שטח משומש: הקטנים המסוקסים של סוזוקי – ג'ימני, סמוראי ו-ויטרה

סטילס: רמי גלבוע, רונן טופלברג

בעולם שטח ההולך ומתלפלף, תענוג לראות יצרן השומר אמונים למסורת השטח. סוזוקי מייצרת רכבי שטח זערוריים מאז 1970, לישראל הגיעה ב-1984 עם הסמוראי בעל מנוע ה-1000 סמ"ק. שועלי שמשון זלזלו בגמד היפאני אבל מהר מאוד למדו לכבד את הסמוראי; ככל שהוא היה איטי, קופצני ורפה-מנוע, יכולות השטח שלו הפתיעו את עולם הג'יפאות. את מה שלא עשה בעבירות השיג הסמוראי באמינות, תוך שהוא מוכיח כי יכולת שטח אינה מחייבת תיקוני דרך לאחר כל טיפוס טכני (כנהוג בסיקסים של שנות השישים והשבעים).

היום כבר כמעט בלתי אפשרי למצוא סמוראי שאינו שחוט ממשקל השנים, התעללויות ושיפורים הזויים אותם ביצעו תריסר הבעלים שהחזיקו אותו. אבל גם היום ולמשוגעים לדבר, לסמוראי יש חן משלו – פוטנציאל שיפורים קיצוני, גרסת ברזנט המאפשרת לנהוג מתחת לשמיים פתוחים, לקפל חלון קדמי ואפילו לפרק את הדלתות. יכולות השטח של הסמוראי נבעו ממבנהו החקלאי: שלדת סולם, סרנים חיים, הילוך כוח וצמיגים ראויים. אמינותו המופלגת נבעה בעיקר מהעובדה שהמנוע הרופס ומשקל הזבוב לא הפעילו עומסים כבדים, על השלדה ומערכות ההנעה.

בשנותיו הראשונות נמכר סמוראי עם מנוע 1.0 ליטר 45 כוח סוס ותיבת 4-הילוכים, למה לכם את הצרה הזאת? מ-1986 הגיע עם מנוע 1.3 ליטר 64 כ"ס ותיבת 5-הילוכים, מה שהעניק לו ביצועי כביש "כמעט" נסבלים. מה שהיה ונשאר בלתי נסבל הייתה נוחות הנסיעה, או היעדרה המוחלט. עד 1997 ישב הסמוראי על קפיצי עלים נוקשים להחריד, שהעניקו פוטנציאל שיפורים גדול – כל הדרך עד לתפיסת גב וודאית. ב-97 קיבל קפיצי סליל שהיו קצת יותר נסבלים אבל עדיין קופצניים מאוד. תא הנוסעים צפוף ופרימיטיבי, והוא מומלץ רק לחובבי שטח בעלי עמידות גופנית מופלגת.

מדהים לראות איך שומר הסמוראי הקשיש על מחירים; ביד-2 מצאנו מודל 1997 עם גג ברזנט ו-77,000 קילומטרים, מחיר מבוקש 35,000 שקלים. עבור דגם סגור 1998 (יד תשיעית...) מבקשים 25,000, ומסבירים: יחסי העברה 4:16 איטיים, צמיגים חדשים 235, רדיאטור וקלאץ' חדשים, וו גרירה, נעילה אחורית, מיגונים, הגבהה "מטורפת", מושב הידראולי, מנוע חדש. האם זו הזדמנות חייכם, או מלכודת פתאים? עבור 1996 משופר מבקשים 32,000, 1998 סטנדרטי יחליף יד תמורת 22,000 שקלים. בהתחשב במחירי החלופה של ג'ימני, קשה למצוא הצדקה רציונאלית לקניית סמוראי, אלא אם זה כלי משופר בתבונה ומתוחזק בצורה קפדנית, או בעבור הברזנט המתנופף ברוח. אל תבנו על תצרוכת דלק נמוכה, המנוע הקטן עובד קשה כדי להזיז את הקובייה דרך האטמוספרה.

ב-1989 הגיעה לישראל הויטרה הראשונה, משדרגת פלאות את איכות החיים ביחס לסמוראי; עד כדי כך שגם כותב שורות אלה התפתה לבלות כמה שנים על סיפונה של ויטרה משומשת 1990, חלופה עדיפה לאין ערוך על הלאדה-ניבה שהייתה לי בזמנו. ויטרה המקורית הייתה רכב מקסים וכריזמטי, ועד היום אני רואה בה רכב שטח בעל עיצוב יפה וצעיר. מנוע קרבורטור 1.6 ליטר הצליח לייצר 73 כוח סוס ועם תיבת 5-הילוכים ידנית, הייתה בויטרה איכות חיים טובה פי כמה מזו של הסמוראי. מתלים קדמיים עצמאיים הגבילו את פוטנציאל השיפורים, אך העניקו איכות נסיעה סבירה יותר על הסיפון.

תנוחת הישיבה והחלונות הפנורמיים העניקו לנוסעים מלפנים מרחב ואיכות חיים גבוהים להפתיע אבל תא המטען היה זערורי, על גבול הסמלי; ויטרה מתאימה לטיול בזוג, כאשר המושב האחורי מקופל. למרות זאת לקחה הויטרה אותי ואת שלושת ילדיי לטיול ארוך בסיני, הודות לטכניקת אריזה ששודרגה לכדי מדע מדויק. ב-1993 הגיעה גרסת 5 דלתות משפחתית (עליה נדבר בכתבה נפרדת), וגם תיבות הילוכים אוטומטיות. נחשקת מכולן הייתה גרסת המרכב הקצר בכיסוי ברזנט, רכב קיץ חמוד וקופצני, בעל אמינות גבוהה מאוד – אם כי לא כמו של הסמוראי הספרטני.

ביד-2 תוכלו למצוא ויטרה 1994 אוטומטית יד תשיעית עם 160,000 קילומטרים, מבקשים 15,000 שקלים. הבעלים "מתחייב בבדיקה", כלי כזה יכול לשמח מאוד ג'יפאי מתחיל ותפרן – ובלבד שעשה את הבדיקות הנאותות לפני הקניה. עבור ויטרה 1998 יד שישית מבקשים 20,000 שקלים; הכלי לאחר החלפת ראש מנוע, מצנן מים, רצועות מזגן, תרמוסטט... האם זה אומר שהוא עכשיו בשיא אמינותו, או שזו רק תחילת הרומן עם המוסכניק? דגם 1994 יימכר תמורת 23,00 שקלים עם ריפודי עור, "הכול עובד באוטו". ויטרה 1997 מגיעה עם כננת ברישיון, פגושי ברזל, הגבהות ונעילה רוחבית... לא הייתי מחפש ויטרה גיבורה שכזו אלא מתמקד ברכב מקורי, עם שיפורים מינימאליים והעיקר – כזה שטופל באהבה ולא בקמצנות.

מכיוון שסמוראי ו-ויטרה כבר הפכו למוצגים מוזיאוניים, השליט העליון במדינת ליליפוטייה הוא סוזוקי ג'ימני. לפני שנתאר את נפלאות הגמד, אני חייב להזהיר – ככל שהוא מקסים ועמיד הוא עדיין ג'יפונצ'יק קל משקל, בעל בסיס גלגלים מיניאטורי למדי. מעבר למגבלת המקום יש לזכור שזה אחד הכלים הפחות נוחים לנסיעה – דווקא ובעיקר בשטח. גם בכביש הוא קופצני ושם הוא מאופיין גם בהתנהגות פוחזת למדי, כפי שניתן לצפות מרכב קטנטן וגבוה, עם הנעה אחורית. ברגע שמכניסים למשוואה את שיקולי הבטיחות, הג'ימנים החדשים שמגיעים עם בקרת יציבות (מאז 2015) מקבלים עדיפות מוחצת, בעיקר עבור נהגים צעירים המחפשים רכב וורסטילי לעיר ולשטח.

הג'ימנים הראשונים הגיעו לישראל ב-1999 עם מנוע 1.3 79 כ"ס, שהיה בעצם גרסה משופרת של מנוע הסמוראי; משודכים לתיבת 3-הילוכים אוטומטית, הם פחות מומלצים לקנייה. בשנים 2001-2005 הגיע ג'ימני משופר קמעא, והגרסה אותה יש לחפש היא משנתון 2006-2010. מנועי VVT עם תזמון שסתומים משתנה מספקים 85 כ"ס וזריזות מסוימת, אין רצועת טיימינג המועדת לפורענות, יחסי ההעברה של הגיר הוארכו לטובת שיוט כביש. אל תצפו לתאוצות משמעותיות, אבל הג'ימני הזה כבר יכול לשמש כרכב עירוני נחמד, עם פוטנציאל שטח מעולה – כפוף לרמת השיפורים.

ג'ימנים רבים שופרו בהגזמה; לא נדיר למצוא צמיגי 235 והגבהות מרכב מגוחכות, עד 6-אינץ'. לא רק שאלה שיפורים לא חוקיים, הם גם פוגעים קשות ביציבות הכלי – אלא אם עבר הרחבת סרנים, פעולה בלתי חוקית בעליל. במו עיניי המבוהלות ראיתי ג'ימני משופר ומחוזק מהצמיגים עד לגגון, מתהפך על מדרגת סלע שלא הייתה אמורה להפוך רכב סטנדרטי. אז בואו לא נתבלבל – רכב שטח, כן, שיפורים בטח – אבל לא מכונת עבירות החסינה בפני כוחות הגרביטציה.

ג'ימני מהווה מניה בטוחה בשוק המשומשות; כלים שמורים נמכרים מעל למחירון, לקוחות נלחמים על תיבות הילוכים ידניות, ויש כלים רבים שנשארו כמעט במצב מקורי – ממתינים להגבהה צנועה, מיגוני גחון וצמיגי שטח. ג'ימני הוא רכב השטח היחיד שתחזוקתו אינה עולה יותר מזו של משפחתית צנועה – זה רכב אמין באופן קיצוני, לא זולל דלק (אבל אל תצפו לעבור יותר מ-9-11 קילומטר לליטר מחוץ לעיר), מתאים ללקוחות מאותגרי חנייה.

עבור הג'ימני הזול ביותר שמצאתי ביד-2 מבקשים 19,000 שקלים; זהו מודל 2001 עם 188,000 קילומטרים, יד תשיעית. עבור 2000 ידני עם כננת, שנורקל והגבהות, מנוע משופר, מבקשים 35,000 שקלים. מנוע ה-VVT הראשון מגיע עם 180,00 קילומטרים, הגבהות "צנועות" ונעילה אחורית; זהו ג'ימני 2006 שיכול להיות מעניין. בתחזוקה טובה יכול מנוע ה-VVT לעבור 300,000 קילומטרים, כך שזו הצעה לגמרי לא רעה. עבור ג'ימנים מהשנים 2007-2009 מבקשים (ובדרך כלל מקבלים) כל סכום בין 40-55 אלף שקל, אבל יש היצע גדול.

את הג'ימני אוהבים בגלל שובבותו ומידותיו הלא מאיימות אבל במידה רבה ובעיקר, בגלל אמינותו המכאנית. הרכב אמין מאוד אבל רוב הכלים כבר בני 12-15 שנים, חלקם עבר התעללויות שטח, ושיפורים מאולתרים. כדי לשמוע ממה צריך להיזהר פנינו אל דוקטור מורי מראשל"צ, מוסך שיפורים מתמחה וידען גדול בכל הנוגע לסמוראים וג'ימנים.

מורי מציע לא להתעסק בדגמי 1999-2000, הסובלים ממנוע מיושן וגיר בעייתי – אורך החיים של הגיר הוא קצת יותר מ-100,000 קילומטרים, והתיקון יעלה 7,000-10,000 שקלים. בדגמי 2001-2005 כבר אין רצועת טיימינג מדאיגה, והגיר האוטומטי מעט יותר טוב. דגמי VVT שהגיעו החל מ-2006 הם הקנייה המומלצת יותר. יש לבדוק בקפדנות את תפקוד הגיר, סימני קורוזיה במערכת הקירור, ואת מערכת החימום הפנימית. בדקו היטב את השילוב החשמלי של 4X4 ו-קצר; ניתן לעשות זאת על משטח כורכר אבל הישמרו שלא לגרום נזק למערכת, על אספלט.

נקודות תורפה העיקריות בסמוראי הן סדקים וריתוכי שלדה חובבניים, קפיצי עלים משוטחים או סדוקים, קורוזיה במעברי המים של המנוע, ונזילות שמן לאורך כל 'רכבת הכוח': מנוע, גיר , טרנספר, דיפרנציאלים. צאו מהנחה שכל סמוראי יגזול מכם זמן וכסף בתחזוקה, ויעניק לכם מעט מאוד פינוק; אבל יש לו גג ברזנט ואפשר לפרק את הדלתות, גם זה סוג של פיתוי... עבור מי שרוצה לצלול לעולם התחזוקה העצמית, סמוראי יכול להיות סדנת לימוד מצוינת.

נקודות תורפה ב-ויטרה דור ראשון הן קורת הרוחב הקדמית בשלדה, הנוטה להיסדק ואף להתנתק מקורות האורך. הדיפרנציאל הקדמי עשוי אלומיניום, בדקו שאין בו סימני פגיעה גסים. המתלים בדרך כלל גמורים, ויש קורוזיה במערכת הקירור. רוב הסוזוקים בילו על חוף הים, ויש לבדוק בקפידה סימני קורוזיה בתחתית המרכב והשלדה. אם אתם הולכים על גג פתוח, בדקו היטב את מצב הברזנט והרוכסנים; תיקון או תפירת ברזנט הם עניין יקר מאוד.

סוזוקי המציאה את הסיסמא "קטן הוא יפה", אבל יש עוד אלטרנטיבות מעניינות; בראש ובראשונה האחיינית גרנד ויטרה 3-דלתות דור ראשון, עם מנוע 1.6 ליטר. אין לה את הקסם של ה-ויטרה הרבועה, אבל היא חלופה לא רעה. עבור מודל 2001 אוטומטי עם 194,000 קילומטרים, מבקשים 16,500 שקלים. עבור 2006 עם 165,000 ק"מ מבקשים 32,000 שקלים. 2006 מוגבהת עם 135,000 קילומטרים, נמכרת ב-34,000 שקלים.

יש עוד חלופות נשכחות מהעין; לדייהטסו פרוזה אין את הקסם של ויטרה, אבל הוא מציע גג קשיח פריק, נחמד. בשנת 2000 הביאה קיה לישראל כמות קטנה של ספורטאז' קאטבק, גרסת 3 דלתות עם גג ברזנט. זה רכב נוח יותר מהסוזוקים, עם מנוע 2000 סמ"ק חזק וצמא, ופוטנציאל שיפורים גבוה. רכב נדיר.

בא לכם גג נפתח אבל אתם לא רוצים להיטלטל בסמוראי או ויטרה? מצאתי לכם פג'רו ברזנט 1998, טורבו-דיזל 2.5 ליטר גיר ידני, 35,000 שקלים. זה רכב פצצה, היה לי כזה עם נעילה אחורית – עד שאיזה מנוול גנב לי אותו, עם ציוד החילוץ וערכת הקפה האהובה. פג'רו ברזנט הוא רכב מקסים, אבל תחזוקתו יקרה מזו של הסוזוקים – מנוע הדיזל כבר אינו צעיר. אבל איזה תענוג של שמים פתוחים, איזו נוחות נסיעה!