נהג המואשם בעבירה של נהיגת רכב בשכרות צפוי לעונש מינימום של שנתיים פסילת רישיון נהיגה בפועל. עונש המינימום אינו מותנה, מבחינת בית המשפט, בכמות האלכוהול\ במידת ההשפעה של האלכוהול על הנאשם, בוויתקו בנהיגה, ובעברו התעבורתי.
על פי פסיקה הקיימת בסוגיה, נקבע כי המינימום הוא מינימום, דהיינו לא רק שמידת ההשפעה של האלכוהול על הנאשם אינה נלקחת בחשבון, על פי בדיקת מאפיינים (עמידה יציבה, הליכה על קו ישר, מבחן הבאת אצבע לאף וכו') אלא גם שמידת ההשפעה של העונש על הנאשם, על פרנסתו, ועל התלויים בו, אינה ממין השיקולים הנלקחים בחשבון.
סוף דבר: כל שנותר לעשות לנאשם ולסנגורו, הוא לבוא ולנסות להגיע להסדר טיעון עם בא כוח התביעה.
התובע, במסגרת הסדר הטיעון, מבצע לוליינות משפטית, ממיר את סעיף האישום לסעיף של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, עבירה שלכאורה חמורה יותר מעבירה של נהיגת רכב בשכרות (העבירה של נהיגת רכב בשכרות, מתבצעת כאשר בגופו של הנאשם מצוי אלכוהול בכמות אסורה אף אם אין ראייה אודות מידת השפעה של האלכוהול על הנאשם), אלא שהעונש הנקוב בצידה לא השתנה והוא עומד על שלושה חודשי פסילת רישיון הנהיגה בפועל מינימום.
התובע, ממיר את האישום לסעיף המקל, ואז מגיע להסדר טיעון, וזאת בתנאי שמתגלים ליקויים "וכשלים" ברישומים שערכו השוטרים המעורבים, ולאור זאת, תוך שהתובע משקלל את כמות האלכוהול וחומרת הליקויים, תוך התעלמות ממאפיינים טובים, מגיע התובע להסדר טיעון. כאן נעוץ הכשל הבסיסי ועיוות הדין המובנה בשיטה הקלוקלת הנוהגת.
ולמה הכוונה? התובע אינו לוקח בחשבון בשקלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות, ויתקו בנהיגה, עברו התעבורתי התקין, מידת ההשפעה של האלכוהול עליו, היותו מפרנס יחיד, וחלילה בעיית בריאות כזו או אחרת - כל אלו אינם מעניינו של התובע וזאת באשר הוא מחויב לדרוש את ענישת המינימום וההליכה לקראת הנאשם במסגרת ההסדר, תלויה רק בטעויות טכניות כאלו ואחרות; איקס הרשום במקום הלא נכון או העדר איקס במקום הנכון.
כאשר בא הנאשם וסנגורו לתובע ומבקש הקלה בעונש במסגרת ההסדר, עקב נסיבות אישיות, אומר לו התובע: "את זה תגיד לשופט". כאשר בא הנאשם וסנגורו מול בית המשפט, ידיו של השופט כבולות, הוא נדרש לשמש חותמת גומי. התובע מציג בפניו הסדר טיעון סגור, ואת ההסדר אמור השופט לכבד בבחינת, "כך ראה וקדש". השופט אינו אמור להוסיף או לגרוע ממידת העונש כיוון שהתביעה עומדת על כך כי ההסדר יהיה "סגור" ושום טענה לגבי נסיבות אישיות ומכלול שיקולי צדק, שיקולים שאמורים להילקח בחשבון על ידי בית המשפט, לא תלקח בחשבון על ידי השופט הדן בתיק, כיוון, שכאמור, בפני השופט מוצג הסדר טיעון סגור והוא נדרש להטביע את החותמת שבידו תוך שנבצר ממנו להטביע את חותמו על גזר הדין.
אמנם השופט מודיע לצדדים, כי הוא אינו מחויב לכבד את ההסדר, כיוון שכביכול, הוא אינו משמש חותמת גומי, אלא שזו אמירה מהפה לחוץ מבחינת מצוות אנשים מלומדה, ולמותר לציין שאם כבר שופט ימצא שלא לכבד את ההסדר, במקרה נדיר שבנדירים, הוא יעשה זאת במגמת החמרה ולא הקלה.
תופעה זו הינה בבחינת רעה חולה, המכרסמת בבסיס ההגינות המשפטית. משנשללת, על פי השיטה דלעיל, סמכותו של השופט להפעיל את שיקול הדעת שלצורך הפעלתו הוא מונה לכהן בבית המשפט. הפתרון למצב האנומלי, הבלתי נסבל, כאשר לשופט נתונה, בפועל, הסמכות רק לזכות או להרשיע, לאחר שמיעת הראיות, אך אין בידיו הסמכות והכוח לקבוע את מידת העונש, הינו בתיקון החקיקה, כך שיאמר במפורש, כי השופט, היושב בדין, יהיה מוסמך לחרוג מעונש המינימום, בהתחשב בנתונים שהוזכרו לעיל, קרי: ויתקו של הנאשם בנהיגה, עברו התעבורתי, כמות האלכוהול שנמדדה בגופו, השפעת האלכוהול על הנאשם ונסיבותיו האישיות, לרבות הפגיעה בפרנסתו וביכולת הניידות שלו בהתחשב במצב בריאותו, שיקולים אשר שומה על השופט לשקול על פי
חוק העונשין והכללים בדבר הבניית הענישה.
הגיע הזמן להחזיר איפוא את שיקול הדעת לשופט ולשלול את סמכות השיפוט, עם כל הכבוד, מרשויות התביעה באשר התביעה המשטרתית לא הוסמכה לרוקן את הסמכות השיפוטית מתוכן.
עוד הרבה משפט וביטוח בוואלה! רכב
לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל