ראלי 'דקאר' הוזנק בפעם ה-39, מפרגוואי לארגנטינה

כמו זריחת ושקיעת השמש, כצליל גלי הים ודממת הלילה, ב-2 לכל ינואר אני מתמקם בכורסת הטלוויזיה, ומפליג ליבשות רחוקות. עבורי ועבור מאות מיליוני צופים ברחבי העולם, דקאר הוא ההרפתקה המוטורית הגדולה ביותר. השנה זוהי חוויה חזקה עוד יותר עבורי, לאחר שליוויתי את הפרשים המוטוריים בראלי 'דרך המשי'. רק לאחר שעברתי אלפי קילומטרים מדבריים וראיתי מקרוב את גודל הקשיים ומהירות המתחרים, אני מבין עד כמה אני לא מסוגל להבין, מה הוא הדקאר.

עוד בנושא:
ראלי אשלים סוגר את 2016 בנימה חיובית; יש ספורט מוטורי

דקאר 2017 עבר לראשונה בפרגוואי, לקטע דירוג ראשון וקצר. לאחר מכן התחממו העניינים בארגנטינה ובוליביה, בין ביצות טובעניות ודיונות ענק, פסגות האנדים ומדבריות מלח – חלק ניכר מהמסלול יעבור בגבהים של מעל 3000 מטרים, ויעמיד למבחן קשה את המכונות והאנשים. יום המנוחה יהיה בלה-פז בירת בוליביה, 3600 מטרים מעל פני הים. על קו הזינוק התייצבו השנה 318 כלי רכב: 144 אופנועים, 37 טרקטורונים, 87 מכוניות ו-50 משאיות. כשליש מהם לא יגיעו לסיום בבואנוס איירס.

כב-2016 כך גם השנה, הקבוצה השולטת היא של פיג'ו–טוטאל–רד בול. פיג'ו הזניקה למרוץ ארבעה מגה-סטארים; "מר דקאר" סטפן פטרהאנסל (12 ניצחונות בדקאר), סבסטיאן לוב (9 פעמים אלוף העולם בראלי) וסיריל דספרה (חמישה ניצחונות באופנוע, ועוד ניצחון ב'דרך המשי'), מתוגברים על ידי "המטאדור" קרלוס סאיינס (מנצח דקאר 2010 ופעמיים אלוף העולם בראלי). עם נבחרת כזו מרקיעות הציפיות לשחקים ושום תוצאה של פחות משתי מכוניות פיג'ו על הפודיום, לא תספק.

אין ב-2017 שום קבוצה המקבילה בעוצמתה לזו של פיג'ו, אבל צריך לשים לב לקבוצת טויוטה. הטנדרים הדרום אפריקנים חזקים מאוד, ויש להם נהגים מהשורה הראשונה; נאסר אל עטייה (מנצח דקאר 2011 ו-2015), נאני רומה (אופנוען מצוין ומנצח דקאר 2014), וג'ינייל דה ויליירס (מנהיג הקבוצה ומנצח דקאר 2009). קבוצת מיני רייד המצומצמת העמידה מאחורי ההגאים את יאזיד אל-רהג'י הסעודי ומיקו הירבונן שעוד עשוי להפתיע. בקטגוריית המשאיות נמצא את הנבחרת הרוסית של קמאז, המלקטת את רוב הפרסים. דה-רוי ההולנדי ינסה לנצח את הארמדה הכחולה, האתגר עצום.

כל העם הזה התאמן, השקיע, פיתח וייצר את רכבי המרוץ, משך 11 חודשים ארוכים. קטע הדירוג הראשון היה קצרצר, 39 קילומטרים שהם כלום במונחים של דקאר. פטרהאנסל נקט בגישתו המסורתית שאין מה להזדרז, כי המרוץ מוכרע רק בשבוע השני. אל עטייה פתח מבערים וניצח את קטע הדירוג הראשון, אבל סיים את הסטייג' עם מנוע בוער וקבינה אפופת עשן; הוא נגרר לחניון וגילה כי לא נגרם נזק חמור לטויוטה שנראה כמו טנדר אבל הוא בעצם, באגי 2X4. המעבר להנעה אחורית איפשר לטויוטה להוריד 615 קילוגרם ממשקל הכלי, להגדיל את מידת הצמיגים, ולהשתמש במערכת לניפוח הצמיגים תוך כדי נסיעה – אלו מכלולים שיאפשרו לכאורה לקבוצה הדרום אפריקאית, להתמודד עם הבאגים הצרפתיים.

את המקום השני בסטייג' הראשון קטף פונס הספרדי, שהטיס את הפורד ריינג'ר שלו במהירות מפתיעה; כל כך מפתיעה שלמחרת היום התהפך ולמד בדרך הקשה, שמהירות זה לא הכול. סאיינס הגיע למקום הרביעי, לוב שישי, פטרהאנסל הסתפק במקום ה-12.

למחרת היום כבר המתינו למתחרים 812 קילומטרים, מתוכם 275 מדודים. המתחרים התמודדו לא רק בניווט ובנהיגה אלא גם בשילוב קטלני של 40 מעלות צלזיוס, ואגני בוץ אדירים; אפילו המשאיות נתקעו ונזקקו לחילוצים הרואיים. אני משער שצוותי פיג'ו נהנים עכשיו מהחלטתם לאחר דרך המשי, להתקין מזגני אוויר במכוניות.

הסטייג' השני אופיין בשבילים מהירים מאוד וסבסטיאן לוב נמדד ב-200 קמ"ש. לוב ריסק את השעונים עם 2:06:55 שעות (ממוצע של 135 קמ"ש, כולל קטעים טכניים!), 2:18 דקות אחריו הגיע אל עטייה. צמודים אליהם סאיינס ו- דה וויליירס, זה מתחיל להיראות כמו דקאר אמיתי! פטרהאנסל הגיע רק במקום שביעי, בפער של 7 דקות מ-לוב. היו ששאלו את עצמם מה קורה למלך הדקאר, "האם פטר איבד את זה?"

מה שקרה הוא ששועל הערבות חיכה לרגע הנכון כדי לזנק קדימה. היום השלישי נמשך 780 קילומטרים, מתוכם 199 ק"מ מדודים – כולל למעלה מ-100 קילומטרים של נהיגה טכנית מחוץ לשבילים, שטח פתוח הדורש נהיגה רהוטה וזורמת, בשילוב עם ניווט נטול טעויות. פטרהאנסל ניצח את הסטייג' ב-4:18 שעות, 2 דקות אחריו הגיע סאיינס, לוב שלישי לאחר דקה נוספת. סיריל דספרה הגיע חמישי (רביעי הירוונן הפיני, עם המיני הראשונה). היה זה רגע של נחת והקלה לקבוצת פיג'ו שהשתלטה גם על הדירוג הכללי, וגם נחת גדולה עבורי.

אודה ולא אבוש, אני לא 'שופט ניטראלי', אני די מכור לקבוצת פיג'ו – למרות שאני מקבל את הטענות שזו לא חוכמה גדולה לנצח עם המשאבים העצומים של הקבוצה, ונהגיה המעולים. ומצד שני, פטרהאנסל הוא האליל הפרטי שלי מאז שנות השמונים, והצרפתים הם אלה שהמציאו ומתחזקים את הדקאר משך ארבעה עשורים. אז כן, שמי רמי גלבוע, ואני אוהב את פטרהאנסל... אני אוהב גם את נאסר אל עטייה, אבל לקבוצת טויוטה כבר לא הולך כל כך טוב; נאסר עף מהשביל ואיבד גלגל, הזמן שנדרש לתיקון וחילוץ גרם לו לאבד כל סיכוי לניצחון, וחבל על כך. הטויוטה של ג'ינייל דה וויליירס מגמגמת עם תקלה במערכת הדלק. במחלקת המשאיות נטל ניקולייב את ההובלה, והביא ל-קמאז את הניצחון הראשון ב-2017. אצל האופנוענים שולט במרוץ טובי פרייס האוסטרלי, מנצח השנה שעברה עם KTM; אבל ביום השלישי התברבר קשות ונעקף על ידי חואן ברדה הספרדי, באוכף ה-הונדה CRF450 RALLY.

אבל במונחים של דקאר, ארבעה ימים הם אפס קצהו של המרוץ; בימים אלה עובר הראלי לבוליביה, הטמפרטורות יצנחו לקרבת האפס, והמסלול יטפס 5000 מטרים מעל פני הים. מכונות ונהגים יעמדו באתגר הגדול ביותר, ואני ממליץ לכולכם להצטרף אלי, בכורסת הטלוויזיה; יש שידורים יומיים ביורוספורט כל לילה בחצות, ושידור חוזר ב-09:30 בבוקר. שווה להישאר ער.

מרגע סיום הכתבה ועד עלייתה לאוויר, חבט הסטייג' הרביעי במתחרים הטובים ביותר. נאסר אל עטייה נהג 80 קילומטרים על שלושה גלגלים, רק כדי לגלות שכבר אי אפשר לתקן את הטנדר-באגי. מסתבר שאתה יכול להיות הכי מוכשר בעולם, ועדיין לעשות שטויות. קרלוס סאיינס התהפך עם הפיג'ו, והנזק היה טוטאלי – המטאדור כבר לא יגיע לבואנוס איירס. אל רהג'י הסעודי התהפך עם המיני, ופרש מהמרוץ. גם טובי פרייס מוביל האופנועים, לא יגיע לארגנטינה. הוא התהפך ושבר את רגלו, מאושפז בבית החולים.

שאר המתחרים נאבקו בטמפרטורות שבין 35 מעלות לבין מינוס 5, עברו משמש צורבת לשלג וברד, ואכלו אותה בשבילי פודרה שתקעו את הטובים ביותר. בבוליביה פגשו המתחרים את הדיונות הרציניות הראשונות, אבל הן היו רטובות ולא הציבו אתגר גדול במיוחד, למי שיודע לנהוג. רבים נתקעו על סכינים תלולות, התהפכו או סתם התחפרו למוות. כל חילוץ הפך להיות סאגה מתישה מכיוון שבגובה 3000 מטרים אין מספיק חמצן באוויר, ומאמצי החילוץ התישו את המתחרים. את הדירוג הכללי מוביל היום סיריל דספרה, אחריו פטרהאנסל, הירונן עם המיני, סבסטיאן לוב (שאיבד 25 דקות בתקיעה וחילוצים), ונאני רומה שנשאר שומר הלפיד של טויוטה. ביקשתם דקאר? קיבלתם, ככה זה נראה!