חוגגים 90 שנה לדוקאטי במסע אופנועים באיטליה

צילום וידאו: קובי ליאני, אמיר כדורי
צילום סטילס: קובי ליאני
עריכה: מיכאל ברגמן

הם זרמו פנימה בקצב של עשרות בדקה. צובאים את הכיכרות, ממלאים כל פיסת אספלט פנויה. חמישה מסלולי בדיקה מפנים אל מגרש החניה העצום של מסלול מיזאנו באיטליה אלפי אופנועים מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה. תנועה בלתי פוסקת של דוקאטים; אגזוזים פועמים בשאגות שמזיזות את האוויר מסביב למיזאנו ושולחות גלי קול רועמים לכל עבר. וזו רק ההקדמה שכן בפנים, המצב מאורגן יותר ומרשים לא פחות - שורות אינסופיות של אופנועים חונים בסדר מופתי ומסביבם עשרות אלפי חוגגים מכל מקום בעולם.

זהו מחזה שהשאיר אותנו המומים מעוצמתו. נסו לדמיין כיצד יראה מתחם שבו ירוכזו כל האופנועים הפעילים בישראל ועוד קצת, כשהרוב המוחץ שייכים לאותו המותג. זו מסיבה אדירה שנמשכה שלושה ימים מלאים ואל המרק המוטורי הזה יש להוסיף טמפרמנט איטלקי ולבשל על חום גבוה שמצליח לבייש את תל אביב באוגוסט. לא פלא מדוע רוכבות רבות בחרו להחליק אל לבוש קצת יותר קליל ונוח על האופנועים. כך חוגגים בדוקאטי מדי שנתיים (בפעם התשיעית) יומולדת והשנה, ב-2016 החגיגה משמעותית יותר, שכן כעת היצרנית מבולוניה מציינת 90 שנים להיווסדה. אם כך נראו חגיגות התשעים, תרשמו אותנו לחגיגות המאה כבר מעכשיו.

בחודשים האחרונים עמלו דוקאטי על שיפוץ ועיצוב מחדש של מוזיאון החברה אשר מצוי בתוך בניין ההנהלה. שם נפרשת בפני המבקרים ההיסטוריה המלאה ובה, מתברר, כי דוקאטי כלל לא החלה את דרכה כיצרנית אופנועים, אלא הגיעה לשם מכיוון אחר לגמרי. בשנת 1926 אנטוניו קבליארי דוקאטי ושלושת בניו הקימו חברה לייצור רכיבי רדיו - שפורפרות וואקום וממסרים ובשנת 1935 החברה צמחה והקימה מפעל חדש ב'בורגו-פניגאלה' שבבולוניה, אשר משמש אותה עד עצם היום הזה. כושר הייצור וההמצאה של החברה, גרמו לה לחבור ליצרנית קטנה מטורינו בשם 'סיאטה' ויחד ייצרו מנועים זעירים שהפכו אופניים קונבנציונליים לממונעים. מנוע ה-48 סמ"ק הביא את האופניים למהירות של 64 קמ"ש, צרך 1.2 ליטר לכל 100 ק"מ רכיבה וסיפק לאיטלקים כלי תחבורה זול ושימושי לאחר שיקום ההריסות ממלחמת העולם השניה. האופניים הממונעים של החברה זכו להצלחה מרשימה כאשר למעלה מ-200 אלף יחידות מהם יוצרו ונמכרו.

בשנת 1952 יחד עם השיפור במצב הכלכלי באיטליה, החל השוק לנוע לעבר אופנועים בעלי מנועים בנפח גדול יותר והנהלת החברה החליטה לפצל את הפעילות לשתי חברות נפרדות - אחת תמשיך לעסוק בייצור רכיבים אלקטרוניים והשניה, כלי רכב דו-גלגליים. הכלי הראשון שנבחר לייצר היה דווקא קטנוע, דמוי ווספה בשם דוקאטי 175 קרוזר, אך זה לא זכה להצלחה יתרה עם מספר אלי יחידות בלבד.

את הדחיפה הראשונה קיבלה דוקאטי בשנות השישים עם ייצורו של המאך 1, אופנוע ה-250 סמ"ק המהיר ביותר בתקופתו ובשנת 1973 יוצר המנוע הראשון ששילב את שסתומי הדזמודרומיק האייקוניים של החברה. בשנת 1985 עברה דוקאטי לבעלות קג'יבה עד שנת 1996 שבה עברה השליטה לקבוצת טקסס פסיפיק. עד שנת 2012 החברה המשיכה לעבור ידיים עד שנרכשה לבסוף על ידי קונצרן פולקסווגן בתמורה ל-747 מיליון יורו. פרדיננד פיך, אז יו"ר קונצרן פולקסווגן ורוכב אופנועים מושבע, על פי השמועות, רכש את החברה האיטלקית כמתנה לעצמו, אחרי שהחמיץ את ההזדמנות לעשות כן עוד ב-1984. תחת הבעלות של הקונצרן הגרמני וניהולו של קלאודיו דומיליקאלי (מי שהיה מנהל קבוצת המירוצים של דוקאטי בתקופתה הטובה), צמחה דוקאטי, הרחיבה את הדגמים המוצעים ועברה את רף ה-50 אלף יחידות בשנה.

זה היה צפוי שדוקאטי תנצל את כינוס ה-WDW (World Ducati Week) הדו-שנתי שלה לחגיגות ה-90 שנה. מי לא היה מנצל? מאחר והכינוס הזה מושך אליו עשרות אלפי "דוקטיסטים" באופן טבעי, גם היה ברור כשמש שכעת כשהסיבה למסיבה גדולה עוד יותר, יעלה גם מספר המבקרים ועם גם האטרקציות המקומיות. גם מועדון דוקאטי הישראלי החליט להצטרף לחגיגה, בפעם השניה ברציפות, ושוב לא להסתפק רק בהגעה לפסטיבל, אלא לנצל את המעמד לאטרקציה ייחודית וחריגה - לטיול אופנועים בן שבוע ימים באיטליה.

לכאורה, בשנים האחרונות יותר ויותר ישראלים בוחרים בסגנון חופשה זה, אשר מאפשר לרוכבים ליהנות מכל העולמות ובאופן הכי ישיר על גבי אופנוע. אז איפה החריג? בכך שמועדון דוקאטי ישראל בחר לעשות זאת על גבי האופנועים הפרטיים של חבריו. כן, אופנועים ישראליים, עם לוחית רישוי צהובה - באיטליה (בסוף הכתבה תמצאו הסבר מלא על האופן שגם אתם תוכלו לעשות זאת ומגוון האפשרויות לכך). הנהלת המועדון הכינה מבעוד מועד מסלולי רכיבה שלוקחים את הרוכבים לכמה מכבישים היפים, המפורסמים והמהנים בעולם בהרי האלפים והדולומיטים וכמובן שלא יכולנו לסרב להזמנה. אל טיול זה הצטרפתי באופן אישי יחד עם האופנוע הפרטי שלי.

את האופנועים פגשנו בנמל הימי של וונציה, אליו הם הושטו מישראל. הם הוצאו זה אחר זה מהמכולה, שוחררו מבדיקות המכס והיינו מוכנים לצאת לדרך, כמעט. כמעט כי האופנוע הפרטי שלי, כנראה מרוב התרגשות של חזרה לארץ הולדתו, רוקן את המצבר (כנראה בשל משך הזמן בו היה סגור במכולה בהשטה) וטיגן מחבר חשמלי. המזור הגיע במוסך דוקאטי הסמוך אלינו בוונציה, עם שירות מקצועי, מהיר וגם זול. משם הרוכבים פתחו מבערים על גבי האוטוסטרדה הלוהטת לכיוון המלון הראשון בחופו של אגם קומו. כ-320 קילומטרים קשים במיוחד, בשל הצורך לזלול את המרחב במהירות ובחום כבד מאוד של 38 מעלות. הגענו מרוסקים ומיוזעים, אבל על שני הגלגלים.

הימים הבאים כבר הבטיחו לנו מזג אוויר נעים יותר מבחינת הטמפרטורות, אך גשום לפרקים. הרכיבה על חופו של אגם קומו שכנעה אותנו - אנחנו רוצים לגור פה. הכביש מפותל, הנופים מרהיבים והעצירות בבתי הקפה מזכירות לנו שפה פשוט חיים נכון. בעיירה בלאג'יה עלינו על מעבורת לצדו השני של אגם קומו ומשם כיוונו את הגלגלים לכיוון שפלוגן פאס. מעבר אלפים שוויצרי מפותל וקריר שלקח אותנו במהירות אל עונת החורף מהחום המבהיל של קומו. יום הרכיבה הרטוב הסתיים בעיירה צ'יוואנה, כשהתיאבון לנופים וכבישי רכיבה מאתגרים רק נפתח.

יום הרכיבה השלישי הביא אותנו מצ'יוואנה לדבוס השוויצרית ולבורניו שבאיטליה, כאשר בניהן מחבר כביש הנהיגה והרכיבה הטוב בעולם, כך לפחות על פי ג'רמי קלארקסון. העיניים בקושי מצליחות לקלוט את כמות הפיתולים שהאלבולה פאס והפלואלה פאס משליכים לעברנו במעל ל-200 קילומטרים רצופים והמוח מתקשה להאמין שנופים כאלו קיימים באמת, מחוץ לפרסומות לשוקולד ומוצרי חלב. למרות הגשם השוטף, האחיזה באספלט מעולה ואנחנו ממשיכים להתקדם בזריזות שמותחת את האופנועים לא פעם לקצוות היכולת. הגרניט האפור של האלפים מעוטר בירוק עד ובפסגות הגבוהות גם שלג, קרח וטמפרטורות שחייבו אותנו ללבוש ביגוד רכיבה חם ולא רק דוחה מים. לפני הירידה המסולסלת לבורמיו, אנחנו עוצרים לנשום אוויר ולהצטלם בטרסה עם הנוף היפה בעולם, מתקשים להאמין שהחוויה הזו מציאותית ולא חלום.

ביום הרביעי חזרנו מעט על עקבותינו, כדי לבקר באחד מהכבישים המפורסמים בעולם - מעבר הסטלביו. שמה של דרך זו לחלוטין הולך לפניה ואם טרם ביקרתם במקום, פתחו מפה, נעצו שם סיכה והבטיחו לעצמכם שיום אחד תבקרו במקום, עם מכונית או אופנוע - רצוי כמובן אופנוע. הכביש מסתלסל באגרסיביות מעלה, עם רצף פניות 180 מעלות בזוויות קשות וככל שעולים, המעלות יורדות, עד כמעט לקיפאון מוחלט, למרות שמדובר בתחילת יולי. המקום גדוש במבקרים - במכוניות, אופנועים, אופניים וכמובן אוטובוסים ולכולם כדי לשים לב כדי למנוע מכאובים בכביש הצפוף. במסעדה שבקצה מילאנו את הבטן ואת הזיכרון בחוויה נדירה וחזרנו לבורמיו. בבוקר המחרת, הרכיבה על המסלול שבין דימארו לבולזנו ללא ספק תיכנס אצלנו לפנתיאון של הרכיבות הטובות ביותר שעשינו מעולם. השמש גלויה, השמיים כחולים, האספלט כאן מציע אחיזה אבסולוטית ונראה שמי שסלל את הכביש, חשב רק על דבר אחד - שייהנו עליו. השיפועים נכונים, יש מרווחי ביטחון נכונים וגם מספיק הזדמנויות עקיפה כדי לא להיתקע אחרי כלי רכב איטיים למשך זמן ארוך מדי. תענוג צרוף.

היום השישי הוא החשוב והקשה מכולם; זהו יום הרכיבה האמיתי האחרון בטיול, שכן למחרת, נשים פעמינו מבולזנו ישירות לבולוניה לביקור במפעל החברה ואל רימיני הסמוכה למסלול מיזאנו, שם נערך הפסטיבל של דוקאטי. הרכיבה המנהלתית ביציאה מבולזנו הופכת מהר מאוד שוב לאחת שתיזכר לעד. הרי הדולומיטים מציעים למבקרים בהם חוויה על חושית שלא פגשנו בשום מקום קודם. נדמה שהנוף משתנה בכל כמה רגעים. מצוקים סלעיים, לעמקים עם נחלים גועשים, ליערות עם עצים גבוהים והדרך עצמה מכביש דו נתיבי רחבה לצרה שמספיקה בקושי למכונית אחת או שיירת אופנועים. כך או כך, איכות הסלילה המושלמת תבייש כל כביש חדש בישראל. חוויית הרכיבה הפכה לסערת רגשות אמיתית ששחררה ממני צעקות של התפעלות בקצב שאיני זוכר שני לו. למרות הקושי והשעות הרבות על האופנוע, נשבע לכם שלא רציתי שהרכיבה הזו תסתיים. אני חייב לחזור לכאן שוב ומוקדם ככל הניתן, אבל עכשיו, זמן לנשוף על הנרות ו-90 זו כבר בהחלט מדורה.

בכל מקום בו עצרנו, המקומיים (לרוב) הגיבו באהדה רבה ובאצבעות לייק מורמות לנוכח שיירת הדוקאטים שחולפת או עוצרת במקום. לכזו כמות של אופנועים, מלבד כמובן הרעד המאפיין את מנועיהם הגדולים, יש נוכחות מרשימה, שמשפיעה על כולם, כולל שוטרים. אולם זה היה רק המתאבן לעומת מה שציפה לנו במתחם הפסטיבל הענק של דוקאטי. למרות שהגיעו למקום המוני אופנועים מכל מקום באירופה או אפילו מסין ברכיבה ישירה, זכינו לאהדה אמיתית מכל מי שנעצר לתהות מה מקורה של לוחית הרישוי הצהובה ואותיות ה-IL עליה.

האירוע עצמו היה ססגוני הרבה יותר מכפי שאפשר לתאר. דוקאטי מספרים שלפי הספירה שלהם, 81 אלף אופנועים נכנסו ויצאו משערי מיזאנו וזה המון. כמעט כמו כל כמות האופנועים הפעילים בישראל על פי נתוני משרד הרישוי, כולם במקום אחד וכולם (כמעט) ממותג אחד. כמובן שהיו שם רוכבים על אופנועים ממותגים אחרים כולל ב.מ.וו שהצטרפו לחגיגה במקום להצפין עד לגארמיש, שם ערכו הבווארים את החגיגה השנתית הדומה שלהם, בדיוק באותו זמן. בתוך המתחם עצמו של מסלול המירוצים מיזאנו (ע"ש מרקו סימונצ'לי), מארשלים ארגנו את החניה לסדר מופתי, והמקום הציע מגוון פעילויות למילוי השעות.

עשרות ביתנים במקום הציעו הכל מהכל - טיולים מאורגנים באירופה, סדנאות של ציוד רכיבה הדגימו כיצד הוא נעשה או מגן על הרוכב, יצרניות שמן מנועים קידמו מכירות, פירלי גילגלו מאות צמיגים במחירי רצפה ועוד. דוקאטי עצמם העמידו לרשות המבקרים גם חנויות לציוד רכיבה במחירים זולים במיוחד לאירוע, חנות לחלקי חילוף, מוסך חירום לתיקון במחירים מצחיקים, חנות לאקססוריז לאופנועים שוב במחירים שקשה להאמין כמה הם זולים ועוד. ובקיצור, אין מצב שנכנסתם ויצאתם בידיים ריקות. פשוט אין.

וזה כמובן לא הכל, שכן חוץ ממתחמי מוזיקה, בירה ואוכל בכל פינה, האירוע כאמור נערך במתחם החניה של מסלול המירוצים מיזאנו ומי שהספיק להירשם מבעוד מועד, גם עלה למסלול. כל משתתף שנרשם תואם למקצה בן 20 דקות וגם זה הפך לסוג של הי-לייט בביקור, בוודאי שעבור הקבוצה הישראלית. אם הייתם אומרים לי שיום אחד, ארכב על מסלול מירוצים בינלאומי, שהוא גם חלק מסבב המוטו GP, עם האופנוע הפרטי שלי, סביר להניח שלא הייתי מאמין בקלות. אבל זה קרה והלוואי, הלוואי ויקרה בשנית. בין המקצים של האופנועים, בעלת הבית אודי וגם למבורגיני הטיסו מבקרים על המסלול והשמיעו צלילים משלהן.

מזג האוויר במקום היה חם ולח להחריד, ואין לי ספק שעשרות אלפי המנועים שפעמו שם תרמו רבות לטיגון האווירה. אף חובב אופנועים בכלל או דוקאטי בפרט לא יכול להישאר אדיש לכמות אופנועים שכזו ובניהם נמצאים כמה אקזמפלרים נדירים ויקרים במיוחד. למשל, הדזמו סדיצ'י המפורסם והיקר של דוקאטי (אופנוע ספורט שנולד להיות העתק חוקי לכביש הציבורי של אופנוע המוטו GP), דגמי פול סמארט, ספורט קלאסיק ועוד. במקום אפילו נערכה תחרות לאופנועים משודרגים, בין אם על ידי סדנאות עמוקות כיסים, או אנשים פרטיים עם תשוקה טורבו למותג. שלושה ימים הקרנבל הזה נמשך וללא ספק השאיר אצלנו תקווה עמוקה שיום אחד גם אנחנו בישראל נהנה מתרבות מוטורית ענפה שכזו.

אם המסע שלנו באיטליה עורר גם בכם את החשק לטייל באירופה עם האופנוע הפרטי, זו הדרך לעשות זאת. ראשית, נספר שיש מספר דרכים להוביל את האופנוע הישראלי לאירופה. הראשונה, מעבורת. למעבורות יש לוח זמנים קבוע ליציאה מישראל וההובלה לאיטליה תעלה כ-400 דולרים. אולם למחיר הנמוך יש מספר חסרונות - האופנוע שוהה על סיפון המעבורת, חשוף לגורמי הסביבה (שמש, גשם) ובעיקר למליחות הים ואיש גם לא שומר עליו או על ציודו. רוצים להצטרף אליו? זה כמובן אפשרי, אבל ההפלגה אינה מוגדרת כ"הפלגת תענוגות". אם לא, עליכם לזכור להיות בדיוק ברגע הגעת המעבורת לנמל היעד כדי להוריד את האופנוע. פספסתם? האופנוע ימשיך ליעד העגינה הבא בלעדיכם. משמע, אם מדובר במדינות קרובות, מעבורת בהחלט תספק. אם לא, הדבר לא מומלץ.

הדרך השניה, באוויר. הטסה בעזרת חברות שילוח היא הדרך היקרה ביותר להעברת האופנוע (עלות של כ-3,000 שקל לכיוון לאירופה) העלות היא הגבוהה ביותר, אבל היא גם המהירה ביותר. תוך לכל היותר זמן של יום, האופנוע שנשלח מהארץ בתוך קופסה סגורה, מגיע ליעד וממתין לכם שם לשחרור.

מאחר ומועדון דוקאטי ישראל שלח 10 אופנועים, הדרך השלישית הייתה ליעילה ולכלכלית מכולן - בהובלה ימית במכולה. עמיל מכס דאג למכולה בגודל 40 פיט, אליה הוכנסו עשרת האופנועים על גבי משטחי קשירה, יחד עם תיקי הציוד לו זקוקים הרוכבים. את האופנועים הפקדנו כשבועיים לפני התחלת הטיול וזה לערך גם משך הזמן שחלף בטרם קיבלנו אתם חזרה בישראל. הדבר אפשר חלוקה של עלות המכולה על גבי כל המשתתפים (אפשר לדחוס עד 12 אופנועים במכולה גדולה). החיסרון הוא שמדובר בהובלה של חומרים מסוכנים (דלקים ושמנים שנמצאים באופנועים) ולכן העלות והטיפול יקרים יותר מהובלה של מכולה רגילה.

מלבד השילוח של האופנועים, לפעולה זו יש גם לא מעט בירוקרטיה. כאשר נוסעים עם אופנוע לאירופה (מדינות האיחוד האירופי), צריך גרין קארד - זו תעודת ביטוח שמכסה נזק גוף וצד שלישי בלבד שעלותה 95 יורו לשבועיים. כל אופנוע שנכנס לאירופה מחויב בתעודת ביטוח שכזו שניתנת לרכישה באתר ייעודי. בנוסף, כל אופנוע צריך לשאת רישיון רכב מתורגם (על ידי ממסי) והרוכב מתבקש להצטייד ברישיון נהיגה בינלאומי ובצילום דרכון.

מבחינת המכס, כאשר שולחים אופנוע וציוד במכולה, המשלחים צריכים לספק הצהרה ובה ציון מדויק של הציוד היוצא, כדי שלא יהיה מצב שבו נשלח כלי רכב אחד ובמקומו חוזר כלי רכב אחר או כזה שנעשו בו שינויים. בנוסף, חותמים על הצהרה שמטרת שילוח האופנוע היא לטיול בלבד. בעת החזרה לארץ, משווים המכס את המצוי במכולה לעומת ההצהרה היוצאת ובודקים לחריגות.

כדאי לדעת שבחו"ל לא ניתן לעשות ביטוח מקיף לכלי הרכב הישראלי. כמו כן, מומלץ להצטייד בביטוח שמכסה נזק גוף שלא מוחרגת בו רכיבה על אופנועים, משום שמרבית הביטוחים החינמיים מחריגים לרוב רכיבת אופנועים ולכן רצוי להצטייד בביטוח ייעודי בתשלום. בסופו של דבר, מלאכת שילוח האופנועים מישראל אינה מסובכת מדי, אך חשוב להתארגן מראש זמן רב לצורך המשימה.

ומה לגבי השכרת אופנוע במדינת היעד? כמובן שהדבר אפשרי והשכרת אופנוע באיטליה, למשל מולטיסטרדה ל-10 ימים, יעלה בממוצע 1,200 יורו. אולם, בתקופות עונתיות או כשיש ביקוש (ע"ע הפסטיבל של דוקאטי), המחיר מאמיר לכדי 1,600 יורו ל-10 ימים. עלות זו כוללת ביטוח מלא, אופנוע חלופי במקרה הצורך, מה שלא קיים בעת שליחת האופנוע הפרטי וללא הגבלה לקילומטרים. הבעיה היא שלא בכל מקום יש סוכנות להשכרת אופנועים, לא תמיד יש בהיצע את האופנוע שרצית וצריך להסתפק במה שיש, צריך להיערך ולהזמין זמן רב מראש וכמובן שלא תוכל לספר לחבר'ה שעשית את הטיול עם האופנוע הפרטי שלך.

*ברצוננו להודות לטל זהבי, מנהל מועדון דוקאטי על הארגון וההשקעה שבלעדיהן הטיול לא היה מתקיים

רכיבה ראשונה על אופנועי השטח של בטה

כל עולם הדו-גלגלי בוואלה! רכב

לייק אחד ואתם חברים בקהילה המוטורית הגדולה בישראל