כולנו מכירים את נהגי המרוץ והנווטים אבל לא את צבא אנשי המקצוע, מתנדבים ומנהלים, המאפשרים את קיומו של אירוע ענקי כמו ראלי דרך המשי. מסתבר שאת הראלי מלווים למעלה מ-1600 אנשים; 280 נהגים ונווטים ב-130 רכבי מרוץ, 450 מכונאים ב-200 רכבי סיוע, 380 אנשי ארגון הנעזרים בכ-420 מתנדבים ועשרות כלי רכב, 100 עיתונאים, ועוד. יש בארגון אנשים שלעולם לא נראה אותם, כמו 'פותחי הצירים' הנוסעים יומיים לפני הראלי; הם בודקים את סימוני ספר הדרך, מוודאים ששום חקלאי נרגז לא חפר תעלה לרוחב השביל.
יש אנשים אותם אינך רוצה לראות כמו צוותי הרפואה, כ-25 רופאים ואחיות המתנהלים בארבע טויוטות מדוגמות, 3 מסוקים, וחדר ניתוח נייד. בנוסף ל'קבועים' מגיעים לכל חניון עשרות אורחים יומיים, נכבדים ופוליטיקאים, עיתונאים מקומיים ונציגי הספונסורים. את הראלי מלווה גם צוות קייטרינג גדול, המוציא בכל יום אלפי ארוחות חמות. המטבח פתוח רוב שעות היום והלילה ומגיש ארוחות סבירות ביותר, למתחרים וצוותי סיוע שהגיעו בשעות הקטנות. יש גם מקלחות, שירותים, ואפילו פנצ'רייה ניידת של מישלין.
מה שמדהים הוא לראות את המסה הענקית הזו מתקדמת לאורך יבשות וארצות, נפגשת בכל ערב במקום אחר, לעתים קרובות לאחר נסיעה יומית של 900-800 קילומטרים. מי מעלה בעיני רוחו חניון לילה שקט ואינטימי, מתבקש להחליף דיסקט חניוני הראלי שוקקים בהמולת מנועים וטרטור גנרטורים, רמקולים ומוזיקה רעשנית שרק מעצבנת את המשתתפים, ואותי. החניונים עשויים להיות בחיק הטבע (נדיר השנה) אבל בדרך כלל הם ממוקמים בתחומי שדות תעופה, או באצטדיוני ענק.
אחד המאורגנים ביותר היה חניון אמצע-הדרך ב-Almaty, בירתה הקודמת של קזחסטאן. החניון כלל את אוהל המשקאות של רד-בול בו מוגשים משקאות חריפים, מוסיקה מחרישת אוזניים, אנשי מנהלה ויפהפיות ארוכות רגליים (רק אלוהים יודע אם הן מקומיות, או נספחות לשיירת הראלי?). בלילה הראשון ב- Almaty ירד גשם סוחף אבל בבוקר זרחה שמש קזאחית טובה, מאירה את פסגות השלג של ההרים מסביב. בריכת השחייה הפכה להיות מוקד משיכה, אך לא לארוכות הרגליים; במימי הבריכה השתכשכו בעיקר טכנאים סינים מצחקקים, ונהגי משאית רוסים.
יש ערימה של חבר'ה על הדשא
בדרך כלל מגיעים פטרהאנסל וחבריו אל החניונים, בשעות הצהריים; להם נשאר זמן למנוחה והתרגעות אבל לרובנו - הקצב המוטרף של הראלי אינו משאיר זמן לפעילות חברתית. המצב עוד סביר לצוות פוינטר-IGO וצוות קדשאי-ערמוני, שביום טוב עשויים להגיע בשעה סבירה לחניונים. צוותי הסיוע מגיעים מאוחר יותר ובדרך כלל, מסתערים מיד על כלי הרכב. במספר הזדמנויות הגיע צוות הסיוע שלנו באישון הלילה, עבד כל הלילה ויצא לדרכו מיד עם השלמת הטיפול. זוהי קריעת תחת רצינית, המתאפשרת רק הודות לעבודת הצוות והנחישות הבלתי נדלית של וילדר, לווינסון ובן- גל.
כי לכן, יום המנוחה העניק לנו הזדמנות נדירה לשבת בחברותא וליהנות מקצת סטאלבט על הדשא; בדיחות, חוויות, צ'יזבאטים, לרגע חשבנו שאנחנו בטיול שבת בעמק יזרעאל. זה היה הזמן לעבודות תחזוקה מתוכננות. צוות וילדר החליף את הסרנים הכבדים, הלל סגל הרכיב את בולמי ה-FOX המשופצים. יכול היה להמשיך עם הראשונים, אבל הוא החליט לא לקחת סיכונים, ולהרכיב פוקסים חדשים. את צמיגי ה-TOYO לא החליף; לאחר אלפי קילומטרים של שטח הם במצב טוב מאוד. "אני בטח לא אחליף אותם לפני הדיונות" הוסיף רז, "שם אני מעדיף צמיג פחות אגרסיבי".
בקבוצת פיג'ו אין כאלה דילמות; כל יום מפרקים את המכוניות לגורמים, ובבוקר מוכנות המכוניות ליציאה, כאילו נולדו אתמול. כך בוודאי ביום המנוחה, המאפשר עבודה עוד יותר יסודית. למות מקנאה למראה צבא המהנדסים והמכונאים, הרוחשים סביב כוכבות המרוץ!
The Italian Job
הציוות שלי בראלי הוא במשאית הסיוע אבל ברור היה מראש שזה סידור גרוע, הנובע ממגבלות תקציב. כדי לעקוב אחרי הראלי חיפשתי ומצאתי לי מקלט מדיני במכונית העיתונות של Mario and Giusy האיטלקיים, המלווים את המרוץ עם ניסן נווארה איתו הגיעו מפריס. מריו ו-ג'וסי הם שועלי קרבות רציניים, המכסים אירועים מוטוריים מזה עשרות שנים: דקאר בשתי המהדורות שלו, דרום וצפון אמריקה, אמירויות, הם כל הזמן בכל מקום. אחלה ג'וב, לאיטלקים! גם רכבי העיתונות צריכים לעבור כל יום 600-800 קילומטרים ובנוסף, להיכנס לשטח כדי למצוא נקודות צילום טובות, לחכות שעתיים-שלוש עד מעבר כל השיירה, ואז להמשיך לחניון הלילה הבא. קשים חיי כתב הראלי אבל מה יש לי לקטר, בהשוואה לנהגי המרוץ והנווטים?
המרוץ בעיצומו
הצוותים הישראליים ממשיכים בדרכם אל תוך סין, שומרים על מיקום טוב באמצע. קדשאי-ערמוני נמצאים במקום XX בדירוג הכללי, הישג מצוין. ביום השביעי למרוץ נשבר במכוניתם מיסב קדמי אבל צוות הסיוע הגיע אליהם בזמן, ותיקן את הנדרש. אביב ויזהר עשו עבודה טובה תוך שהם נהנים מהנופים ההרריים, עדרי סוסים שחצו את דרכם, ומעברי מים רבים.
אצל צוות פוינטר-IGO נרשמה ביום השמיני תקלה רצינית; ה'צהובה' החליטה שלעשות מרוץ דיונות ב-36 מעלות, זה כבר יותר מדי עבורה. קטע הדירוג כלל 254 קילומטרים של שבילי דיונות בסגנון צאלים, עם עליות ארוכות המאמצות את המנוע. מנועים חזקים עברו את המרחק בלי להתחמם, אבל מנועיהם החלשים יחסית של אביב ורז נמצאים כל הזמן על המגבלות. רז והלל עצרו כדי לזהות ולתקן את התקלה ללא הועיל. בעודם נוברים במערכת הקירור הגיעו אביב ויזהר, שהתעכבו לידם כמחצית השעה כדי לסייע במים, גרירה, ועצה טובה. בסופו של דבר הגיעו רז והלל לחניון הלילה, ללא נזק למנוע; באישון הלילה מצאתי את הלל מחליף משאבת המים שגרמה לתקלה ולהתחממות. עקב העיכוב באמצע הסטייג' סיימו רז והלל את היום השמיני במקום 50, בדירוג הכללי ירדו ל-41.
בצמרת התייצבו מעט העניינים; סיריל דספרה (פיג'ו 2008DKR) נהנה מפער נוח על פני שותפו לקבוצה סבסטיאן לוב. לוב עדיין מהיר מאוד אבל נראה שכעת מתחיל להתבטא ניסיונו הרב של דספרה, כאופנוען לשעבר. בגלל הזמנים אותם איבד עם תקלות העבר הידרדר פטרהאנסל למקום 38, בעקבות שלוש שעות עונשין אותן ספג. עם כל הסימפטיה שלי לאיש בכחול, נראה שהמרוץ שלו נגמר. הוא ממשיך להתחרות במלוא המרץ כדי להוכיח את יכולות הקבוצה ולהיות מסוגל לסייע לשני שותפיו, דספרה ו-לוב.
קבוצת מיני מזנבת בפיג'ו עם ווסילייב הרוסי הנמצא במקום שלישי, לאחר לוב. צמוד אליו האנט הבריטי גם הוא במיני. הרנו ההולנדית של Van Den Brink ממשיכה להוביל את מרוץ המשאיות, אבל הקמאז של ¬¬¬¬¬¬ Mardeev סוגרת את הפער בקצב של דקה או שתיים ליום. מחר יגיעו המתחרים לדיונות המיתולוגיות של Hami. זה יום קשה בסגנון הסטייג'ים המיתולוגיים של מאוריטניה, העלול להפוך את הדירוג על פניו.
עוד בוואלה! רכב:
ראלי דרך המשי - דרמה באמצע המירוץ
יוצאים לראלי דרך המשי