למרות שבעולם מכירים אותה כבר משנת 1973 כמשפחתית העממית של מיצובישי, המפגש המקומי הראשון שלנו איתה היה אי אז בשנת 1989. התרופפות החרם הערבי שתחת לחצו נמנעו במשך שנים יצרניות רכב יפניות מלמכור את תוצרתן בישראל, הביא לתחילת שיווק הדור הרביעי של מיצובישי לנסר. לעומת מי שהייתה כאן המלכה הבלתי מעורערת הסובארו DL, מיצובישי לנסר הציעה שפע מסחרר ללקוח הישראלי היה לה הגה כוח שאפילו מתכוונן, תיבת הילוכים אוטומטית, ריפודים מהודרים אבל מעל לכל חלונות חשמל ונעילה מרכזית ממש אמריקה.
אז נכון שהביצועים לא היו מבריקים (מנוע 1,600 סמ"ק כמובן, 75 כ"ס, 15 שניות למאה ו-155 קמ"ש מירביים), התנהגות כביש הייתה ממנה והלאה וגם נוחות הנסיעה נפלה ממתחרות אירופיות. עניין הביצועים שופר מעט כאשר בשנת 91' היא קיבלה ראש מנוע עם 3 שסתומים ו-7 סוסים נוספו לעדר. הכי ננצור בליבנו מהדור ההוא פגושי מתכת שנועדו להגן על אלו המקוריים בצבע הרכב.
בשלהי שנת 91' מוצגת ביפן היורשת בת הדור הרביעי, אולם אלינו היא מגיעה רק בשנת 1993. בדיוק בזמן כדי לתת מענה לגל הגובר של יפניות שגם הן החלו להימכר בישראל (הונדה שהגיעה עוד ב-1990, מאזדה, ניסאן וטויוטה ב-1992). על העובדה שבמקביל עדיין נמכרה כאן הלנסר בת הדור הקודם, התגברה היבואנית בדרך יצירתית להפליא היא קראה לה "סופר לנסר". העיצוב הרבוע הוחלף בעגלגל המימדים גדלו, אבל השינוי המשמעותי היה מתחת למכסה המנוע. יחידת כוח חדשה, בנפח 1.6 ליטר 16 שסתומים עם 113 כ"ס שהציעה ביצועים טובים. גרסת השלוש דלתות האופנתית נהנתה לפחות מהופעה ספורטיבית וזכתה להצלחה לא מבוטלת. אחרי ההאטה ולמרות המתחרות החדשות, מיצובישי חזרה להיות המשפחתית הכל ישראלית. מעבר לים זה היה גם הדור הראשון בו גרסאות הספורט החזקות החליפו את הכינוי GSR ב"איוולושן" או בקיצור איוו, שהפכה להיות שושלת של נינג'ות טורבו כפולות הנעה. הכי ננצור בליבנו מהדור ההוא גרסאות "סופר סופר לנסר" עם חלונות מושחרים, ניאונים, יותר ספוילרים מעונה של משחקי הכס ומערכות סטריאו שגרמו למטוסים בנתב"ג להתלונן על הרעש ולקנא בכנף האחורית...
הדור הרביעי הוסיף להימכר עד שנת 1998, אז מוחלפת הלנסר במכונית העונה לשם כריזמה, שהייתה שונה מהלנסר בת הדור השישי. אבל הוי האירוניה היא הייתה רחוקה מאוד מלהיות כרזימטית. הייצור היה משותף לוולוו (S40) ומיצובישי, אבל למרות גדילה במימדים, המנוע שנותר ללא שינוי מהלנסר אותה החליפה היה חלש מדי, מה שהתבטא בביצועים חלשים וגם צריכת דלק גבוהה וגם העיצוב שניסה להיות מודרני ועדכני היה נטול חן. באותן השנים ממש עובר השוק המקומי את מהפכת הליסינג וכאשר אלו פנו למאזדה לנטיס, עשה כך גם השוק הפרטי, מותיר את מיצובישי בעיקר עם נוסטלגיה וגעגועים ללנסר ההיא. הכי ננצור בליבנו מהדור ההוא כלום, ממש כלום.
בשנת 2000 חוזר השם לנסר, הפעם זה הדור השישי שמשווקת פה במשך שנתיים, אבל מתקשה להשיב את הקונים לאולמות. אם כל זה לא היה מספיק, בשנת 2002 שוב נעלמת הלאנסר ומי שחוזרת היא הכריזמה. אבל זה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, המכונית הייתה למעשה עדכון של הכריזמה ההיא, רק עם מנוע חלש יותר בן 103 כ"ס שהוביל לביצועים חלשים מאוד, חומרי תא נוסעים והנדסת אנוש בינוניים ורק המרווח הטוב והמחיר הנמוך יחסית למתחרות שהביא להצלחה מסוימת בשוק המוסדי מוטה המחיר עמדו לזכותה.
הלנסר שבה לישראל בשנת 2004, השוק הישראלי עמוק בקדחת המאזדה 3 הן במגרשי החנייה של חברות הדוט.קום וגם בחניות הבתים הפרטיים. כאשר היא נוחתת בישראל מדובר כבר במתיחת הפנים של הדור השביעי שכבר היה בן ארבע. תא הנוסעים התקדם משמעותית מהכריזמה, אבל לא מספיק כדי לצמצם פער עם הטובות שביפניות. המנוע, כמקובל היה בנפח 1.6 ליטר אבל ההספק ירד שוב, הפעם ל-98 כ"ס, לפחות הפעם יש תיבת הילוכים אוטומטית שעוזרת לה להוציא את המיטב מההספק הצנוע. עם נתוני הפתיחה האלו, לנסר מצליחה לחדור בעיקר לציי הרכב מכיוון שבשוק הפרטי פערי הרמה בינה לבין מאזדה3 או טויוטה קורולה כבר ניכרים מאוד. הכי ננצור בליבנו מהדור ההוא רמת הגימור "ספורט" שהגיעה עם הגה מומו מקורי וכמובן את קומץ גרסאות האיוו שהצליחו לערער את ההגמוניה של סובארו אימפרזה WRX/STI.
הדור השמיני, הנוכחי וכפי שנתבשרנו גם האחרון של מיצובישי לנסר מושק בשנת 2007 ושנה לאחר מכן מגיע לישראל. הפעם היא עושה הכל אחרת, מהיסוד. לא עוד משפחתית אפרורית במבנה שלוש קופסאות, אלא מכונית מודרנית, החל בעיצוב קרבי, שגם היום עשור לאחר מכן נראה טוב, בעיקר בתצורת הספורטבק. החומרים בתא הנוסעים והעיצוב, על אף שהיום ייראו מיושנים הציגו קו נקי ועדכני מאוד לזמנה. גרסאות הדגם נחלקו לפרטיים וציי רכב בהתאם למנועים שלהם, מיצובישי בדור ההוא חרגה מהנוסחה הקדושה של מנוע 1.6 ליטר עם גרסת 1.8 ליטר 143 כ"ס ותיבה רציפה לשוק הפרטי וכשנה לאחר מכן מצטרפת גם גרסת 1.5 ליטר 109 כ"ס עם תיבה אוטומטית פלנטרית 4 הילוכים. אחד הסעיפים החזקים אצל הלנסר בדור ההוא מערך בטיחות של 7 כריות אוויר ובקרת יציבות כסטנדרט, נתון נאה במיוחד לזמנה. הנוחות סבירה אבל התנהגות הכביש שלה מפתיעה לטובה, שלדה מהנה, הגה טוב ממש בגדר צ'ופר לנהג המשפחתי.
בשנת 2012 מחליפה לנסר את מנוע ה-1.5 ב-1.6 ליטר 117 כ"ס. במקביל לגרסאות המשפחתיות משווקות גם שתי גרסאות אחרות מאוד של מיצובישי לנסר. הראשונה היא "ראלי-ארט" על שם החברה המלווה את מיצובישי על מסלולי הראלי והשנייה היא האיוו X. לראלי ארט היה מנוע 2.0 ליטר עם 240 כ"ס, הנעה כפולה ותיבת הילוכים כפולת מצמד, אבל למרות המתכון, התוצאה הייתה מכונית שלא הייתה לא כאן ולא כאן ובכל מקרה עמדה בצילה של האיוו. שם המתכון הבסיסי היה זהה מבחינת הנפח, סוג תיבת ההילוכים וההנעה הכפולה אבל עם המילה "יותר" ליד כל אחד מהם יותר כוח (295, 310 ואפילו 410 בגרסאות חזקות בחו"ל), יותר ביצועים (3.8 שניות למאה קמ"ש) הנעה כפולה מתוחכמת יותר ותיבת הילוכים מהירה יותר, וכן, היה גם עניין המחיר, שהיה בהחלט הרבה יותר 300 אלף שקלים.
הכי ננצור בליבנו מהדור הזה גרסת האיוו X שהביאה את הנינג'ה של מיצובישי למחוזות חדשים של טכנולוגיה ויכולות דינאמיות במכונית מסוגה. במרוצת השנים נשמטת מההיצע תצורת הסדאן וגרסת הספורטבק ממשיכה להיות משווקת בגרסת ה-1.8 ליטר מאובזרת במחיר של 120 אלף שקלים, נמוך במעט ממחירה של משפחתית 1.6 "רגילה". במרץ 2016 מקבלת המכונית את מתיחת הפנים האחרונה שלה בטרם תרד מפסי הייצור והשם לנסר יהפוך להיסטוריה.
עוד באותו נושא:
מיצובישי כבר מתכננת את האאוטלנדר הבא