקת דלק וקצת אלקטרוניקה הגנתית.
הפתרון לכך היה רק זמן. זמן לא רק מרפא את הפצעים, אלא גם מאפשר לנו לצבור קילומטרים על גבו של הגוצי ולרדת ממש לסוף דעתו. כמו צמח מטפס, ברגע הנכון ה-V7 הזה נובט מתחתיך ושולח אט אט זרועות קטנות שמתלפפות סביבך וקושרות אותו אליך. הוא עולה ומהדק את האחיזה בך עד שפתאום הכל ירוק ומלבלב ורק אז מבינים את הקטע שברכיבה עליו. הוא פשוט אופנוע 'קול'. זה אופנוע שברכיבה עליו מחפשים השתקפות בחלונות ראווה ובנייני זכוכית וגם מושך מידה לא מועטה של תשומת לב כשחונים עמו בצמוד לבית הקפה. "יא אללה איזה אופנוע מדליק" אמר לי סקרן אחד ברמזור והוסיף את שורת המחץ - "עכשיו אני יודע איזו מתנת גירושין אני אקנה לעצמי". את הצחוק שלי בקסדה שמעו עד קצה דרך נמיר.
מהצמיגים ועד הכידון
קשה לשפוט את תכונות הניהוג של ה-V7 כמו כל שאר האופנועים המודרניים. הוא אמנם חדש, אבל תוכנן במודע להעביר תחושות אחרות, שונות לגמרי מכל אותם יפאניים 'נכונים'. הוא פולט דרך האגזוז פעימות לא סדירות, לא משתגע על להתעורר בבקרים קרים ולא ממהר לשום מקום. הוא מושיב את הרוכב על מושב גדול ורך, רכון מעט לפנים אל כידון פשוט אך נכון במיקומו ורוחבו, הרגליים נמצאות מעט קדימה מהגוף והעקבים יכולים לנוח על מגיני החום של צמד האגזוזים ובקיצור, נוח. בניגוד למה שניתן לחשוב, הצילינדרים הבולטים מהצדדים לא מפריעים למרחב הרגליים ולא משחררים שום חום לרגליים.
ואז מתחילים לזוז. מנוע ה-V הרוחבי שלו מפתיע עם בעיטת מומנט אל הגלגל האחורי שגם רוצה לגלגל אותו ימינה - לא מפתיע כשמנוע ה-700 סמ"ק שלו משחרר 6.1 קג"מ בסל"ד נמוך. משם הוא ממשיך להניע את ה-V7 קדימה בקצב טוב ובצליל חינני אך מעט חנוק מהאגזוזים. הכל מכאני בו - המצמד הלא מתגבר, המצערת הישירה ואפילו העברות ההילוכים עובדות הרבה יותר טוב עם מינון מדויק של גז ביניים. גם הצמיגים שלו עובדים אחרת. רמת האחיזה פחותה משל כל צמיג ספורטיבי בוודאי, וגם ספורט תיור נורמלי, והמתלים מגיעים ברמה בסיסית מאוד. עם רוכב במשקל 90 ק"ג הם מרגישים מעט רכים, אבל בתחום העירוני אין לנו תלונות לאחיזה (שמתוגברת ב-ABS וגם בבקרת אחיזה אלקטרוניים) ודי נהנינו מרכות המתלים בספיגת שיבושים.
רוכבים רחוק
מיד עם התחלת מבחן הארוך טווח, הצטרפנו אל טיול המועדון הראשון של מוטוגוצי בישראל. כצפוי, היו שם יותר רוכבים על כלים וותיקים מאשר על חדשים, אבל ה'שבט' הזה צפוי לגדול וכמו מועדונים אחרים, לצקת המון תוכן אל הבעלות על המותג האיטלקי הוותיק. הטיול שלקח אותנו אל הסיבוב המוכר בהרי ירושלים לימד אותנו שהפוטנציאל בהחלט קיים שם, אך גם הצורך להרגיל את הרוכבים לרכיבה קבוצתית ופחות אינדיווידואלית, כי ככל שנצברו הקילומטרים, נעלמו רוכבים מהשיירה, כך שאל נקודת הסיום הגיעו שליש מהרוכבים שהגיעו לנקודת הפתיחה.
הטיול הזה שנמשך כמאתיים קילומטרים פתח את התיאבון לרכיבה ממושכת יותר עם הגוצי שניתן לנו וכך בבוקר אחד, הפנינו את הכידון צפונה ופשוט זרמנו. לא ידעתי כמה אוכל לשבת על אוכפו ברצף, לא ידעתי לכמה קילומטרים יספיק המכל, אבל זזנו. בכביש החוף גיליתי שאפשר בהחלט לנוע איתו בקצב נאה של 140 ומעט צפונה מכך, אבל לפרצים קצרים שכן העדר מוחלט של מיגון רוח פוגע בנינוחות של המלאכה, אבל גם האופנוע משדר שזה לא מומלץ גם מצדו. אזור הנוחות נמצא בין 90 ל-110 קמ"ש בהילוך שישי וכדאי להישאר שם אם מתכננים רכיבה ממושכת. הקצב הזה התאים לנו מאוד שכן האופנוע היה חדש לגמרי והתנאים התאימו לכללי ההרצה הנחוצה.
והקילומטרים נספרו והצטברו ופתאום כביש הצפון הגיע ושם הגוצי הראה שהוא מסוגל לשמור על קצב נאה בפיתולים. לחלוטין לא מדובר כאן באופנוע ספורטיבי או אחד שמתיימר להיות כזה, אבל הוא ישמור על אותה נינוחות אם לא תגזימו עם המצערת. ואם תכוונו אותו לרכיבה קשוחה יותר, נדנודים מעגליים צצים מיד ומבהירים על קצה היכולת הקרב ובא - המתלים והשלדה פשוט לא מתוכננים לעמוד בעומסים כבדים שגורמות פניות מהירות. אבל הוא כן מוכיח שאפשר ליהנות גם מבלי לרכב במהירות הקול. הגוצי מתקדם, מאיץ ופונה ואפשר להפיק לא מעט מ-47 הסוסים שלו וגם מסתבר שרמת התנהגות הכביש שלו בזכות זווית ההטיה מאפשרת מרחב עבודה גדול יותר ממרבית האופנועים הקלאסיים עליהם רכבנו לאחרונה.
נגמרה המדינה
בשלב מסוים פשוט נגמרה לנו הארץ והגענו עד לגדר הטובה, שכבר אינה טובה. אז נאלצנו להסתובב ולחזור אל המרכז, אבל היי, אנחנו לא אמורים לתדלק פה מתישהו? 300 קילומטרים כבר חלפו ונורת הדלק, אם היא תקינה, אינה דולקת עדיין. אז בקריית שמונה נכנסנו לתדלוק שמרגיע את הראש ושם גילינו שבקצב הרצה המנוע הזה צורך ליטר דלק לכל 25 קילומטרים וזה מרשים. כשמכל הדלק גדול כל כך, הטווח בפרוש משביע רצון. מאוחר יותר, אחרי טיפול ההרצה, צריכת הדלק מתייצבת על 20 ק"מ לליטר בתנאים משולבים.
גם הישבן היה בסדר גמור עם הטווח. כשחזרנו הביתה אמנם היינו עייפים, אבל לא יותר מרוב ימי הרכיבה שבהם מד המרחק סופר 640 ק"מ ביום אחד. הטיול הארוך סייע לנו להשלים מהר למדי את 1,000 הקילומטרים הנחוצים לסיום רכיבת ההרצה. בשבוע אחר כך כבר הבאנו אותו אל מוסך עופר אבניר לטיפול ושם נבדקו חיזוקי הברגים, הוחלף שמן מנוע ופילטר השמן (חלק מהכלים הזדקקו לעדכון תוכנה והחלפת חוטי הצתה כחלק מקריאה לתיקון) ויצאנו משם עם חשבון של פחות מאלף שקלים. הביקור המתוכנן הבא, בעוד 10,000 קילומטרים שזה בהחלט יפה.
בסוף החודש הראשון למבחן הארוך טווח הספקנו לגמוא עם הגוצי השחור 2,000 קילומטרים בסך הכל ונראה שאנחנו רק מתחילים לקלף את השכבות מעל הבצל הקלאסי הזה, עד שנגיע ללב שלו. ובאופק יש לנו גם מספר הפתעות בקנה שכוללות גם התאמות אישיות, אז זכרו להמשיך לעקוב אחרינו.
